דו"ח הרפז – הסיפור המלא
שורשי הסכסוך בין אשכנזי לברק, הסוכן של לשכת שר הביטחון והחוקר מטעם מבקר המדינה - כל הפרטים מאחורי הדו"ח שהסעיר את צמרת הצבא. הטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
הקצין הבכיר לשעבר, שהופיע לפני מספר שבועות בפני קורס מפקדי האוגדות של צה"ל, הדהים את חניכי הקורס, קצינים בדרגת תא"ל. צה"ל הוא צבא לא חושב, שאינו רלוונטי יותר לסביבה שבה הוא פועל, טען. הקצין הבכיר אף השווה את מבנה צה"ל, שמבוסס ברובו על אוגדות משוריינות (בזמן שהאויב העיקרי עבר מזמן ללוחמת גרילה מתקדמת ולטילים), לצבא הפרשים הפולני, שגילה את חוסר הרלוונטיות שלו רק אחרי שהטנקים הגרמניים מוטטו אותו בפרוץ מלחמת העולם השנייה.
חלק מחניכי הקורס, מפקדי האוגדות הנוכחיים וקצינים בכירים המיועדים לפקד בקרוב על אוגדות של צה"ל, התווכחו עם הקצין הבכיר לשעבר. מפקד הקורס, אלוף גרשון הכהן, עודד את הוויכוח. יכול להיות שאילו תרבות הדיון הפתוח, הכנות וסיעור המוחות האינטילגנטי היו נפוצים מאוד בצה"ל, היו נמנעים חלק מהחוליים הקשים שנחשפו בדו"ח מבקר המדינה על פרשת מסמך הרפז, שנחשף השבוע במלואו לציבור (כמעט במלואו, אם לדייק, כי מהדו"ח הפומבי נמחקו מספר שמות של אנשים ומספרי יחידות בצה"ל, מסיבות של ביטחון שדה).
כך או כך, עוצמת הדו"ח אינה פחותה מהדברים הנוקבים של הקצין הבכיר לשעבר. הדו"ח הוא מסמך מכונן שמערער הנחות יסוד על התרבות השלטת בצה"ל ועל הממשק שבין הדרג הצבאי למדיני. פרטי הדו"ח, וגילויים נוספים שעלו תוך כדי הבדיקה מבלי שנכללו בדו"ח (ונחשפים כאן בראשונה), מאפשרים להבין מה באמת קרה בפרשה שמטלטלת את מערכת הביטחון כבר שלוש שנים. חשוב מכך: הפרשה מאירה מספר ליקויים מהותיים, שחמקו עד כה מהדיון הציבורי. נגיע לכך.
מנדי
מחבר הדו"ח, ראש החטיבה לביקורת צה"ל ומערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, האלוף יעקב (מנדי) אור, מזכיר במידה רבה ברקע ובאינטרטגי שלו את הקצין הבכיר שחולל את הסערה בקורס מפקדי האוגדות. הוא גדל בשכונות הדרומיות, הקשות, של חולון, וביקש להתנדב בשנת 1963 לחטיבת גולני, שהייתה מבוססת באותם ימים על עולים חדשים מאזורי מצוקה.
בשנת 1972 מנדי כבר שימש כמפקד הסיירת של החטיבה. ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה חניך במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם). מנדי אינו שוכח שיחה שהייתה לחניכי פו"מ עם עוזר ראש אמ"ן למחקר, אריה שלו ז"ל, יומיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, במסגרת סדרת מפגשים עם דמויות בצבא, בכל יום חמישי. חניכי פו"ם שאלו את שלו על ידיעות שהגיעו אודות מלחמה שעומדת לפרוץ. "חברים, סעו הביתה בשקט. מדובר בתרגיל שייגמר בשבת, ואתם תחזרו לכאן ביום ראשון", ענה איש המחקר.
במוצאי יום הכיפורים כבר היה יעקב אור בזחל"מ של מפקד גולני, אמיר דרורי ז"ל, בקרב שבו איבדה החטיבה את החרמון. את המלחמה סיים בראש כוח שפלש ברגל שמונה קילומטרים לעומק השטח הסורי, כדי "לדפוק" חניון טנקים. לימים תלה בכל לשכה שבה התמקם לאורך הקריירה שלו שתי תמונות ממוסגרות – באחת נראים דור המפקדים של גולני בשנת 1972, שרבים מהם לא שרדו את מלחמת יום הכיפורים, ומתחתיה גלויה שרכש במהלך טיול בשוויץ ובה ציטוט של אלברט איינשטיין (בתרגום חופשי): "אמונה עיוורת ברשויות היא האויב הכי גדול של האמת".
יעקב אור והמבוקרים הראשיים שלו ב"דוח פרשת הרפז", אהוד ברק וגבי אשכנזי, לא השתייכו מעולם לאותה קליקה צבאית, והממשק ביניהם היה מינימלי (למרות שברק שימש כמפקד של שניהם בעת שכיהן כרמטכ"ל). הנסיבות הובילו את יעקב אור להתמנות לאחראי על ביקורת מערכת הביטחון בשנת 2001, לאחר שכיהן קודם לכן כראש חטיבת התורה וההדרכה בצה"ל (תוה"ד) וכמתאם פעולות הממשלה בשטחים. השורשים האמיתיים לעימות שהתפתח לכדי מלחמת עולם בין ברק לאשכנזי נעוצים אי שם בשנת 2007. אהוד ברק, בשלהי הקריירה הציבורית שלו, מונה באותה שנה לשר הביטחון במקום עמיר פרץ (שמינה קודם לכן את אשכנזי לרמטכ"ל במקום דן חלוץ).
כבר הממשק הראשוני בין ברק לאשכנזי היה בעייתי. על הפרק עמדה אז שאלת התקיפה של הכור בגרעיני הסורי בדיר א זור. כבר דווח שאשכנזי תמך בהתלהבות. ברק התנגד. בצבא חשדו כי המניע שלו להתנגדות היה רצון לדחות את התקיפה עד אחרי שאהוד אולמרט, שהיה מסובך קשות בחקירות משטרה, יילך הביתה, וזאת כדי לנכס לעצמו את התהילה. ברק מצדו הרגיש שאשכנזי לא לגמרי סופר אותו, ומנהל ערוץ ישיר מול אולמרט, שהכריע בעד התקיפה. דו"ח הרפז, בהגדרה, אינו מסמך פסיכולוגי, אבל הוא יכול לעניין אפילו פסיכיאטרים, שכן ההיסטוריה חיברה בממשק הבעייתי ממילא שבין שר הביטחון לרמטכ"ל שתי דמויות עתירות אגו – אהוד ברק, ראש ממשלה לשעבר, שלא נוהג להחשיב יתר על המידה את דעות הסובבים אותו, וגבי אשכנזי, חשדן תמידי, שרואה לנגד עיניו אינספור מזימות, אמיתיות ומדומות (אחת המזימות האמיתיות שצרבו את בשרו הייתה השימוש שעשה בו ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005 כ"מועמד קש" לרמטכ"לות, הרבה אחרי שהחליט להעניק את המשרה למקורבו, דן חלוץ).
למתיחות הבסיסית בין ברק לאשכנזי תרמו עם הזמן במידה רבה מקורביהם - ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, ודובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו. קורן ובניהו סחבו אתם למשרות המרכזיות סכסוך אישי ארוך שנים ועקוב מדם.
למרות פרשת התקיפה בסוריה, אשכנזי וברק סיימו שנה וחצי של יחסי עבודה סבירים, פחות או יותר. מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, שהסתיים בינואר 2009, נחשב מוצלח למדי אבל הוא תרם לפופולריות של אשכנזי הרבה יותר מאשר לאהוד ברק, שלא התרומם בסקרים. במהלך המבצע התפוצץ אשכנזי על אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, שניהל לתפיסתו קמפיין תקשורתי פרטי, שבמסגרתו העביר בדרך לא דרך תמונה הירואית של עצמו קופץ מנגמ"ש. התמונה פורסמה בטור של נחום ברנע בידיעות אחרונות. אשכנזי חשד שגלנט גם מנהל ערוץ ישיר עם שר הביטחון, מאחורי גבו. אנשי אשכנזי היו בטוחים באותם ימים כי ברק מקנא ברמטכ"ל: בכל מקום שאליו הגיעו ביחד, אשכנזי היה מתקבל במחיאות כפיים סוערות. ברק- באדישות.
גלנט
עימות ברק-אשכנזי עלה מדרגה במרס 2009. על הפרק עמדה אז שאלת מינוי סגן רמטכ"ל, תחת אשכנזי. אשכנזי רצה את האלוף גדי אייזנקוט. ברק - את יואב גלנט. כיוון שכל אחד מהצדדים התבצר בעמדתו, נאלצו להסכים על מועמד פשרה, אלוף בני גנץ. בראייה לאחור קצת קשה לעכל את זה, אבל כבר בשלב ההוא יחסי שר הביטחון ורמטכ"ל צה"ל פחות או יותר התנתקו, למרות שהם המשיכו להיראות פה ושם ביחד בפומבי.
התיעוב ההדדי בינהם עלה מיום ליום. בשלב הזה נכנס עמוק לתמונה דמות המפתח בפרשה, הלא הוא סא"ל (מיל') בועז הרפז. כאשר פרשת הרפז התפוצצה לראשונה בתקשורת וגיבוריה זומנו לחקירות משטרה נטו עוזר הרמטכ"ל, אל"מ ארז וינר, והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, להמעיט בעוצמת הקשר עם הרפז. וינר אפילו "לא זכר" בחקירתו הראשונה (שהתנהלה בבית החייל בירושלים) כיצד קוראים לבחור ההוא המודיעין (כולם בצה"ל יודעים שאני סנילי, נימק את השכחה).
הרפז עצמו זרם בתחילה עם המגמה, אבל לימים, במאי 2011, בתגובה לטיוטה הראשונה של דו"ח הביקורת, הציג למבקר המדינה תיאור הפוך בתכלית, שנראה על פניו אמין יותר ומסתדר עם העובדות. לפי התיאור הזה, היה קשר הדוק בינו ובין אשכנזי. "הרמטכ"ל אשכנזי שיקר על קשריו איתי", כתב הרפז למבקר . "ההיכרות שלנו נפרסת על פני 20 שנה כאשר יש תקופות אינטנסיביות יותר או פחות...אשכנזי תיאר בפניי (ב-2009) את מסכת ההשפלות שלטענתו הוא עובר כאירועים שהביאו אותי להצטרף למעגלים שהקיפו אותו וסייעו לו במלחמתו (נגד אהוד ברק). את ההגדרה 'מלחמה' קבע אשכנזי עצמו". למעשה, בשנת 2009 כבר שימש בועז הרפז כסוכן של לשכת הרמטכ"ל במסגרת המלחמה האמיתית או המדומה עם לשכת שר הביטחון. הרפז הוא איש מבריק, כריזמטי, עתיר קשרים שהסתובבב כבן בית במשרד הביטחון וביחידות המיוחדות ביותר של אגף המודיעין, למרות שפשט מזמן את המדים ולא היה לו סיווג רלוונטי.
כמו רבים מאנשי מערכת הביטחון לשעבר הוא ניצל את קשריו כדי לקדם עניינים עסקיים (בשנת 2009, למשל, הרפז הצליח להידחף לפגישה בין אשכנזי ובין רמטכ"ל איטליה, וביקש מאשכנזי לזרוק עליו מילה טובה בפני האיטלקים שאיתם קיווה לעשות עסקים; אשכנזי זרק את המילה הטובה, אבל הבדיקה בדיעבד העלתה כי מי שסייעו להרפז להיכנס למפגש הצמרת הישראלי–איטלקי היו אנשי השגרירות ברומא ולא אשכנזי עצמו). להרפז היה אינטרס ברור להעצים בעיני כל את עומק היחסים בינו ובין אשכנזי – החברות הזו סייעה לו לפתוח לא מעט דלתות. מצד שני היה לו אינטרס להעצים את קשריו כביכול בלשכת שר הביטחון – באמצעות מידע שהביא לכאורה מתוככי הלשכה, על המזימות שנרקמות שם כנגד גבי אשכנזי, כביכול, הוא העלה את ערכו בעיני אשכנזי ווינר.
לאמיתו של דבר, לא היו להרפז שום קשרים בלשכת שר הביטחון. הוא לא ביקר שם מעולם בתקופת הכהונה של אהוד ברק, ולא נמצאו עדויות לשיחות טלפון שניהל עם אנשי הלשכה, אם ניהל. מה שכן, הרפז נהג לשוחח עם עשרות אנשים בכל יום. הוא ליקט במסדרונות מערכת הביטחון עובדות, חלקי עובדות, שמועות ורסיסי שמועות, והעביר אותם כחומר מודיעיני יקר ערך לידי מפעילו – ארז וינר (ובמקרים מסוימים ישירות לאשכנזי או לאישתו , אם העדות שלו ממאי 2011 היא נכונה. בעדות הזאת טוען הרפז, כי אשכנזי נהג למדר אפילו את וינר מחלק מהמידע שהעביר אליו). למרבה הגיכוך, חקירות מבקר המדינה העלו כי חלק מהמידע ה"מודיעיני" שהעביר הרפז לוינר היה לקוח מהאינטרנט. כך, למשל, באחת הפעמים ישב הרפז במלון ברומא והעביר לוינר חומר "חם" היישר מתוך אתר YNET. וינר קנה את המידע בשקיקה.
הפרט הספציפי הזה התגלה, אגב, מתמלול עשרות שעות שיחות טלפון שהוקלטו, בין הקו של ארז וינר בלשכת רמטכ"ל ובין הטלפון הפרטי של הרפז. הבדיקה העלתה כי הפעלתו של הרפז גזלה לא פחות מ -7 (!) אחוז מזמן הטלפון של עוזר הרמטכ"ל, לא כולל שיחות מקווים אחרים ושליחת מסרונים. אגב, פרשת הקלטות הטלפונים היא מדהימה בפני עצמה: העובדה ששיחות הטלפון ב-30 קווים בלשכת הרמטכ"ל מוקלטות באופן קבוע התגלתה באקראי כאשר וינר הציג למבקר תמלילים מקטעי שיחה שניהל עם הרפז בשתי הזדמנויות, כדי להצדיק כמה מטענותיו. אם יש שתי שיחות שהוקלטו, אולי יש עוד שיחות מוקלטות - העלה האלוף יעקב אור השערה, שהתגלתה מהר מאוד כנכונה. אנשי המבקר היו יכולים להיחשף לאלפי שעות הקלטה מלשכת הרמטכ"ל, שהיו כוללים גם לא מעט פרטים עסיסיים ואף מביכים, אבל הם החליטו לתמלל רק שיחות בין הרפז לוינר, שלעיהם ידעו מתוך דו"ח הכולל מועדי שיחות ביניהם.
אחד הדברים המדהימים שהתגלו דרך אגב, תוך כדי בדיקת הפרשה, זה שעצם ההחלטה להקליט באופן קבוע 30 קווי טלפון בלשכתה רמכט"ל התקבלה בשנת 2003 על ידי גורמי אגף התקשוב בצה"ל ובוצעה בשנת 2005- מבלי שהייתה לך שום דרישה מבצעית כלשהי. אפילו הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אבי מנדבליט, ששוחח עם אשכנזי מידי פעם על הפרשה שיחות רגישות ביותר, לא היה מודע לכך שהוא מוקלט. בלשכת הרמכט"ל לא היו שום נוהלים כיצד לשמור את החומר המוקלט. למעשה, כל חייל או חיילת היו יכולים להקליט את השיחות בלשכה הרגישה ביותר בישראל על דיסק און קי, ולקחת אותם את ההקלטות הביתה. סביר להניח שאכן יש גורמים שמחזיקים בידיהם ללא היתר הקלטות מאינספור השיחות שהתנהלו בלשכת הרמטכ"ל לאורך השנים (בתשובה לשאלת "מעריב", האם ההקלטות בלשכת הרמטכ"ל נמשכות עד היום, אמר השבוע דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, כי כיום מוקלטות אך ורק שיחות מבצעיות).
אגב, אחת הטענות שהועלו על ידי "מחנה אשכנזי" במהלך בדיקת הפרשה, הייתה שהקלטות דומות שהיו אמורות להימצא בלשכת שר הביטחון הושמדו בזדון. המבקר, לעומת זאת, קבע, כי בלשכת שר הביטחון לא הוקלטו כל השיחות, אלא רק שיחות ספורות שהוחלט להקליט אותן מראש. על פי פלטי השיחות, הוא לא מצא שיחות שאמור להיות בהן עניין, ובכל זאת רצה לקחת כמה הקלטות שיחה מלשכת השר לבדיקה "מדגמית". המבקר קיבל את ממצאי ועדה שמונתה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון, לפיה היו תקלות בהפעלת מערכת ההקלטה המוזנחת בלשכת שר הביטחון.
כמובן, שאשכנזי ואנשיו עדיין אינם מסוגלים להאמין שהקלטות מלשכת השר לא הושמדו בזדון. פרטים רבים על הפעלתו של בועז הרפז כסוכן של לשכת הרמטכ"ל בלשכת השר תוארו לאורך השנים שבהם היה עיסוק נרחב בתקשורת בפרשה (כולל כמובן, תיאור המסמך עצמו שזויף על ידי הרפז – המשטרה השתכנעה כי הרפז זייף את המסמך, אחרי שהראה לחקורים יכולת כתיבה וניתוח מרשימים, כאשר ניסח מסמך בדיוני דומה בנושא אחר- לנגד עינהם).
כמעט כל הפרטים שכבר צצו מהחומר, הוצגו באופן מגמתי על ידי אחד הצדדים, כולל הפרשה העסיסית רק השבוע מחומרי החקירה, ולפיה ארז וינר ביקש מהרפז, לכאורה, לאסוף חומר פורנוגרפי מביך על אלוף במטה הכללי, שלפי החשד בלשכת הרמטכ"ל "ערק" למחנה אהוד ברק. גם במקרה הזה, מדובר בתיאור לא נכון של העובדות. האמת היא, שהיה פער של שבועיים בין שיחה שהתנהלה בין וינר להרפז לגבי "אי הנאמנות" של אותו אלוף ובין שיחה על כך שיש תיעוד של האלוף מבלה בנסיבות בעיתיות עם אישה בקרבת חוף הים, לכאורה. עד היום לא ברור אם באמת היה תיעוד כזה או לא, אבל ללשכת הרמטכ"ל דווקא הייתה סיבה לבחון האם מסתובב חומר פורנוגרפי שבו מככב אלוף בצה"ל. עצם העובדה שהפרשה מצאה את דרכה לתקשורת ממחישה כי הטחת הבוץ בין הצדדים נמשכת עד עצם היום הזה.
סוכן של לשכת ברק
החשדנות בין לשכות ברק ואשכנזי הגיעה במשך הזמן לשיאים מפלצתיים. אפילו נושאים רגישים, כמו ההחלטה להצטייד בצוללת שישית או ההחלטה לרכוש דווקא באיטליה מטוסי אימון חדישים לחיל האוויר, הפכו עם הזמן לנושא להטחת האשמות (במערכת הביטחון יש כיום רבים שמאמינים כי אהוד ברק גזר קופונים שמנים על עסקאות אלה, בהתאם לשמועות שמתרוצצות, מבלי שאישזהו חשד נבדק אי פעם באופן ממשי. מובן שחשדות כאלה מוכחשים באופן נמרץ בסביבתו של ברק).
בשורה התחתונה, דו"ח מבקר המדינה איננו מאוזן: הוא מייחס אחריות גדולה יותר לפרשה לאשכנזי ולאנשיו, מאשר לברק ולאנשיו. עם זאת, ברק ומאנשיו רחוקים מלהיות תמימים, בלשון המעטה. המבקר מותח ביקורת נוקבת על כך שברק עצר לחלוטין מינויים בכירים בצה"ל למשך שמונה חודשים, כאמצעי לחץ על אשכנזי, וגם על כך שהודיע כי אשכנזי לא יקבל שנה חמישית כרמטכ"ל עשרה חודשים לפני סיום תפקידו, ובכך הפך אותו לברווז צולע. מבקר המדינה קובע כי גם לשכת שר הביטחון ראתה צל הרים כהרים, וכי הרמטכ"ל לא היה מעורב בנסיון פוטש שתכליתו לסכל את החלטת אהוד ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל, כפי שברק האמין.
המבקר אינו קובע כי אנשים אחרים בלשכת הרמכט"ל לא חתרו כנגד לשכת שר הביטחון. הוא פשוט אינו מתייחס לכך. במסגרת בדיקת הפרשה, מבקר המדינה בחן לעומק גם את החלטותיו של גבי אשכנזי להדיח מצה"ל את תא"ל משה (צ'יקו) תמיר ואת תא"ל עימאד פארס, כדי לבחון טענה (שלא הוכחה) כי אנשי הרמטכ"ל איימו על הקצינים הבכירים בהפצת חומר נגדם שלא היה ולא נברא- אם לא יקבלו את הדחתם.
והיה בפרשה גם סוכן של לשכת שר הביטחון, לפחות מיני סוכן. מדובר בדני בורוביץ, ששימש בשנת 2011 כאחד הדוברים במפלה המנוחה של אהוד ברק, עצמאות. לפי בדיקת המבקר, בורוביץ הגיע עם מידע מפליל, לכאורה, כנגד אחד ממקורבי אשכנזי, מהאויבים הגדולים של לשכת ברק, ליועץ התקשורת של שר הביטחון, ברק סרי. היועץ וראש מטה השר, יוני קורן, שמעו בעניין רב מה יש לו להגיד, וביקשו מבורוביץ לאסוף ראיות. הם אף הפנו את בורוביץ להדליף את החומר לכתב ערוץ 10, רביב דרוקר, שלא פירסם אותו מעולם.
למרבה האירוניה, האלוף יעקב מנדי אור אור גר במרחק של כמה בנייינים מהרמטכ"ל לשעבר אשכנזי, באותה שכונה בכפר סבא. כאשר התקבלה באוקטובר 2010, ההחלטה שלו ושל מבקר המדינה לשעבר, מיכה לינדנשטראוס, לבצע חקירה מקיפה בפרשת מסמך הרפז, העריך היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין כי יוגש כתב אישום בפרשה כנגד בועז הרפז בתוך שישה שבועות (לינדשטראוס אמר לויינשטיין בזלזול "אנחו מכירים כבר את ההערכות האלה שלכם", ואכן, כתב אישום לא הוגש עד היום). לפני ההחלטה, העריך מנדי אור כי הדרך הנכונה לחקור את הפרשה הא דווקא באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, בעלת סמכויות פליליות. בדיעבד, העריך כי שום ועדת חקירה לא הייתה מגיעה לחקר האמת טוב יותר מצוות הביקורת של מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, שמונה כ-60 אנשים, רבים מהם אנשי מקצועי בתחומים מגוונים, שמכירים כל אבן בצה"ל, בשב"כ, במוסד ובמשרד הביטחון. לאחר פרסום הדו"ח המלא העריך אור כי הקמת ועדת חקירה ממללכתית בעיתוי הזה תהיה חסרת טעם, ותהווה רק דרך להתחמק מהמסקנות הקשות שהדו"ח ממילא מעלה (החשדות לפלילים כנגד מעורבים בפרשה הועברו ליועץ המשפטי לממשלה כבר במאי 2012, אך היועץ לא צפוי להורות על המשך עיסוק בנושא מההיבטים הפליליים שלו).
בשמונת החודשים האחרונים המשיך האלוף אור לעסוק בדו"ח המבקר על פרשת הרפז 12-14 שעות ביממה, בהתנדבות, שכן הוא סיים את תפקידו באופן פורמלי באפריל 2012. בשבועות האחרונים עסק בליטוש של כל מילה וכל פסיק, כדי שהדברים יהיו מובנים היטב ויהדהדו בציבור ובמערכת הביטחון: גם מה שכתוב במפורש, וגם הרמיזות הקשות שמופיעות בין השורות. רק לאחר פרסום הדו"ח הסופי יצא האלוף אור לפנסיה באופן מעשי, לאחר 50 שנות שירות רצופות בצה"ל ובמשרד המבקר.
בתקופת כהונתו של האלוף אור פורסמו דו"חות שהייתה להם השפעה מכרעת (כמו דוח על היחידה המבצעית של המוסד "קיסריה", שהיה בסיס לרה-ארגון במוסד; והדו"ח הידוע על פרויקט "כיפת ברזל" שהביקורת העיקרית שבו - על כך שחיל האוויר ומשרד הביטחון לא הגדירו יעדים למערכת היירוט ולא נערכו לקלוט אותה - לא הובנה בתקשורת במלואה), וגם דו"חות שמעלים אבק מבלי שהשפיעו (כמו ביקורת נוקבת שהוטחה לפני כשנתיים על הליכי המינויים של אלופים בצה"ל). דו"ח פרשת מסמך הרפז נחשב אחד החשובים שנכתבו בתקופתו של יעקב מנדי אור, אם לא החשוב שבדוחות.
לפי תפיסת האלוף יעקב אור ואנשי משרד המבקר, הדו"ח בפרשת מסמך קובע מספר מסמרות: שאסור בשום תכלית לדרג הצבאי לערער על בכירות הדרג המדיני (בין השאר, הדו"ח דוחה על הסף טענה משפטית שהציג אל"מ וינר, לפיה, בפשטות , הטענה היא יותר מורכבת - הוא לא היה מחויב לציית ללשכת השר, שכן היא לא פעלה תמיד לטובת האינטרס הלאומי). הדו"ח קובע כי אין מקום בצה"ל לתרבות של הסתרה (למשל העובדה שהרמטכ"ל הציג את המסמך שהיה אצלו רק ארבעה ימים אחרי שנחשף בתקשורת, וגם אחרי התייעצות עם הפצ"ר הם לא עשו זאת באופן מיידי) ואף בידוי ראיות (עדויות סותרות מעלות שוב ושוב את החשד שהאמת לא תמיד הייתה נר לרגלי המעורבים, בלשון המעטה).
הדו"ח קובע כי צריך להסדיר לאלתר את תהליך מינוי הרמטכ"ל וסגנו, וגם את זה: שהתקשורת צריכה לדווח על פרשות חמורות ללא מורא וללא משוא פנים, ובלי לקחת בהן חלק באופן אקטיבי.
את הדו"ח המלא על תפקוד התקשורת בפרשה יכתוב כבר מישהו אחר, אם ייכתב דו"ח כזה.
**
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב
הקצין הבכיר לשעבר, שהופיע לפני מספר שבועות בפני קורס מפקדי האוגדות של צה"ל, הדהים את חניכי הקורס, קצינים בדרגת תא"ל. צה"ל הוא צבא לא חושב, שאינו רלוונטי יותר לסביבה שבה הוא פועל, טען. הקצין הבכיר אף השווה את מבנה צה"ל, שמבוסס ברובו על אוגדות משוריינות (בזמן שהאויב העיקרי עבר מזמן ללוחמת גרילה מתקדמת ולטילים), לצבא הפרשים הפולני, שגילה את חוסר הרלוונטיות שלו רק אחרי שהטנקים הגרמניים מוטטו אותו בפרוץ מלחמת העולם השנייה.
חלק מחניכי הקורס, מפקדי האוגדות הנוכחיים וקצינים בכירים המיועדים לפקד בקרוב על אוגדות של צה"ל, התווכחו עם הקצין הבכיר לשעבר. מפקד הקורס, אלוף גרשון הכהן, עודד את הוויכוח. יכול להיות שאילו תרבות הדיון הפתוח, הכנות וסיעור המוחות האינטילגנטי היו נפוצים מאוד בצה"ל, היו נמנעים חלק מהחוליים הקשים שנחשפו בדו"ח מבקר המדינה על פרשת מסמך הרפז, שנחשף השבוע במלואו לציבור (כמעט במלואו, אם לדייק, כי מהדו"ח הפומבי נמחקו מספר שמות של אנשים ומספרי יחידות בצה"ל, מסיבות של ביטחון שדה).
כך או כך, עוצמת הדו"ח אינה פחותה מהדברים הנוקבים של הקצין הבכיר לשעבר. הדו"ח הוא מסמך מכונן שמערער הנחות יסוד על התרבות השלטת בצה"ל ועל הממשק שבין הדרג הצבאי למדיני. פרטי הדו"ח, וגילויים נוספים שעלו תוך כדי הבדיקה מבלי שנכללו בדו"ח (ונחשפים כאן בראשונה), מאפשרים להבין מה באמת קרה בפרשה שמטלטלת את מערכת הביטחון כבר שלוש שנים. חשוב מכך: הפרשה מאירה מספר ליקויים מהותיים, שחמקו עד כה מהדיון הציבורי. נגיע לכך.
מנדי
מחבר הדו"ח, ראש החטיבה לביקורת צה"ל ומערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, האלוף יעקב (מנדי) אור, מזכיר במידה רבה ברקע ובאינטרטגי שלו את הקצין הבכיר שחולל את הסערה בקורס מפקדי האוגדות. הוא גדל בשכונות הדרומיות, הקשות, של חולון, וביקש להתנדב בשנת 1963 לחטיבת גולני, שהייתה מבוססת באותם ימים על עולים חדשים מאזורי מצוקה.
בשנת 1972 מנדי כבר שימש כמפקד הסיירת של החטיבה. ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה חניך במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם). מנדי אינו שוכח שיחה שהייתה לחניכי פו"מ עם עוזר ראש אמ"ן למחקר, אריה שלו ז"ל, יומיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, במסגרת סדרת מפגשים עם דמויות בצבא, בכל יום חמישי. חניכי פו"ם שאלו את שלו על ידיעות שהגיעו אודות מלחמה שעומדת לפרוץ. "חברים, סעו הביתה בשקט. מדובר בתרגיל שייגמר בשבת, ואתם תחזרו לכאן ביום ראשון", ענה איש המחקר.
במוצאי יום הכיפורים כבר היה יעקב אור בזחל"מ של מפקד גולני, אמיר דרורי ז"ל, בקרב שבו איבדה החטיבה את החרמון. את המלחמה סיים בראש כוח שפלש ברגל שמונה קילומטרים לעומק השטח הסורי, כדי "לדפוק" חניון טנקים. לימים תלה בכל לשכה שבה התמקם לאורך הקריירה שלו שתי תמונות ממוסגרות – באחת נראים דור המפקדים של גולני בשנת 1972, שרבים מהם לא שרדו את מלחמת יום הכיפורים, ומתחתיה גלויה שרכש במהלך טיול בשוויץ ובה ציטוט של אלברט איינשטיין (בתרגום חופשי): "אמונה עיוורת ברשויות היא האויב הכי גדול של האמת".
יעקב אור והמבוקרים הראשיים שלו ב"דוח פרשת הרפז", אהוד ברק וגבי אשכנזי, לא השתייכו מעולם לאותה קליקה צבאית, והממשק ביניהם היה מינימלי (למרות שברק שימש כמפקד של שניהם בעת שכיהן כרמטכ"ל). הנסיבות הובילו את יעקב אור להתמנות לאחראי על ביקורת מערכת הביטחון בשנת 2001, לאחר שכיהן קודם לכן כראש חטיבת התורה וההדרכה בצה"ל (תוה"ד) וכמתאם פעולות הממשלה בשטחים. השורשים האמיתיים לעימות שהתפתח לכדי מלחמת עולם בין ברק לאשכנזי נעוצים אי שם בשנת 2007. אהוד ברק, בשלהי הקריירה הציבורית שלו, מונה באותה שנה לשר הביטחון במקום עמיר פרץ (שמינה קודם לכן את אשכנזי לרמטכ"ל במקום דן חלוץ).
כבר הממשק הראשוני בין ברק לאשכנזי היה בעייתי. על הפרק עמדה אז שאלת התקיפה של הכור בגרעיני הסורי בדיר א זור. כבר דווח שאשכנזי תמך בהתלהבות. ברק התנגד. בצבא חשדו כי המניע שלו להתנגדות היה רצון לדחות את התקיפה עד אחרי שאהוד אולמרט, שהיה מסובך קשות בחקירות משטרה, יילך הביתה, וזאת כדי לנכס לעצמו את התהילה. ברק מצדו הרגיש שאשכנזי לא לגמרי סופר אותו, ומנהל ערוץ ישיר מול אולמרט, שהכריע בעד התקיפה. דו"ח הרפז, בהגדרה, אינו מסמך פסיכולוגי, אבל הוא יכול לעניין אפילו פסיכיאטרים, שכן ההיסטוריה חיברה בממשק הבעייתי ממילא שבין שר הביטחון לרמטכ"ל שתי דמויות עתירות אגו – אהוד ברק, ראש ממשלה לשעבר, שלא נוהג להחשיב יתר על המידה את דעות הסובבים אותו, וגבי אשכנזי, חשדן תמידי, שרואה לנגד עיניו אינספור מזימות, אמיתיות ומדומות (אחת המזימות האמיתיות שצרבו את בשרו הייתה השימוש שעשה בו ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005 כ"מועמד קש" לרמטכ"לות, הרבה אחרי שהחליט להעניק את המשרה למקורבו, דן חלוץ).
למתיחות הבסיסית בין ברק לאשכנזי תרמו עם הזמן במידה רבה מקורביהם - ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, ודובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו. קורן ובניהו סחבו אתם למשרות המרכזיות סכסוך אישי ארוך שנים ועקוב מדם.
למרות פרשת התקיפה בסוריה, אשכנזי וברק סיימו שנה וחצי של יחסי עבודה סבירים, פחות או יותר. מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, שהסתיים בינואר 2009, נחשב מוצלח למדי אבל הוא תרם לפופולריות של אשכנזי הרבה יותר מאשר לאהוד ברק, שלא התרומם בסקרים. במהלך המבצע התפוצץ אשכנזי על אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, שניהל לתפיסתו קמפיין תקשורתי פרטי, שבמסגרתו העביר בדרך לא דרך תמונה הירואית של עצמו קופץ מנגמ"ש. התמונה פורסמה בטור של נחום ברנע בידיעות אחרונות. אשכנזי חשד שגלנט גם מנהל ערוץ ישיר עם שר הביטחון, מאחורי גבו. אנשי אשכנזי היו בטוחים באותם ימים כי ברק מקנא ברמטכ"ל: בכל מקום שאליו הגיעו ביחד, אשכנזי היה מתקבל במחיאות כפיים סוערות. ברק- באדישות.
גלנט
עימות ברק-אשכנזי עלה מדרגה במרס 2009. על הפרק עמדה אז שאלת מינוי סגן רמטכ"ל, תחת אשכנזי. אשכנזי רצה את האלוף גדי אייזנקוט. ברק - את יואב גלנט. כיוון שכל אחד מהצדדים התבצר בעמדתו, נאלצו להסכים על מועמד פשרה, אלוף בני גנץ. בראייה לאחור קצת קשה לעכל את זה, אבל כבר בשלב ההוא יחסי שר הביטחון ורמטכ"ל צה"ל פחות או יותר התנתקו, למרות שהם המשיכו להיראות פה ושם ביחד בפומבי.
התיעוב ההדדי בינהם עלה מיום ליום. בשלב הזה נכנס עמוק לתמונה דמות המפתח בפרשה, הלא הוא סא"ל (מיל') בועז הרפז. כאשר פרשת הרפז התפוצצה לראשונה בתקשורת וגיבוריה זומנו לחקירות משטרה נטו עוזר הרמטכ"ל, אל"מ ארז וינר, והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, להמעיט בעוצמת הקשר עם הרפז. וינר אפילו "לא זכר" בחקירתו הראשונה (שהתנהלה בבית החייל בירושלים) כיצד קוראים לבחור ההוא המודיעין (כולם בצה"ל יודעים שאני סנילי, נימק את השכחה).
הרפז עצמו זרם בתחילה עם המגמה, אבל לימים, במאי 2011, בתגובה לטיוטה הראשונה של דו"ח הביקורת, הציג למבקר המדינה תיאור הפוך בתכלית, שנראה על פניו אמין יותר ומסתדר עם העובדות. לפי התיאור הזה, היה קשר הדוק בינו ובין אשכנזי. "הרמטכ"ל אשכנזי שיקר על קשריו איתי", כתב הרפז למבקר . "ההיכרות שלנו נפרסת על פני 20 שנה כאשר יש תקופות אינטנסיביות יותר או פחות...אשכנזי תיאר בפניי (ב-2009) את מסכת ההשפלות שלטענתו הוא עובר כאירועים שהביאו אותי להצטרף למעגלים שהקיפו אותו וסייעו לו במלחמתו (נגד אהוד ברק). את ההגדרה 'מלחמה' קבע אשכנזי עצמו". למעשה, בשנת 2009 כבר שימש בועז הרפז כסוכן של לשכת הרמטכ"ל במסגרת המלחמה האמיתית או המדומה עם לשכת שר הביטחון. הרפז הוא איש מבריק, כריזמטי, עתיר קשרים שהסתובבב כבן בית במשרד הביטחון וביחידות המיוחדות ביותר של אגף המודיעין, למרות שפשט מזמן את המדים ולא היה לו סיווג רלוונטי.
כמו רבים מאנשי מערכת הביטחון לשעבר הוא ניצל את קשריו כדי לקדם עניינים עסקיים (בשנת 2009, למשל, הרפז הצליח להידחף לפגישה בין אשכנזי ובין רמטכ"ל איטליה, וביקש מאשכנזי לזרוק עליו מילה טובה בפני האיטלקים שאיתם קיווה לעשות עסקים; אשכנזי זרק את המילה הטובה, אבל הבדיקה בדיעבד העלתה כי מי שסייעו להרפז להיכנס למפגש הצמרת הישראלי–איטלקי היו אנשי השגרירות ברומא ולא אשכנזי עצמו). להרפז היה אינטרס ברור להעצים בעיני כל את עומק היחסים בינו ובין אשכנזי – החברות הזו סייעה לו לפתוח לא מעט דלתות. מצד שני היה לו אינטרס להעצים את קשריו כביכול בלשכת שר הביטחון – באמצעות מידע שהביא לכאורה מתוככי הלשכה, על המזימות שנרקמות שם כנגד גבי אשכנזי, כביכול, הוא העלה את ערכו בעיני אשכנזי ווינר.
לאמיתו של דבר, לא היו להרפז שום קשרים בלשכת שר הביטחון. הוא לא ביקר שם מעולם בתקופת הכהונה של אהוד ברק, ולא נמצאו עדויות לשיחות טלפון שניהל עם אנשי הלשכה, אם ניהל. מה שכן, הרפז נהג לשוחח עם עשרות אנשים בכל יום. הוא ליקט במסדרונות מערכת הביטחון עובדות, חלקי עובדות, שמועות ורסיסי שמועות, והעביר אותם כחומר מודיעיני יקר ערך לידי מפעילו – ארז וינר (ובמקרים מסוימים ישירות לאשכנזי או לאישתו , אם העדות שלו ממאי 2011 היא נכונה. בעדות הזאת טוען הרפז, כי אשכנזי נהג למדר אפילו את וינר מחלק מהמידע שהעביר אליו). למרבה הגיכוך, חקירות מבקר המדינה העלו כי חלק מהמידע ה"מודיעיני" שהעביר הרפז לוינר היה לקוח מהאינטרנט. כך, למשל, באחת הפעמים ישב הרפז במלון ברומא והעביר לוינר חומר "חם" היישר מתוך אתר YNET. וינר קנה את המידע בשקיקה.
הפרט הספציפי הזה התגלה, אגב, מתמלול עשרות שעות שיחות טלפון שהוקלטו, בין הקו של ארז וינר בלשכת רמטכ"ל ובין הטלפון הפרטי של הרפז. הבדיקה העלתה כי הפעלתו של הרפז גזלה לא פחות מ -7 (!) אחוז מזמן הטלפון של עוזר הרמטכ"ל, לא כולל שיחות מקווים אחרים ושליחת מסרונים. אגב, פרשת הקלטות הטלפונים היא מדהימה בפני עצמה: העובדה ששיחות הטלפון ב-30 קווים בלשכת הרמטכ"ל מוקלטות באופן קבוע התגלתה באקראי כאשר וינר הציג למבקר תמלילים מקטעי שיחה שניהל עם הרפז בשתי הזדמנויות, כדי להצדיק כמה מטענותיו. אם יש שתי שיחות שהוקלטו, אולי יש עוד שיחות מוקלטות - העלה האלוף יעקב אור השערה, שהתגלתה מהר מאוד כנכונה. אנשי המבקר היו יכולים להיחשף לאלפי שעות הקלטה מלשכת הרמטכ"ל, שהיו כוללים גם לא מעט פרטים עסיסיים ואף מביכים, אבל הם החליטו לתמלל רק שיחות בין הרפז לוינר, שלעיהם ידעו מתוך דו"ח הכולל מועדי שיחות ביניהם.
אחד הדברים המדהימים שהתגלו דרך אגב, תוך כדי בדיקת הפרשה, זה שעצם ההחלטה להקליט באופן קבוע 30 קווי טלפון בלשכתה רמכט"ל התקבלה בשנת 2003 על ידי גורמי אגף התקשוב בצה"ל ובוצעה בשנת 2005- מבלי שהייתה לך שום דרישה מבצעית כלשהי. אפילו הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אבי מנדבליט, ששוחח עם אשכנזי מידי פעם על הפרשה שיחות רגישות ביותר, לא היה מודע לכך שהוא מוקלט. בלשכת הרמכט"ל לא היו שום נוהלים כיצד לשמור את החומר המוקלט. למעשה, כל חייל או חיילת היו יכולים להקליט את השיחות בלשכה הרגישה ביותר בישראל על דיסק און קי, ולקחת אותם את ההקלטות הביתה. סביר להניח שאכן יש גורמים שמחזיקים בידיהם ללא היתר הקלטות מאינספור השיחות שהתנהלו בלשכת הרמטכ"ל לאורך השנים (בתשובה לשאלת "מעריב", האם ההקלטות בלשכת הרמטכ"ל נמשכות עד היום, אמר השבוע דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, כי כיום מוקלטות אך ורק שיחות מבצעיות).
אגב, אחת הטענות שהועלו על ידי "מחנה אשכנזי" במהלך בדיקת הפרשה, הייתה שהקלטות דומות שהיו אמורות להימצא בלשכת שר הביטחון הושמדו בזדון. המבקר, לעומת זאת, קבע, כי בלשכת שר הביטחון לא הוקלטו כל השיחות, אלא רק שיחות ספורות שהוחלט להקליט אותן מראש. על פי פלטי השיחות, הוא לא מצא שיחות שאמור להיות בהן עניין, ובכל זאת רצה לקחת כמה הקלטות שיחה מלשכת השר לבדיקה "מדגמית". המבקר קיבל את ממצאי ועדה שמונתה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון, לפיה היו תקלות בהפעלת מערכת ההקלטה המוזנחת בלשכת שר הביטחון.
כמובן, שאשכנזי ואנשיו עדיין אינם מסוגלים להאמין שהקלטות מלשכת השר לא הושמדו בזדון. פרטים רבים על הפעלתו של בועז הרפז כסוכן של לשכת הרמטכ"ל בלשכת השר תוארו לאורך השנים שבהם היה עיסוק נרחב בתקשורת בפרשה (כולל כמובן, תיאור המסמך עצמו שזויף על ידי הרפז – המשטרה השתכנעה כי הרפז זייף את המסמך, אחרי שהראה לחקורים יכולת כתיבה וניתוח מרשימים, כאשר ניסח מסמך בדיוני דומה בנושא אחר- לנגד עינהם).
כמעט כל הפרטים שכבר צצו מהחומר, הוצגו באופן מגמתי על ידי אחד הצדדים, כולל הפרשה העסיסית רק השבוע מחומרי החקירה, ולפיה ארז וינר ביקש מהרפז, לכאורה, לאסוף חומר פורנוגרפי מביך על אלוף במטה הכללי, שלפי החשד בלשכת הרמטכ"ל "ערק" למחנה אהוד ברק. גם במקרה הזה, מדובר בתיאור לא נכון של העובדות. האמת היא, שהיה פער של שבועיים בין שיחה שהתנהלה בין וינר להרפז לגבי "אי הנאמנות" של אותו אלוף ובין שיחה על כך שיש תיעוד של האלוף מבלה בנסיבות בעיתיות עם אישה בקרבת חוף הים, לכאורה. עד היום לא ברור אם באמת היה תיעוד כזה או לא, אבל ללשכת הרמטכ"ל דווקא הייתה סיבה לבחון האם מסתובב חומר פורנוגרפי שבו מככב אלוף בצה"ל. עצם העובדה שהפרשה מצאה את דרכה לתקשורת ממחישה כי הטחת הבוץ בין הצדדים נמשכת עד עצם היום הזה.
סוכן של לשכת ברק
החשדנות בין לשכות ברק ואשכנזי הגיעה במשך הזמן לשיאים מפלצתיים. אפילו נושאים רגישים, כמו ההחלטה להצטייד בצוללת שישית או ההחלטה לרכוש דווקא באיטליה מטוסי אימון חדישים לחיל האוויר, הפכו עם הזמן לנושא להטחת האשמות (במערכת הביטחון יש כיום רבים שמאמינים כי אהוד ברק גזר קופונים שמנים על עסקאות אלה, בהתאם לשמועות שמתרוצצות, מבלי שאישזהו חשד נבדק אי פעם באופן ממשי. מובן שחשדות כאלה מוכחשים באופן נמרץ בסביבתו של ברק).
בשורה התחתונה, דו"ח מבקר המדינה איננו מאוזן: הוא מייחס אחריות גדולה יותר לפרשה לאשכנזי ולאנשיו, מאשר לברק ולאנשיו. עם זאת, ברק ומאנשיו רחוקים מלהיות תמימים, בלשון המעטה. המבקר מותח ביקורת נוקבת על כך שברק עצר לחלוטין מינויים בכירים בצה"ל למשך שמונה חודשים, כאמצעי לחץ על אשכנזי, וגם על כך שהודיע כי אשכנזי לא יקבל שנה חמישית כרמטכ"ל עשרה חודשים לפני סיום תפקידו, ובכך הפך אותו לברווז צולע. מבקר המדינה קובע כי גם לשכת שר הביטחון ראתה צל הרים כהרים, וכי הרמטכ"ל לא היה מעורב בנסיון פוטש שתכליתו לסכל את החלטת אהוד ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל, כפי שברק האמין.
המבקר אינו קובע כי אנשים אחרים בלשכת הרמכט"ל לא חתרו כנגד לשכת שר הביטחון. הוא פשוט אינו מתייחס לכך. במסגרת בדיקת הפרשה, מבקר המדינה בחן לעומק גם את החלטותיו של גבי אשכנזי להדיח מצה"ל את תא"ל משה (צ'יקו) תמיר ואת תא"ל עימאד פארס, כדי לבחון טענה (שלא הוכחה) כי אנשי הרמטכ"ל איימו על הקצינים הבכירים בהפצת חומר נגדם שלא היה ולא נברא- אם לא יקבלו את הדחתם.
והיה בפרשה גם סוכן של לשכת שר הביטחון, לפחות מיני סוכן. מדובר בדני בורוביץ, ששימש בשנת 2011 כאחד הדוברים במפלה המנוחה של אהוד ברק, עצמאות. לפי בדיקת המבקר, בורוביץ הגיע עם מידע מפליל, לכאורה, כנגד אחד ממקורבי אשכנזי, מהאויבים הגדולים של לשכת ברק, ליועץ התקשורת של שר הביטחון, ברק סרי. היועץ וראש מטה השר, יוני קורן, שמעו בעניין רב מה יש לו להגיד, וביקשו מבורוביץ לאסוף ראיות. הם אף הפנו את בורוביץ להדליף את החומר לכתב ערוץ 10, רביב דרוקר, שלא פירסם אותו מעולם.
למרבה האירוניה, האלוף יעקב מנדי אור אור גר במרחק של כמה בנייינים מהרמטכ"ל לשעבר אשכנזי, באותה שכונה בכפר סבא. כאשר התקבלה באוקטובר 2010, ההחלטה שלו ושל מבקר המדינה לשעבר, מיכה לינדנשטראוס, לבצע חקירה מקיפה בפרשת מסמך הרפז, העריך היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין כי יוגש כתב אישום בפרשה כנגד בועז הרפז בתוך שישה שבועות (לינדשטראוס אמר לויינשטיין בזלזול "אנחו מכירים כבר את ההערכות האלה שלכם", ואכן, כתב אישום לא הוגש עד היום). לפני ההחלטה, העריך מנדי אור כי הדרך הנכונה לחקור את הפרשה הא דווקא באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, בעלת סמכויות פליליות. בדיעבד, העריך כי שום ועדת חקירה לא הייתה מגיעה לחקר האמת טוב יותר מצוות הביקורת של מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, שמונה כ-60 אנשים, רבים מהם אנשי מקצועי בתחומים מגוונים, שמכירים כל אבן בצה"ל, בשב"כ, במוסד ובמשרד הביטחון. לאחר פרסום הדו"ח המלא העריך אור כי הקמת ועדת חקירה ממללכתית בעיתוי הזה תהיה חסרת טעם, ותהווה רק דרך להתחמק מהמסקנות הקשות שהדו"ח ממילא מעלה (החשדות לפלילים כנגד מעורבים בפרשה הועברו ליועץ המשפטי לממשלה כבר במאי 2012, אך היועץ לא צפוי להורות על המשך עיסוק בנושא מההיבטים הפליליים שלו).
בשמונת החודשים האחרונים המשיך האלוף אור לעסוק בדו"ח המבקר על פרשת הרפז 12-14 שעות ביממה, בהתנדבות, שכן הוא סיים את תפקידו באופן פורמלי באפריל 2012. בשבועות האחרונים עסק בליטוש של כל מילה וכל פסיק, כדי שהדברים יהיו מובנים היטב ויהדהדו בציבור ובמערכת הביטחון: גם מה שכתוב במפורש, וגם הרמיזות הקשות שמופיעות בין השורות. רק לאחר פרסום הדו"ח הסופי יצא האלוף אור לפנסיה באופן מעשי, לאחר 50 שנות שירות רצופות בצה"ל ובמשרד המבקר.
בתקופת כהונתו של האלוף אור פורסמו דו"חות שהייתה להם השפעה מכרעת (כמו דוח על היחידה המבצעית של המוסד "קיסריה", שהיה בסיס לרה-ארגון במוסד; והדו"ח הידוע על פרויקט "כיפת ברזל" שהביקורת העיקרית שבו - על כך שחיל האוויר ומשרד הביטחון לא הגדירו יעדים למערכת היירוט ולא נערכו לקלוט אותה - לא הובנה בתקשורת במלואה), וגם דו"חות שמעלים אבק מבלי שהשפיעו (כמו ביקורת נוקבת שהוטחה לפני כשנתיים על הליכי המינויים של אלופים בצה"ל). דו"ח פרשת מסמך הרפז נחשב אחד החשובים שנכתבו בתקופתו של יעקב מנדי אור, אם לא החשוב שבדוחות.
לפי תפיסת האלוף יעקב אור ואנשי משרד המבקר, הדו"ח בפרשת מסמך קובע מספר מסמרות: שאסור בשום תכלית לדרג הצבאי לערער על בכירות הדרג המדיני (בין השאר, הדו"ח דוחה על הסף טענה משפטית שהציג אל"מ וינר, לפיה, בפשטות , הטענה היא יותר מורכבת - הוא לא היה מחויב לציית ללשכת השר, שכן היא לא פעלה תמיד לטובת האינטרס הלאומי). הדו"ח קובע כי אין מקום בצה"ל לתרבות של הסתרה (למשל העובדה שהרמטכ"ל הציג את המסמך שהיה אצלו רק ארבעה ימים אחרי שנחשף בתקשורת, וגם אחרי התייעצות עם הפצ"ר הם לא עשו זאת באופן מיידי) ואף בידוי ראיות (עדויות סותרות מעלות שוב ושוב את החשד שהאמת לא תמיד הייתה נר לרגלי המעורבים, בלשון המעטה).
הדו"ח קובע כי צריך להסדיר לאלתר את תהליך מינוי הרמטכ"ל וסגנו, וגם את זה: שהתקשורת צריכה לדווח על פרשות חמורות ללא מורא וללא משוא פנים, ובלי לקחת בהן חלק באופן אקטיבי.
את הדו"ח המלא על תפקוד התקשורת בפרשה יכתוב כבר מישהו אחר, אם ייכתב דו"ח כזה.
**
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב
