מעולם מצבנו לא היה מורכב יותר
שנת 2013 תהיה שנה ביטחונית טובה או רעה לישראל? כמה הארות ערב הבחירות בטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
המאפיינים העיקריים של תמונת המצב האיזורית בתחילת שנת 2013 הם חוסר יציבות (כבר מאז שנת 2011) ומורכבות. לפיכך, הטענה שמצבה האסטרטגי של ישראל השתפר היא פשטנית (שלא לומר בפירוש: לא נכונה).
נתחיל בחדשות הטובות: הניתוח שהוצג לאחרונה על ידי משרד החוץ הוא מדויק לפחות בשני נושאים – הציר איראן- סוריה- חיזבאללה אכן נחלש מאוד בשנה האחרונה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה; וגם הפרגמטיות שמגלה משטר האחים המוסלמים במצרים (והשפעתו על החמאס בעזה) היא מעודדת ואף מפתיעה מאוד. בטווח הקצר אכן אין סכנת מלחמה מול צבא סדיר לאחר התפוררות הצבא הסורי, ועקב ענייני הפנים שבהם שקועה מצרים.
ועכשיו, לחדשות הפחות טובות: הסיבה העיקרית שחיזבאללה נוצר את האש מאז מלחמת לבנון השנייה אינה ההתרעה ישראלית, אלא החלטה אסטרטגית של איראן שלא לאפשר לחיזבאללה להסתבך בשום הרפתקאה מול ישראל עד ל"יום הדין". איראן בנתה בשנים האחרונות את כוחו של חיזבאללה אך ורק כאיום על העורף הישראלי, ביום שבו תותקף. והאיום הזה אינו מזכיר כיום במאומה את ארסנל הנשק שהיה בידי חסן נסראללה ב-2006, וגם לא את הירי של החמאס מעזה במהלך "עמוד ענן".
מאגרי הנשק של חיזבאללה כוללים טילים בעלי ראשי קרב של מאות קילוגרמים ודיוק של עשרות מטרים. בינתיים, איראן מתקדמת לעבר השגת נשק גרעיני על פי התכנית האסטרטגית שלה. באביב הקרוב היא תודיע על השעיית העשרת האוראניום ובכך תעקר כל אופציה למתקפה נגדה (את הדרך הקצרה עד לפצצה תמשיך הרחק מעיני הפקחים של האו"ם, גם אם היא תיקח כמה שנים). אסור לטעות, אם בסופו של דבר כן תיה תקיפה, לאיראן ולחיזבאללה יש כבר כיום דרך לתקוף את ישראל באש כבדה, בהיקף כזה שמערכות "כיפת ברזל" ו"חץ" יתקשו לעמוד מולו.
גם התמונה הכללית במצרים אינה מעודדת כלל ועיקר: כאשר האחים המוסלמים יבססו את שלטונם ברצועת עזה הם עלולים למסמס בהדרגה את הסכם השלום עם ישראל ואף להפוך בהדרגה לאויב מחדש. המצב בירדן אינו יציב, והאפשרות לקריסת השלטון השאמי שם היא לא פחות מסיוט ביטחוני מבחינת ישראל. בסוריה המצב יכול להיות מעודד דווקא בטווח הארוך (אם אחרי אסד יתבסס שם שלטון סוני מתון), אבל בטווח הקצר חוסר היציבות עלול להביא לפיגועי טרור ואף לירי טילים לעבר ישראל. ומה לגבי יהודה ושומרון? שם החל גל טרור עממי, בין היתר עקב התחזקות התפיסה ברחוב הפלשתיני שדרך המאבק מול ישראל היא הנכונה.
חמורה מכל כיום זו העובדה שהמשענת האסטרטגית של ישראל, ארה"ב, כבר אינה מעצמת-על יחידה וכל יכולה כמו בעבר, ולשראשונה מזה עשרות שנים אין לישראל אפילו בת ברית משמעותית אחת במזרח התיכון (אחרי שאיבדנו בתחילה את איראן, ובהמשך את טורקיה ואת מצרים). האם יש מישהו בישראל שלא היה רוצה להחזיר את המצב באזור לפחות כמה שנים לאחור? אולי רק במשרד החוץ.
המאפיינים העיקריים של תמונת המצב האיזורית בתחילת שנת 2013 הם חוסר יציבות (כבר מאז שנת 2011) ומורכבות. לפיכך, הטענה שמצבה האסטרטגי של ישראל השתפר היא פשטנית (שלא לומר בפירוש: לא נכונה).
נתחיל בחדשות הטובות: הניתוח שהוצג לאחרונה על ידי משרד החוץ הוא מדויק לפחות בשני נושאים – הציר איראן- סוריה- חיזבאללה אכן נחלש מאוד בשנה האחרונה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה; וגם הפרגמטיות שמגלה משטר האחים המוסלמים במצרים (והשפעתו על החמאס בעזה) היא מעודדת ואף מפתיעה מאוד. בטווח הקצר אכן אין סכנת מלחמה מול צבא סדיר לאחר התפוררות הצבא הסורי, ועקב ענייני הפנים שבהם שקועה מצרים.
ועכשיו, לחדשות הפחות טובות: הסיבה העיקרית שחיזבאללה נוצר את האש מאז מלחמת לבנון השנייה אינה ההתרעה ישראלית, אלא החלטה אסטרטגית של איראן שלא לאפשר לחיזבאללה להסתבך בשום הרפתקאה מול ישראל עד ל"יום הדין". איראן בנתה בשנים האחרונות את כוחו של חיזבאללה אך ורק כאיום על העורף הישראלי, ביום שבו תותקף. והאיום הזה אינו מזכיר כיום במאומה את ארסנל הנשק שהיה בידי חסן נסראללה ב-2006, וגם לא את הירי של החמאס מעזה במהלך "עמוד ענן".
מאגרי הנשק של חיזבאללה כוללים טילים בעלי ראשי קרב של מאות קילוגרמים ודיוק של עשרות מטרים. בינתיים, איראן מתקדמת לעבר השגת נשק גרעיני על פי התכנית האסטרטגית שלה. באביב הקרוב היא תודיע על השעיית העשרת האוראניום ובכך תעקר כל אופציה למתקפה נגדה (את הדרך הקצרה עד לפצצה תמשיך הרחק מעיני הפקחים של האו"ם, גם אם היא תיקח כמה שנים). אסור לטעות, אם בסופו של דבר כן תיה תקיפה, לאיראן ולחיזבאללה יש כבר כיום דרך לתקוף את ישראל באש כבדה, בהיקף כזה שמערכות "כיפת ברזל" ו"חץ" יתקשו לעמוד מולו.
גם התמונה הכללית במצרים אינה מעודדת כלל ועיקר: כאשר האחים המוסלמים יבססו את שלטונם ברצועת עזה הם עלולים למסמס בהדרגה את הסכם השלום עם ישראל ואף להפוך בהדרגה לאויב מחדש. המצב בירדן אינו יציב, והאפשרות לקריסת השלטון השאמי שם היא לא פחות מסיוט ביטחוני מבחינת ישראל. בסוריה המצב יכול להיות מעודד דווקא בטווח הארוך (אם אחרי אסד יתבסס שם שלטון סוני מתון), אבל בטווח הקצר חוסר היציבות עלול להביא לפיגועי טרור ואף לירי טילים לעבר ישראל. ומה לגבי יהודה ושומרון? שם החל גל טרור עממי, בין היתר עקב התחזקות התפיסה ברחוב הפלשתיני שדרך המאבק מול ישראל היא הנכונה.
חמורה מכל כיום זו העובדה שהמשענת האסטרטגית של ישראל, ארה"ב, כבר אינה מעצמת-על יחידה וכל יכולה כמו בעבר, ולשראשונה מזה עשרות שנים אין לישראל אפילו בת ברית משמעותית אחת במזרח התיכון (אחרי שאיבדנו בתחילה את איראן, ובהמשך את טורקיה ואת מצרים). האם יש מישהו בישראל שלא היה רוצה להחזיר את המצב באזור לפחות כמה שנים לאחור? אולי רק במשרד החוץ.
