2013 תהיה שנת מלחמה?
בפתח השנה האזרחית החדשה עומדים בפני צה"ל אתגרים רבים: איראן, חיזבאללה, איו"ש וכמובן היון שאחרי אסד בסוריה. כיצד תיראה השנה הקרובה? התחזיות האפשריות בטורו השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
2013 מוגדרת בצה"ל כ"שנת הכרעה", אבל יש סיכוי סביר שהיא תתגלגל להיות שנת מלחמה. וגם אם השנה תסתיים ללא מלחמה בחזית כשלהי, ניתן לקבוע כי מעולם לא נכנס צה"ל לשנת עבודה עם כל כך הרבה סימני שאלה, כמו שהוא מתחיל את השנה האזרחית החדשה.
ההנחה שבבסיס תכנית העבודה של צה"ל לשנת 2013 היא שהמזרח התיכון נמצא בתקופת השתנות שטרם הסתיימה. הטלטלה נמשכת. תהליכים בעלי משמעות היסטורית, שבעבר היו לוקחים שנים ארוכות, מתרחשים כיום בתוך שבועות ואף ימים בודדים. ולא רק המזרח התיכון משתנה: גם המערכת הבינלאומית כולה. ארה"ב כבר אינה כוח עולמי יחיד. רוסיה, סין והמדינות המתפתחות מאתגרות אותה. וגם מה שקורה אצלנו ישפיע מאוד על המציאות ב-2013 (למשל, השאלה כמה תלמידי ישיבות יתגייסו לצה"ל, אם בכלל), אבל בנושא הרגיש הזה, צה"ל מנוע מלהניח הנחת עבודה כלשהי. בטח לא תקופת בחירות.
איראן תחילה
עם תחילתה של שנת 2013, מבינים בצה"ל כי גם אם החמאס משך את תשומת הלב בחודש נובמבר האחרון (מבצע "עמוד ענן"), הרי שהחזית האיראנית היא הגורלית באמת. והיא גם זו שתתחמם ראשונה, וכבר בקרוב מאוד. לוח הזמנים לשובה של הסוגייה האיראנית לראש הכותרות העולמיות ידוע מראש. ב-21 בינואר, יום לפני הבחירות אצלנו, תיכנס לתוקפה באופן רשמי הקדנציה השנייה של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית. בסוף כהונתו הראשונה התחייב אובמה למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני. לא בטוח שהוא מתכוון לעמוד בכל מחיר מאחורי ההצהרה הזאת, בוודאי כאשר ארצות הברית מותשת משנות לחימה ארוכות בעיראק ועדיין לא השלימה את נסיגתה מאפגניסטן (אחרוני החיילים יעזבו שם ב-2014), אבל הוא יעשה מאמץ אמיתי להגביר את הלחץ על משטר האייתולות.
לאחר הקמת הממשל החדש, יתחדשו גם השיחות של המעצמות עם איראן. המעצמות ידרשו מאיראן להתפרק מאורניום שכבר הועשר לרמה צבאית של למעלה מ-20 אחוזים, לעצור את פעולת הצינטריפוגות, ולפרק את המתקן הגרעיני בקום. השיחות ייסתיימו שוב ללא תוצאות. מבחינת האמריקאים, לקראת האביב הקרוב, יתחילו ריכוזי כוחות במזרח התיכון ומול המפרץ הפרסי. במקביל להגברת האיום הצבאי, ארצות הברית תפעל להגביר (שוב) את הלחץ הכלכלי.
בחודש יוני הקרוב, מתוכננות באיראן בחירות לנשיאות. החרפת המצב הכלכלי יכולה להוציא מיליוני איראנים לרחובות ולערער את יציבות המשטר. לכן, חלון ההזדמנויות של ארצות הברית והמערב להפעיל לחץ אפקטיבי על איראן הוא בין חודש מרס לחודש יוני. תחשבו מה יקרה אצלנו כאשר ארצות הברית תתגבר כוחותיה באיזור ותחדד את האיומים המילוליים כנגד איראן: מד הלחץ הלאומי יעלה מאוד.
אך האם ארצות הברית תממש את האיום הצבאי ותתקוף באיראן? הרבה תלוי גם באיראנים עצמם. כמו שהדברים נראים עכשיו, הם ינסו לשמר 240 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 20 אחוזים ומעלה, שיהיו להם עד לאביב, ויכריזו על עצירת ההעשרה. אם הלחץ עליהם יהיה כבד מספיק, הם גם ימירו חלק מן האוראניום המועשר למוטות גרעיניים שלא ניתן לעשות בהם שימוש צבאי (כפי שעשו גם במהלך השנה האחרונה, כדי להפחית לחץ מעליהם). כמו שהדברים נראים עכשיו, ארצות הברית לא תמהר לתקוף. גם האיראנים לא ימהרו לנטוש את תכנית הגרעין (הם יחפשו דרכים להמשיך אותה בהסתר). למעשה, איראן תהפוך להיות באביב הקרוב "מדינת סף", שתחליט מתי לעשות את השלב הבא בתכנית הגרעין שלה, בעיתוי נוח מבחינה בינלאומית. ישראל הצהירה בעבר לא פעם כי לא תשלים עם הפיכתה של איראן ל"מדינת סף", אבל האם תתקוף את מתקני הגרעין באיראן בפעולה אווירית, לבדה? זה לא נראה כך. האפשרות לתקיפה נראתה הרבה יותר ריאלית בחודש אוקטובר 2012, לפני הבחירות בארצות הברית.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, בנו מגדל של ציפיות שזה מה שעומד לקרות. בשלב מסויים, אהוד ברק ירד מהעץ והשאיר את נתניהו לבד בין ענפיו. ברק נסע לארצות הברית לנסיעה פרטית, נפגש עם שר ההגנה, ליאון פאנטה, והציג את עצמו כמבוגר האחראי (לאחר מכן העלה לנתניהו את הסעיף גם כאשר שיתף פעולה עם תכנית "עובדה" שעסקה במשבר בין הדרג המדיני לצבאי סביב סוגיית התקיפה האפשרית באיראן, בתחילת העשור.
נתניהו חושד עכשיו שברק ערבב בין שיקולים ענייניים לאלקטורליים בסוגיה האיראנית, כאשר שקל לרוץ לבחירות בראש מפלגת "עצמאות", כמו שנטען בתקשורת הזרה, עלה חשד שברק התנגד לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007 בגלל שהעדיף לחכות עד לנפילה של אהוד אולמרט מכיסא רוה"מ על רקע החקירות שכבר התנהלו נגדו אז, וזאת כדי לקטוף לבדו את התהילה).
הסוגיה האיראנית תשפיע בכל מקרה על השאלה הכי מעניינת כיום במערכת הביטחון – מי יהיה שר הביטחון הבא? מצד אחד, תקופת ההכרעה בסוגיה האיראנית יכולה להיות תירוץ ראוי לנתניהו ולברק לכך שברק יישאר שר ביטחון בממשלה הבאה, גם בלי לרוץ לבחירות. מצד שני, משבר האמון ביניהם הוא עמוק ובסיסי. ברק הפסיק להגיע בשבועות האחרונים לשיחות אחד על אחד בלשכת רוה"מ, וגם אינו פוקד את הבית הפרטי של נתניהו בקסיריה, כמו פעם. אפילו לישיבת הממשלה הוא לא הגיע ביום ראשון האחרון (אם כי ליווה את נתניהו בביקור בפיקוד המרכז בהמשך השבוע).
אם לא ברק, הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל משה בוגי יעלון, יהיה בעל הסיכוים המוחשיים ביותר להתמנות לשר הביטחון הבא. כפי שהדברים נראים בסוף השבוע הזה, הסבירות לשלום בין נתיהו לברק היא בינונית.
הסבירות למלחמה מול איראן, כתוצאה מהתקפה של ישראל או של ארה"ב עליה: נמוכה עד בינונית.
חיזבאללה
הסיכוי למלחמה מול חיזבאללה בלבנון במהלך שנת 2013, נגזר באופן ישיר מהסבירות למלחמה מול איראן. חיזבאללה נחלש בעקבות הצרות של בשאר אסד בסוריה (כוחות חיזבאללה לוחמים בסוריה בניסיון לשמר את המשטר, ואף סופגים אבידות לא מועטות). גם העובדה שחיזבאללה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממשלת לבנון מצירה את החופש שלו לפעול צבאית מול ישראל, בפעולות שהן מעבר לשליחת מזל"ט.
מצד שני, אם איראן תותקף, חיזבאללה ישגר לעברנו את ארסנל הנשק האדיר שאיראן בנתה לו בדיוק בשביל היום הזה. הסבירות למלחמה מול חיזבאללה ב-2013: נמוכה עד בינונית
סוריה
הסיפור הסורי ברור הרבה פחות ונפיץ הרבה יותר. זוהי תמונת המצב בפרוס 2013: אסד מאבד עוד ועוד איזורי שליטה (בצד הסורי של רמת הגולן, ליד הגבול אתנו, שולטים כבר המורדים באופן מלא). יש לבשאר אסד שתי אפשרויות - להתבצר במובלעת עלאווית, שתיתמך על ידי איראן וחיזבאללה, ולהמשיך לנהל מלחמת אזרחים שיכולה להימשך גם שנים, או לנטוש למדינת מקלט. כמובן שגם האפשרות שהמורדים יגיעו אליו ויחישו את קיצו, אינה מופרכת.
היום שבו אסד יאבד את כסאו עלול להיות המסוכן ביותר מבחינת ישראל. כצעד יאוש שיכניס אותו להיסטוריה הערבית, בשאר יכול להורות לאחרוני נאמניו לתקוף דווקא אותנו, כמו שהוא שיגר רקטות סקאד לאזורים בשליטת המורדים בשבועות האחרונים. ירי הסקאדים מלמד עד כמה מצבו של אסד נואש. מצד שני, הפרסומים שהיו השבוע על שימוש בחומרי לחימה כימיים בסוריה, כנראה מקדימים במעט את זמנם.
לפי הערכות מעודכנות, האזרחים הסוריים שנראו בצילומי התקשורת לא נפגעו מחומרי לחימה סוריים תקניים (גז סארין או החומר VX) אלא מרימוני גז המשמשים לפיזור הפגנות (משהו קצת יותר אלים מהגז המדמיע, שנחשב "נשק אל-הרג" אצלנו). עם זאת, הפחד בישראל מפני נפילה קרובה של מאגרי הנשק הכימי לידיים "לא אחראיות" בסוריה או לידי חיזבאללה בלבנון - הוא אמיתי. לצבא ארצות הברית יש תכניות כיצד לתקוף את מאגרי הנשק האלה ביום שאחרי אסד, ואולי אפילו להשתלט עליהם (יצריך כמה עשרות אלפי לוחמים אמריקאיים), אבל האפשרות למנוע שימוש לא אחראי בנשק הזה באופן צבאי נראית בעלת סיכויים קלושים. בינתיים, מאגר נשק כימי אחד שנפל לידי הצבא הסורי החופשי לא נבזז, אלא נשמר על ידיהם בקפדנות. המורדים אינם מתמשים בנשק זה. אסד ריכז את שאר המאגרים באיזורים שעדיין נממצאים בשליטתו.
בישראל מעריכים כי אם אסד יאבד את השלטון – יכולה להימשך מלחמת אזרחים בין כוחות המרכיבים כיום את הקואליציה נגדו. בשלב הבא של המלחמה ייתעמתו מיליציות עלאוויות (מאומנות על ידי איראן וחיזבאללה) מול כוחות סלאפיים (נתמכים על ידי ערב הסודעית) ומול האחים המוסלמים בסוריה (נתמכים על ידי קטאר וסעודיה). המערב יתמוך בכוחות הסונים המתונים, החילוניים, של סוריה, שגם הם אינם קוטלי קנים.
בשורה התחתונה, הסבירות לעימות של ישראל במתכונת כלשהי בחזית הסורית במהלך השנה הקרובה היא נמוכה עד בינונית.
ירדן
בכל הקשור לגבולנו המזרחי, ירדן ממשיכה להיות אי של יציבות גם בסוף 2012. בחודשים האחרונים התמודד המלך עבדאללה עם לא מעט צרות מבית, אבל נראה כי עבר את התקופה הקשה בשלום. הוא שיכך את זעם השבטים הבדואים המרכיבים את צבאו, באמצעות העלאות שכר, והפעיל יד קשה כנגד ניצני מהומות בלב הממלכה.
עבדאללה ננטש כלכלית על ידי מדינות המפרץ, ואיבד את הקשר האסטרטגי עם מצרים, לאחר נפילת חוסני מובארק. הפרסומים השבוע על ביקור של נתניהו בירדן באחרונה, הם נכונים, גם אם המניע לחשיפה הוא תעמולת בחירות.
קבלו עוד חשיפה: בין המלך לנתניהו סוכם כי הירדנים יציעו לחדש את השיחות בין ישראל לרשות הפלשתינית בראשות מחמוד עבאס (אבו מאזן), אצלם בארמון, בחודש פברואר 2013. זאת, אם נתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה, כמובן. אם המלך עבדאללה יאבד את כיסאו ב-2013 והגבול הארוך עם ירדן ישוב להיות זירת טרור כמו בימי "ארץ המרדפים" בשנות ה-60 של המאה שעברה, כהמשך לתופעות חוסר היצבות בעולם הערבי, זה עלול להיות אסון אסטרטגי מבחינת ישראל.
הסיכוי לתסריט בלהות כזה: נמוך.
מצרים
בכל מה שקשור למצרים, הראיס, איש תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, לא הפסיק להפתיע את המודיעין הישראלי ב-2012. מורסי מפתיע באופן שבו ביצע הפיכה בצבא ומינה בו את מקורביו, וגם בפרגמטיות שהוא מגלה ביחסיו עם ארה"ב וישראל (את הקשר הרציף עם ישראל מוביל מטעם מצרים המשרד לענייני מודיעין, ולא לשכת הנשיאות). אין מקום לטעות: האידיאולוגיה של מורסי ברורה, והיא אינה מקצה ליישות הציונית מקום במזרח התיכון, אבל הצורך להאכיל 90 מיליון פיות, גם באמצעות סיוע אמריקאי שנתי בסך 1.3 מילאירד דולר, מביא אותו, בינתיים, למחוזות של מתינות מדהימה.
מורסי לא אהב את המערכה שאליה התגלגל החמאס מול ישראל בחודש נובמבר (בראייתו, בחוסר אחריות, לנוכח האינטרסים הנשגבים שעומדים בפני תנועת "האחים המוסלמים" שמבססת את שלטונה במצרים), והוא אינו ממהר לפתוח את המעבר בין מצרים לרצועת עזה ברפיח לאחר סיום המבצע (בישראל יש לא מעט גורמים ש'מתים' שזה יקרה, כדי שמצרים תיתפס כאחראית לנעשה ברצועת עזה, וישראל לא תואשם במצור).
מבחינת ישראל וארה"ב, מורסי ייבחן באופן שבו יפעל כדי למנוע התחמשות מחודשת של החמאס בטילים ארוכי טווח שיאיימו על תל אביב. על פי הערכות, חלק מהטילים שנורו לעבר המרכז במהלך "עמוד ענן" הגיעו מאיראן, ועבר אלפי קילומטרים דרך סודן וכל רוחבה של מצרים (כולל קטע קריטי בתוך תעלת סואץ), מבלי שהשלטונות המצריים נקטו אצבע למנוע את ההעברה. ישראל וארה"ב מצפות עכשיו מהמצרים לעשות הכל כנגד העברת נשק דרך שטחם לרצועת עזה. נראה כי מאז "עמוד ענן" סיכלו הכוחות המצריים לפחות שלוש העברות נשק (שחלקן מן הסתם הגיעו מלוב או איראן). זה לא מלמד שום דבר לגבי ההמשך.
כך או כך, הסבירות לביטול הסכם השלום על ידי מצרים ויצירת עימות צבאי או מדיני מול ישראל במהלך 2013 הוא אפסי. הטווח הרחוק, בכל מה שקשור למצרים של האחים המוסלמים, הרבה פחות אופטימי.
החמאס מבסוט
ומה עם החמאס? הוא יכול להתהדר ב-2013 במה שנתפס בעולם הערבי כהישגים הגדולים שלו בעימות מול ישראל ב"עמוד ענן" ולהשקיע אתה אנרגיה בביסוס שלטונו האזרחי ובהצטיידות הצבאית לקראתה עימות הבא במקביל לפיוס עם ה"אחים" מהפתח, ששולטים ביהודה ושומרון (כשלב להשתלטותו גם על הגדה המערבית).
למרות שהאינטרס החמאסי הוא לשמור על שקט לפחות בחודשים הבאים, יש אינספור תסריטים שלפיהם המצב ברצועת עזה מתדרדר במהירות, ומתגלגל לסיבוב לחימה נוסף.
לפיכך, הסיכוי לסיבוב לחימה נוסף מול חמאס ב-2013: בינוני.
אי"וש תוססת
לגבי יהודה ושומרון, לא צריך תחזיות באשר לשנת 2013 : כפי שנכתב כאן בשבועות האחרונים, מאז סיום "עמוד ענן" השטח שם כבר תוסס. לא מדובר בשידור חוזר של האינתיפאדה הראשונה וגם לא בחזרת פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, אבל השקט שאיפיין את יהודה ושומרון בהלך השנים 2008-2012 הוא בהחלט נחלת העבר.
הסיכוי לחזרתו של גל "טרור עממי" ליהודה ושומרון הוא גבוה. את השד שיצא (אבו מאזן שיחרר) יהיה קשה להחזיר לבקבוק, גם אם יתחדשו שיחות מדיניות בין ישראל לרשות הפלשתינית בעמאן, בחודש פברואר.
שורה תחתונה: גם אם אין סבירות גבוהה למלחמה בכל זירה בפני עצמה - 2013 עומדת להיות שנה ביטחונית חסרת תקדים במורכבותה.
**
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של מעריב
2013 מוגדרת בצה"ל כ"שנת הכרעה", אבל יש סיכוי סביר שהיא תתגלגל להיות שנת מלחמה. וגם אם השנה תסתיים ללא מלחמה בחזית כשלהי, ניתן לקבוע כי מעולם לא נכנס צה"ל לשנת עבודה עם כל כך הרבה סימני שאלה, כמו שהוא מתחיל את השנה האזרחית החדשה.
ההנחה שבבסיס תכנית העבודה של צה"ל לשנת 2013 היא שהמזרח התיכון נמצא בתקופת השתנות שטרם הסתיימה. הטלטלה נמשכת. תהליכים בעלי משמעות היסטורית, שבעבר היו לוקחים שנים ארוכות, מתרחשים כיום בתוך שבועות ואף ימים בודדים. ולא רק המזרח התיכון משתנה: גם המערכת הבינלאומית כולה. ארה"ב כבר אינה כוח עולמי יחיד. רוסיה, סין והמדינות המתפתחות מאתגרות אותה. וגם מה שקורה אצלנו ישפיע מאוד על המציאות ב-2013 (למשל, השאלה כמה תלמידי ישיבות יתגייסו לצה"ל, אם בכלל), אבל בנושא הרגיש הזה, צה"ל מנוע מלהניח הנחת עבודה כלשהי. בטח לא תקופת בחירות.
איראן תחילה
עם תחילתה של שנת 2013, מבינים בצה"ל כי גם אם החמאס משך את תשומת הלב בחודש נובמבר האחרון (מבצע "עמוד ענן"), הרי שהחזית האיראנית היא הגורלית באמת. והיא גם זו שתתחמם ראשונה, וכבר בקרוב מאוד. לוח הזמנים לשובה של הסוגייה האיראנית לראש הכותרות העולמיות ידוע מראש. ב-21 בינואר, יום לפני הבחירות אצלנו, תיכנס לתוקפה באופן רשמי הקדנציה השנייה של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית. בסוף כהונתו הראשונה התחייב אובמה למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני. לא בטוח שהוא מתכוון לעמוד בכל מחיר מאחורי ההצהרה הזאת, בוודאי כאשר ארצות הברית מותשת משנות לחימה ארוכות בעיראק ועדיין לא השלימה את נסיגתה מאפגניסטן (אחרוני החיילים יעזבו שם ב-2014), אבל הוא יעשה מאמץ אמיתי להגביר את הלחץ על משטר האייתולות.
לאחר הקמת הממשל החדש, יתחדשו גם השיחות של המעצמות עם איראן. המעצמות ידרשו מאיראן להתפרק מאורניום שכבר הועשר לרמה צבאית של למעלה מ-20 אחוזים, לעצור את פעולת הצינטריפוגות, ולפרק את המתקן הגרעיני בקום. השיחות ייסתיימו שוב ללא תוצאות. מבחינת האמריקאים, לקראת האביב הקרוב, יתחילו ריכוזי כוחות במזרח התיכון ומול המפרץ הפרסי. במקביל להגברת האיום הצבאי, ארצות הברית תפעל להגביר (שוב) את הלחץ הכלכלי.
בחודש יוני הקרוב, מתוכננות באיראן בחירות לנשיאות. החרפת המצב הכלכלי יכולה להוציא מיליוני איראנים לרחובות ולערער את יציבות המשטר. לכן, חלון ההזדמנויות של ארצות הברית והמערב להפעיל לחץ אפקטיבי על איראן הוא בין חודש מרס לחודש יוני. תחשבו מה יקרה אצלנו כאשר ארצות הברית תתגבר כוחותיה באיזור ותחדד את האיומים המילוליים כנגד איראן: מד הלחץ הלאומי יעלה מאוד.
אך האם ארצות הברית תממש את האיום הצבאי ותתקוף באיראן? הרבה תלוי גם באיראנים עצמם. כמו שהדברים נראים עכשיו, הם ינסו לשמר 240 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 20 אחוזים ומעלה, שיהיו להם עד לאביב, ויכריזו על עצירת ההעשרה. אם הלחץ עליהם יהיה כבד מספיק, הם גם ימירו חלק מן האוראניום המועשר למוטות גרעיניים שלא ניתן לעשות בהם שימוש צבאי (כפי שעשו גם במהלך השנה האחרונה, כדי להפחית לחץ מעליהם). כמו שהדברים נראים עכשיו, ארצות הברית לא תמהר לתקוף. גם האיראנים לא ימהרו לנטוש את תכנית הגרעין (הם יחפשו דרכים להמשיך אותה בהסתר). למעשה, איראן תהפוך להיות באביב הקרוב "מדינת סף", שתחליט מתי לעשות את השלב הבא בתכנית הגרעין שלה, בעיתוי נוח מבחינה בינלאומית. ישראל הצהירה בעבר לא פעם כי לא תשלים עם הפיכתה של איראן ל"מדינת סף", אבל האם תתקוף את מתקני הגרעין באיראן בפעולה אווירית, לבדה? זה לא נראה כך. האפשרות לתקיפה נראתה הרבה יותר ריאלית בחודש אוקטובר 2012, לפני הבחירות בארצות הברית.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, בנו מגדל של ציפיות שזה מה שעומד לקרות. בשלב מסויים, אהוד ברק ירד מהעץ והשאיר את נתניהו לבד בין ענפיו. ברק נסע לארצות הברית לנסיעה פרטית, נפגש עם שר ההגנה, ליאון פאנטה, והציג את עצמו כמבוגר האחראי (לאחר מכן העלה לנתניהו את הסעיף גם כאשר שיתף פעולה עם תכנית "עובדה" שעסקה במשבר בין הדרג המדיני לצבאי סביב סוגיית התקיפה האפשרית באיראן, בתחילת העשור.
נתניהו חושד עכשיו שברק ערבב בין שיקולים ענייניים לאלקטורליים בסוגיה האיראנית, כאשר שקל לרוץ לבחירות בראש מפלגת "עצמאות", כמו שנטען בתקשורת הזרה, עלה חשד שברק התנגד לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007 בגלל שהעדיף לחכות עד לנפילה של אהוד אולמרט מכיסא רוה"מ על רקע החקירות שכבר התנהלו נגדו אז, וזאת כדי לקטוף לבדו את התהילה).
הסוגיה האיראנית תשפיע בכל מקרה על השאלה הכי מעניינת כיום במערכת הביטחון – מי יהיה שר הביטחון הבא? מצד אחד, תקופת ההכרעה בסוגיה האיראנית יכולה להיות תירוץ ראוי לנתניהו ולברק לכך שברק יישאר שר ביטחון בממשלה הבאה, גם בלי לרוץ לבחירות. מצד שני, משבר האמון ביניהם הוא עמוק ובסיסי. ברק הפסיק להגיע בשבועות האחרונים לשיחות אחד על אחד בלשכת רוה"מ, וגם אינו פוקד את הבית הפרטי של נתניהו בקסיריה, כמו פעם. אפילו לישיבת הממשלה הוא לא הגיע ביום ראשון האחרון (אם כי ליווה את נתניהו בביקור בפיקוד המרכז בהמשך השבוע).
אם לא ברק, הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל משה בוגי יעלון, יהיה בעל הסיכוים המוחשיים ביותר להתמנות לשר הביטחון הבא. כפי שהדברים נראים בסוף השבוע הזה, הסבירות לשלום בין נתיהו לברק היא בינונית.
הסבירות למלחמה מול איראן, כתוצאה מהתקפה של ישראל או של ארה"ב עליה: נמוכה עד בינונית.
חיזבאללה
הסיכוי למלחמה מול חיזבאללה בלבנון במהלך שנת 2013, נגזר באופן ישיר מהסבירות למלחמה מול איראן. חיזבאללה נחלש בעקבות הצרות של בשאר אסד בסוריה (כוחות חיזבאללה לוחמים בסוריה בניסיון לשמר את המשטר, ואף סופגים אבידות לא מועטות). גם העובדה שחיזבאללה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממשלת לבנון מצירה את החופש שלו לפעול צבאית מול ישראל, בפעולות שהן מעבר לשליחת מזל"ט.
מצד שני, אם איראן תותקף, חיזבאללה ישגר לעברנו את ארסנל הנשק האדיר שאיראן בנתה לו בדיוק בשביל היום הזה. הסבירות למלחמה מול חיזבאללה ב-2013: נמוכה עד בינונית
סוריה
הסיפור הסורי ברור הרבה פחות ונפיץ הרבה יותר. זוהי תמונת המצב בפרוס 2013: אסד מאבד עוד ועוד איזורי שליטה (בצד הסורי של רמת הגולן, ליד הגבול אתנו, שולטים כבר המורדים באופן מלא). יש לבשאר אסד שתי אפשרויות - להתבצר במובלעת עלאווית, שתיתמך על ידי איראן וחיזבאללה, ולהמשיך לנהל מלחמת אזרחים שיכולה להימשך גם שנים, או לנטוש למדינת מקלט. כמובן שגם האפשרות שהמורדים יגיעו אליו ויחישו את קיצו, אינה מופרכת.
היום שבו אסד יאבד את כסאו עלול להיות המסוכן ביותר מבחינת ישראל. כצעד יאוש שיכניס אותו להיסטוריה הערבית, בשאר יכול להורות לאחרוני נאמניו לתקוף דווקא אותנו, כמו שהוא שיגר רקטות סקאד לאזורים בשליטת המורדים בשבועות האחרונים. ירי הסקאדים מלמד עד כמה מצבו של אסד נואש. מצד שני, הפרסומים שהיו השבוע על שימוש בחומרי לחימה כימיים בסוריה, כנראה מקדימים במעט את זמנם.
לפי הערכות מעודכנות, האזרחים הסוריים שנראו בצילומי התקשורת לא נפגעו מחומרי לחימה סוריים תקניים (גז סארין או החומר VX) אלא מרימוני גז המשמשים לפיזור הפגנות (משהו קצת יותר אלים מהגז המדמיע, שנחשב "נשק אל-הרג" אצלנו). עם זאת, הפחד בישראל מפני נפילה קרובה של מאגרי הנשק הכימי לידיים "לא אחראיות" בסוריה או לידי חיזבאללה בלבנון - הוא אמיתי. לצבא ארצות הברית יש תכניות כיצד לתקוף את מאגרי הנשק האלה ביום שאחרי אסד, ואולי אפילו להשתלט עליהם (יצריך כמה עשרות אלפי לוחמים אמריקאיים), אבל האפשרות למנוע שימוש לא אחראי בנשק הזה באופן צבאי נראית בעלת סיכויים קלושים. בינתיים, מאגר נשק כימי אחד שנפל לידי הצבא הסורי החופשי לא נבזז, אלא נשמר על ידיהם בקפדנות. המורדים אינם מתמשים בנשק זה. אסד ריכז את שאר המאגרים באיזורים שעדיין נממצאים בשליטתו.
בישראל מעריכים כי אם אסד יאבד את השלטון – יכולה להימשך מלחמת אזרחים בין כוחות המרכיבים כיום את הקואליציה נגדו. בשלב הבא של המלחמה ייתעמתו מיליציות עלאוויות (מאומנות על ידי איראן וחיזבאללה) מול כוחות סלאפיים (נתמכים על ידי ערב הסודעית) ומול האחים המוסלמים בסוריה (נתמכים על ידי קטאר וסעודיה). המערב יתמוך בכוחות הסונים המתונים, החילוניים, של סוריה, שגם הם אינם קוטלי קנים.
בשורה התחתונה, הסבירות לעימות של ישראל במתכונת כלשהי בחזית הסורית במהלך השנה הקרובה היא נמוכה עד בינונית.
ירדן
בכל הקשור לגבולנו המזרחי, ירדן ממשיכה להיות אי של יציבות גם בסוף 2012. בחודשים האחרונים התמודד המלך עבדאללה עם לא מעט צרות מבית, אבל נראה כי עבר את התקופה הקשה בשלום. הוא שיכך את זעם השבטים הבדואים המרכיבים את צבאו, באמצעות העלאות שכר, והפעיל יד קשה כנגד ניצני מהומות בלב הממלכה.
עבדאללה ננטש כלכלית על ידי מדינות המפרץ, ואיבד את הקשר האסטרטגי עם מצרים, לאחר נפילת חוסני מובארק. הפרסומים השבוע על ביקור של נתניהו בירדן באחרונה, הם נכונים, גם אם המניע לחשיפה הוא תעמולת בחירות.
קבלו עוד חשיפה: בין המלך לנתניהו סוכם כי הירדנים יציעו לחדש את השיחות בין ישראל לרשות הפלשתינית בראשות מחמוד עבאס (אבו מאזן), אצלם בארמון, בחודש פברואר 2013. זאת, אם נתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה, כמובן. אם המלך עבדאללה יאבד את כיסאו ב-2013 והגבול הארוך עם ירדן ישוב להיות זירת טרור כמו בימי "ארץ המרדפים" בשנות ה-60 של המאה שעברה, כהמשך לתופעות חוסר היצבות בעולם הערבי, זה עלול להיות אסון אסטרטגי מבחינת ישראל.
הסיכוי לתסריט בלהות כזה: נמוך.
מצרים
בכל מה שקשור למצרים, הראיס, איש תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, לא הפסיק להפתיע את המודיעין הישראלי ב-2012. מורסי מפתיע באופן שבו ביצע הפיכה בצבא ומינה בו את מקורביו, וגם בפרגמטיות שהוא מגלה ביחסיו עם ארה"ב וישראל (את הקשר הרציף עם ישראל מוביל מטעם מצרים המשרד לענייני מודיעין, ולא לשכת הנשיאות). אין מקום לטעות: האידיאולוגיה של מורסי ברורה, והיא אינה מקצה ליישות הציונית מקום במזרח התיכון, אבל הצורך להאכיל 90 מיליון פיות, גם באמצעות סיוע אמריקאי שנתי בסך 1.3 מילאירד דולר, מביא אותו, בינתיים, למחוזות של מתינות מדהימה.
מורסי לא אהב את המערכה שאליה התגלגל החמאס מול ישראל בחודש נובמבר (בראייתו, בחוסר אחריות, לנוכח האינטרסים הנשגבים שעומדים בפני תנועת "האחים המוסלמים" שמבססת את שלטונה במצרים), והוא אינו ממהר לפתוח את המעבר בין מצרים לרצועת עזה ברפיח לאחר סיום המבצע (בישראל יש לא מעט גורמים ש'מתים' שזה יקרה, כדי שמצרים תיתפס כאחראית לנעשה ברצועת עזה, וישראל לא תואשם במצור).
מבחינת ישראל וארה"ב, מורסי ייבחן באופן שבו יפעל כדי למנוע התחמשות מחודשת של החמאס בטילים ארוכי טווח שיאיימו על תל אביב. על פי הערכות, חלק מהטילים שנורו לעבר המרכז במהלך "עמוד ענן" הגיעו מאיראן, ועבר אלפי קילומטרים דרך סודן וכל רוחבה של מצרים (כולל קטע קריטי בתוך תעלת סואץ), מבלי שהשלטונות המצריים נקטו אצבע למנוע את ההעברה. ישראל וארה"ב מצפות עכשיו מהמצרים לעשות הכל כנגד העברת נשק דרך שטחם לרצועת עזה. נראה כי מאז "עמוד ענן" סיכלו הכוחות המצריים לפחות שלוש העברות נשק (שחלקן מן הסתם הגיעו מלוב או איראן). זה לא מלמד שום דבר לגבי ההמשך.
כך או כך, הסבירות לביטול הסכם השלום על ידי מצרים ויצירת עימות צבאי או מדיני מול ישראל במהלך 2013 הוא אפסי. הטווח הרחוק, בכל מה שקשור למצרים של האחים המוסלמים, הרבה פחות אופטימי.
החמאס מבסוט
ומה עם החמאס? הוא יכול להתהדר ב-2013 במה שנתפס בעולם הערבי כהישגים הגדולים שלו בעימות מול ישראל ב"עמוד ענן" ולהשקיע אתה אנרגיה בביסוס שלטונו האזרחי ובהצטיידות הצבאית לקראתה עימות הבא במקביל לפיוס עם ה"אחים" מהפתח, ששולטים ביהודה ושומרון (כשלב להשתלטותו גם על הגדה המערבית).
למרות שהאינטרס החמאסי הוא לשמור על שקט לפחות בחודשים הבאים, יש אינספור תסריטים שלפיהם המצב ברצועת עזה מתדרדר במהירות, ומתגלגל לסיבוב לחימה נוסף.
לפיכך, הסיכוי לסיבוב לחימה נוסף מול חמאס ב-2013: בינוני.
אי"וש תוססת
לגבי יהודה ושומרון, לא צריך תחזיות באשר לשנת 2013 : כפי שנכתב כאן בשבועות האחרונים, מאז סיום "עמוד ענן" השטח שם כבר תוסס. לא מדובר בשידור חוזר של האינתיפאדה הראשונה וגם לא בחזרת פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, אבל השקט שאיפיין את יהודה ושומרון בהלך השנים 2008-2012 הוא בהחלט נחלת העבר.
הסיכוי לחזרתו של גל "טרור עממי" ליהודה ושומרון הוא גבוה. את השד שיצא (אבו מאזן שיחרר) יהיה קשה להחזיר לבקבוק, גם אם יתחדשו שיחות מדיניות בין ישראל לרשות הפלשתינית בעמאן, בחודש פברואר.
שורה תחתונה: גם אם אין סבירות גבוהה למלחמה בכל זירה בפני עצמה - 2013 עומדת להיות שנה ביטחונית חסרת תקדים במורכבותה.
**
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של מעריב
