המיוחד
עמיר רפפורט נפרד מהרמטכ"ל ה-15 של צה"ל, אמנון ליפקין-שחק. הוא לא היה קילר וגם לא קצין מיוסר ומתפלסף. הוא היה ישראלי, קול, ציני במידה, חריף מחשבה, אמיץ, אמין, לא נאיבי, לא סחבק
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
אמנון ליפקין-שחק ז"ל (צילום: דו"צ)
הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל קורץ מחומר אחר. הוא לא היה קילר וגם לא קצין מיוסר ומתפלסף. אמנון ליפקין-שחק ז"ל היה ישראלי, קול, ציני במידה, חריף מחשבה, אמיץ, אמין, לא נאיבי, לא סחבק.
כרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק חתום על מבצע "ענבי זעם" בלבנון (אחד ה"אבות" של מבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה) וגם על מעורבות היתר של צה"ל בתהליך המדיני של הסכמי אוסלו. כמפקד, הוא הטביע חותם על דורות של לוחמים ומפקדים, ואולם האמירה האמיצה והנבונה ביותר שלו בכלל לא נגעה לנושא צבאי. עוד נגיע לזה. בכל זאת, אמנון ליפקין-שחק היה בראש ובראשונה איש צבא, צנחן, יליד ה"בייבי בום" של שנת 1944 (לאחר שהחלו להגיע לארץ הידיעות על מעשי הטבח ביהודים באירופה), בן דור מפואר של הפנימיה הצבאית (אחד מבני מחזורו, למשל, היה מתן וילנאי, שלימים שימש כסגן הרמטכ"ל תחתיו, אך לא זכה להמלצה מהמפקד להיות הרמטכ"ל הבא).
הקרב הכושל בכראמה, מבצע "אביב נעורים" בביירות, החווה הסינית, מבצע ליטאני (כמח"ט הצנחנים) ומבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה, היו חלק מהתחנות החשובות בקריירה הצבאית שלו, אך למרות שזכה לשני עיטורי עוז (על אומץ לב במצע כראמה ועל "אביב נעורים") לא היו בליפקין-שחק את התכונות של לוחם ללא חת עם סכין בין השיניים. ליפקין-שחק התבלט בראש ובראשונה בכוח מחשבתו.
שאלותיו, לכל אורך הדרך, היו ידועות בחדות אבחנן – הוא הבדיל במהירות הבזק בין עיקר ותפל, בכל תרגיל או מבצע שבהם השתתף. הגובה הרם, הטון הסמכותי, הלוק המרשים עם הבלורית, תרמו לכאריזמה השופעת שלו. פקודיו לא תמיד השתגעו עליו (הציניות הידועה גם דקרה כמו סכין), אבל תמיד העריכו אותו.
ליפקין-שחק הוא אחרון הרמטכ"לים שמונה ללא קרב על רמטכ"לות, לאחר ששימש שנים ארוכות כסגן תחת הרמטכ"ל אהוד ברק. רבים מהרמט"כלים של צה"ל הלכו לעולמם בגיל צעיר יחסית. את אלה שהגיעו למקום הגבוה ביותר בצה"ל ועדיין נמצאים בינינו אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. ליפקין-שחק התמודד עם מחלתו תקופה ארוכה מאוד, עוד מהימים שבהם היה אלוף בצה"ל. ולמרות שהמחלה ידעה עליות ומורדות (עד לתקופה האחרונה הקשה מנשוא), ולמרות התקופה הקצרה והלא זוהרת בפולטיקה, הוא תמיד נשאר חלק בלתי נפרד ממערכת הביטחון. ממש עד לימים האחרונים, שבהם הקרובים ביותר באו להיפרד ממנו.
דורות של מפקדים ושרי ביטחון נהגו להתייעץ באמנון ליפקין שחק שנים אחרי שפשט את מדיו, והוא תמיד היה בשבילם, עם עצה חכמה, מתונה ולא מתלהמת. מפעל חייו של אמנון ליפקין-שחק ארוך ומרתק, אך רגע אחד מכונן היה מצמרר במיוחד: זה קרה בהיכל התרבות בתל אביב, ביום השנה לרצח רבין, בנובמבר 1996. הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק נשא באותו מאורע נאום מרכזי לזכרו של ראש הממשלה המנוח. ליפקין-שחק אהב את רבין אהבת אמת, ובאותו זמן כבר היה קרוב מאוד לסיום הקדנציה שלו. הוא העיז לעשות מעשה ששום רמטכ"ל לא עשה לפניו – לפוצץ את המיתוס שצה"ל הוא "צבא העם" ולצאת בנאום תוכחה על נהנתנותה של החברה הישראלית.
כיום, הדברים של אמנון ליפקין-שחק היו נשמעים ברורים מאליהם. בזמנו, האומץ לצאת בביקורת נוקבת על החברה ששלוחת (או לא שולחת) לשירות את בניה, היה מעורר מחשבה, נועז, מהמם. אמנון ליפקין שחק יינשא היום אל הקבר על ידי שמונה אלופים. דבריו ומורשתו ימשיכו להדהד.
הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל קורץ מחומר אחר. הוא לא היה קילר וגם לא קצין מיוסר ומתפלסף. אמנון ליפקין-שחק ז"ל היה ישראלי, קול, ציני במידה, חריף מחשבה, אמיץ, אמין, לא נאיבי, לא סחבק.
כרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק חתום על מבצע "ענבי זעם" בלבנון (אחד ה"אבות" של מבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה) וגם על מעורבות היתר של צה"ל בתהליך המדיני של הסכמי אוסלו. כמפקד, הוא הטביע חותם על דורות של לוחמים ומפקדים, ואולם האמירה האמיצה והנבונה ביותר שלו בכלל לא נגעה לנושא צבאי. עוד נגיע לזה. בכל זאת, אמנון ליפקין-שחק היה בראש ובראשונה איש צבא, צנחן, יליד ה"בייבי בום" של שנת 1944 (לאחר שהחלו להגיע לארץ הידיעות על מעשי הטבח ביהודים באירופה), בן דור מפואר של הפנימיה הצבאית (אחד מבני מחזורו, למשל, היה מתן וילנאי, שלימים שימש כסגן הרמטכ"ל תחתיו, אך לא זכה להמלצה מהמפקד להיות הרמטכ"ל הבא).
הקרב הכושל בכראמה, מבצע "אביב נעורים" בביירות, החווה הסינית, מבצע ליטאני (כמח"ט הצנחנים) ומבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה, היו חלק מהתחנות החשובות בקריירה הצבאית שלו, אך למרות שזכה לשני עיטורי עוז (על אומץ לב במצע כראמה ועל "אביב נעורים") לא היו בליפקין-שחק את התכונות של לוחם ללא חת עם סכין בין השיניים. ליפקין-שחק התבלט בראש ובראשונה בכוח מחשבתו.
שאלותיו, לכל אורך הדרך, היו ידועות בחדות אבחנן – הוא הבדיל במהירות הבזק בין עיקר ותפל, בכל תרגיל או מבצע שבהם השתתף. הגובה הרם, הטון הסמכותי, הלוק המרשים עם הבלורית, תרמו לכאריזמה השופעת שלו. פקודיו לא תמיד השתגעו עליו (הציניות הידועה גם דקרה כמו סכין), אבל תמיד העריכו אותו.
ליפקין-שחק הוא אחרון הרמטכ"לים שמונה ללא קרב על רמטכ"לות, לאחר ששימש שנים ארוכות כסגן תחת הרמטכ"ל אהוד ברק. רבים מהרמט"כלים של צה"ל הלכו לעולמם בגיל צעיר יחסית. את אלה שהגיעו למקום הגבוה ביותר בצה"ל ועדיין נמצאים בינינו אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. ליפקין-שחק התמודד עם מחלתו תקופה ארוכה מאוד, עוד מהימים שבהם היה אלוף בצה"ל. ולמרות שהמחלה ידעה עליות ומורדות (עד לתקופה האחרונה הקשה מנשוא), ולמרות התקופה הקצרה והלא זוהרת בפולטיקה, הוא תמיד נשאר חלק בלתי נפרד ממערכת הביטחון. ממש עד לימים האחרונים, שבהם הקרובים ביותר באו להיפרד ממנו.
דורות של מפקדים ושרי ביטחון נהגו להתייעץ באמנון ליפקין שחק שנים אחרי שפשט את מדיו, והוא תמיד היה בשבילם, עם עצה חכמה, מתונה ולא מתלהמת. מפעל חייו של אמנון ליפקין-שחק ארוך ומרתק, אך רגע אחד מכונן היה מצמרר במיוחד: זה קרה בהיכל התרבות בתל אביב, ביום השנה לרצח רבין, בנובמבר 1996. הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק נשא באותו מאורע נאום מרכזי לזכרו של ראש הממשלה המנוח. ליפקין-שחק אהב את רבין אהבת אמת, ובאותו זמן כבר היה קרוב מאוד לסיום הקדנציה שלו. הוא העיז לעשות מעשה ששום רמטכ"ל לא עשה לפניו – לפוצץ את המיתוס שצה"ל הוא "צבא העם" ולצאת בנאום תוכחה על נהנתנותה של החברה הישראלית.
כיום, הדברים של אמנון ליפקין-שחק היו נשמעים ברורים מאליהם. בזמנו, האומץ לצאת בביקורת נוקבת על החברה ששלוחת (או לא שולחת) לשירות את בניה, היה מעורר מחשבה, נועז, מהמם. אמנון ליפקין שחק יינשא היום אל הקבר על ידי שמונה אלופים. דבריו ומורשתו ימשיכו להדהד.
