המרחק בין דמשק לקהיר
זה היה השבוע בו אסד איבד למעשה שליטה על סוריה, במצרים מצבו של מורסי אולי טוב יותר, אבל לא פשוט לחלוטין ובלשכת ברק מתחילים לחפש עבודה חלופית. הטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
זה היה שבוע שהמחיש את המאפיין המרכזי של המזרח התיכון ב-2012: חוסר יציבות. אבל, בזמן שהמערכת הפוליטית אצלנו עסוקה בבחירות, לשכת שר הביטחון אהוד ברק מתפזרת, וצמרת צה"ל נמצאת על סף התפוצצות בגלל שיקלים פרסונאליים.
באווירה כזאת, אין פלא שמעט מאוד אנשים במערכת הביטחון עוסקים בשאלה האם צה"ל מגיב כראוי להתפתחיות האיזוריות הדרמטיות, או שהוא ממשיך לבנות את כוחו בהתאם ל"תרחישי ייחוס", שהופכים פחות ופחות רלוונטיים. האם הוא שבוי ב"קונספציה" מודרנית? הסברים אחר כך.
אסד קורס
נתחיל במשהו מעודד מבחינת ישראל: מצבו הנואש של נשיא סוריה, בשאר אסד. זה היה השבוע שבו הראיס איבד באופן מעשי את השליטה על ארצו. נשארו לו שתי אפשרויות – או לברוח (במקביל לקרבות, אסד בדק ובודק אופציות למקלט ברוסיה, בדובאי או בוונצואלה), או להתבצר במובלעת של עדתו העלאווית, ולנהל משם מלחמת אזרחים, שיכולה להימשך גם כמה שנים, אך סופה (וסופו) ברור. בינתיים, הוא ממשיך להילחם.
מבחינה צבאית, בימים האחרונים התרחשו מאסה של סימנים המעידים על קריסתו של בשאר אסד. צבא סוריה, כלומר החלק שלו שעדיין נאמן לראיס (בעיקר מבוסס על הפיקוד העלאווי), איבד מחנות ואמצעי לחימה סמוכים לחלב ולדמשק, וחמור מכך - את השליטה על דרכים המובילות לשדה תעופה צבאי בקרבת דמשק ולשדה התעופה הבינלאומי של העיר. ההתפתחות הזאת הביאה להפסקת הטיסות אל סוריה וממנה, לא פחות. מגמת ההתעצמות של כוחות האופוזיציה ("צבא סוריה החופשית") ברורה, ולא בכדי: המורדים זוכים לאספקה נדיבה של נשק. למרבה האירוניה מבחינת אסד, רוב הנשק מגיע למורדים דרך לבנון, כנראה ממחסני הצבא המפורר בלוב, במימון קטארי וסעודי.
גם למערב יש אינטרס מובהק לחמש את המורדים. הנשיא הסורי משלם עכשיו את המחיר על שנים של חימוש חיזבאללה, ועל החברות בציר האיראני. האמת היא, שהמורדים נהנו מאספקה נאה של נשק כבר מאז תחילת מלחמת האזרחים בשנה שעברה, אבל מה ששבר את השוויון, ככל הנראה, אלה טילי קרקע-אוויר, שהגיעו לידיהם באחרונה, והביאו בימים האחרונים להפלה של שני מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי ועוד מטוס סוחוי וכמה מסוקים. למעשה, הם כמעט שיתקו את התנועה האווירית במדינה.
הדרמה העצומה של השבוע הייתה בסוגיית הנשק הכימי. נראה, כי יש ממש בפרסומים שהופיעו בימים האחרונים בתקשורת העולמית על כך שהצבא הסורי הנאמן לאסד נצפה כשהוא מכין מאגרי נשק כימי לשימוש אפשרי כנגד המורדים. לעומת זאת, הפרסום על כך שישראל תיאמה עם ירדן תקיפה על מאגרי הנשק הכימי של סוריה, דרך שטחה, הוא קשקוש. אילו ישראל הייתה מחליטה לתקוף, היא לא הייתה צריכה לתאם עם ירדן שום דבר. יש לה מספיק גבול משותף עם סוריה, שדרכו יכולים מטוסי חיל האוויר להגיח. מה כן? לאמריקאים יש כוחות בירדן, שנשארו אחרי תרגיל אזורי גדול. ישראל הייתה שותפה לכל אורך החודשים האחרונים בהעברת מסרים לצמרת המשטר הסורי, לפיהם נפילת מאגרי הנשק הכימי לידיים "בלתי אחראיות" (בתרגום חופשי, לידי מובילים מטעם מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שמשתוקק להוסיף את הפריט לארסנל הנשק שלו, המאיים על תל אביב ועל "בעדה תל אביב") היא "קו אדום". בעבר, המסרים הביאו לכך שאסד ריכז את הנשק הכימי בבסיסים באזורים הנתונים לשליטה יחסית טובה שלו, ואף דאג להפרדת חומרים בין המרכיבים השונים של הנשק הכימי, כדי להקשות על השימוש בו. אגב, גם הטורקים העבירו אזהרה לאסד שלא יעז לתקוף בנשק כימי את הפליטים הסורים שעברו לשטחם, וביקשו מנאט"ו להציב סוללות טילי פטריוט פאק 3 (מתקדמות יותר מהפטריוט פאק 2 שנמצא בשימוש צה"ל), כדי לסכל אפשרות כזאת.
נראה, שגם המסרים שהועברו באחרונה על ידי המערב, בצינורות דיפלומטיים בודדים שעדיין פתוחים לדמשק המופגזת, כשהם מלווים במתקפת לוחמה פסיכולוגית רועשת בתקשורת (יש יד מכוונת מאחורי כל הפרסומים בעולם על התקיפה שעומדת להתבצע אוטוטו על אדמת סוריה, לכאורה) עשו את אותה עבודה. מחסני הנשק הכימי נסגרו לעת עתה. גם אם מתחשק לאסד או לאנשיו להשמיד כמה מבני עמם באמצעות נשק כימי (כמו שהנשיא המנוח סאדם חוסיין עשה בשנות ה-80 של המאה הקודמת בעיראק, למשל), יצר ההישרדות המיידי שלהם חזק יותר. הם אמורים להבין ששימוש בנשק כימי יביא לחיסולו המהיר של בשאר אסד, בדרך שתהיה רק יותר "נקיה" ממותו של מועמר קדאפי.
אגב, עכשיו כבר ניתן לקבוע כי באזורים הקרובים יותר אלינו, סמוך לגבול ברמת הגולן, איבד בשאר אסד את השליטה כבר לפני כשבועיים, באותם קרבות שלוו בירי בשוגג לעבר ישראל, אשר נענה בהפצצת מטרות על ידי צה"ל, בתוך השטח הסורי. הקרבות לפני שבועיים היו מלווים גם בתקיפת מחנות של הצבא הסורי, שהביאו לעריקת חלק מהכוחות, ולהרג עשרות מנאמניו של אסד. בשבוע האחרון היה שקט באזור. צה"ל ערוך מהצד הישראלי של גדר הגבול ברמת הגולן, לקלוט פליטים, במקרה שצבא הסורי יחזור לגזרה, ויניס את התושבים המקומיים.
בינתיים, קבלו כמה סימנים לכך שכל הצדדים כבר מתייחסים לבשאר אסד כאל סוס גמור: הרוסים ממשיכים לפנות את אנשיהם מבסיסיהם בסוריה, כולל הבסיס הימי היחיד שלהם בים התיכון, בלאטקיה (הם משאירים שם רק את מינימום כוח האדם ההכרחי); הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין ונשיא טורקיה, רג'יב טייפ ארדואן, מנהלים שיחות על עתיד סוריה; ואפילו המנהיג הסוני הלבנוני, סעיד אל חרירי, שעדיין רועד מפחד חיסול אביו בשליחות הראיס בעשור שעבר, מעז לפתוח את הפה כנגד בשאר, ולצאת נגדו בהצהרות מתלהמות. מלחמת האזרחים בסוריה גלשה באחרונה גם לאיזור טריפולי שבצפון לבנון, שם נערכים קרבות בין תומכי בשאר אסד ובין מתנגדיו.
מי שלא מתייאשים, אלה האיראנים, שממשיכים להעביר לבשאר אסד אספקה של נשק ודלק, הרבה דלק. חלק ניכר מהאספקה מגיע בטיסות שעוברות מעל שטח עיראק החופשית. נשיא עיראק, מאליכי, שמאפשר את הטיסות האלה, מעלה לאמריקאים שהמליכו אותו, את הסעיף. לנוכח זעם האמריקאים, מאליכי הורה באחרונה ליירט כמה מהטיסות, אבל רק כשהיו בדרך חזרה, מסוריה לאיראן. המטוסים נמצאו ריקים, כמה מפתיע.
עבדאללה ומחמוד
אף אחד במזרח התיכון אינו יכול לקנא בבשאר אסד, אבל גם מצבם של המנהיגים האחרים לא משהו (בנימין נתניהו יכול לראות את עצמו בר מזל שהוא סבל לכל היותר מכתף קרה של אנג'לה מרקל, במהלך ביקורו בגרמניה, ומהלחצים שליוו את הרכבת רשימת הליכוד ביתנו לבחירות). שניים מהמדוכאים נפגשים בסוף השבוע הזה ברמאללה: מלך ירדן עבדאללה וראש הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס, אבו מאזן. עבדאללה מתמודד עם צרות רבות מבית, שעיקרן כלכליות – הסיוע שהוא מקבל מהאמריקאים נותר יציב, אבל התמיכה השנתית ממדינות המפרץ צנחה ב-2012 מ-1.4 מילארד דולר ל-45 מיליון בלבד. הצרות הכלכליות עלולות לגרום ל"אביב ירדני", שהוא, במילים אחרות, סוף הדרך.
עבדאללה מתמודד גם עם 120 אלף פליטים סורים בשטחו ועם עצירת אספקת הגז ממצרים, אבל אם כל זה לא מספיק, יש לו על הראש גם התמרמרות של ראשי שבטים הבדואים, המחזיקים את צבאו ומתייחסים אל המלכה ראניה כאל "שרה ירדנית"- כלומר מאשימים שהיא המושכת האמיתית בחוטים בממלכה, ומעדיפה באופן ברור את בני עמה הפלשתיניים על פני הבדואים. עבדאללה ניסה לרצות את מנהיגי הבדואים באחרונה בכמה צ'ופרים, כולל העלאות שכר בפיקוד הצבאי. מה שמשותף לעבדאללה ולאבו מאזן זו התחושה שאיבדו את שאריות מעמדם האיזורי באחרונה.
מבצע "עמוד ענן" הסתיים במו"מ של ישראל עם החמאס, בלי שהמצרים ספרו אותם (הנשיא הכלוא מובארק, לעומת זאת, היה נוהג לערב את אבו מאזן בכל מהלך, ושימש משענת אזורית משמעותית לעבדאללה). למרות התחושה בצד של ירדן והפתח, שישראל הלכה רחוק מידי כלפי החמאס, התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלשתינית ולירדן נשמר. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, אבו מאזן החליט לעודד באחרונה "מחאה עממית", ומתרבים הסימנים לחזרתו של גל טרור ביהודה ושומרון, כזה שיהיה מתון אך ממושך. השבוע המגמה באה לידי ביטוי בפיגוע שבו מחבל הסתער עם גרזן על ג'יפ צבאי בשומרון, ונורה למוות על ידי איש שב"כ.
מצרים
ומה במצרים? גם הנשיא המצרי, איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, בצרות צרורות, בעקבות הניסיון שלו לכפות חוקה, תוך ניצול ההצלחה הדיפלומטית שלו במצבע "עמוד ענן", הצלחה שעלתה לו לראש. לכאורה, סוגיית החוקה היא הסיבה להתסערות המונים על ארמון הנשיא מצד חילונים וליברלים, שהיו המנוע האמיתי של המהפיכה. למעשה, התסכול של ההמון נובע בראש ובראשונה מכך שהקוראן האיסלאמי עדיין לא הביא שיפור במצב הכלכלי, ולא מצא דרך להאכיל 88 מיליון פיות מצריים.
לקראת סוף השבוע נראה היה כי מורסי ייאלץ למצוא דרך לרצות את ההמון, ולוותר על סמכויות העל שניכס לעצמו, באופן זמני לפחות. מהזווית שלנו חשוב גם לציין כי בזמן שקהיר בערה, נמשכו גם השבוע הדיונים על מפרט ההבנות בין ישראל לחמאס, בעקבות מבצע "עמוד ענן". הם חסרי תכלית, שכן מרגע ששככה האש בישראל ובעזה, איבדו הצדדים את המניע העיקרי שלהם להתפשר בדרישותיהם.
הסטטוס קוו יישמר, עד לסיבוב המהלומות הבא. הסטטוס קוו הזה אינו רע מבחינת ישראל, בינתיים. ביצועי החמאס בהשלטת סדר לאורך הגדר ובמניעת פעילות עוינת על ידי "ארגונים סוררים", עולים על הציפיות של פיקוד הדרום.
קונספציה 2
מה שמדאיג בכל הדרמה האיזורית, זה שהיא ממשיכה להמחיש את חוסר הרצון או חוסר היכולת של ארצות הברית לכפות את רצונותיה באיזור, כמו פעם, ואת העובדה שאיבדנו דה פקטו את בנות בריתינו האזוריות (הפרסומים על כך שחודשו המגעים ליישור ההדורים בין ישראל לטורקיה בעקבות ארועי ה"מרמרה" הם נכונים, אבל הסיכויים למציאת נוסחת פשרה הם נמוכים. ארדואן ממשיך להתעקש על התנצלות ישראלית, פיצויים למשפחות ההרוגים והסרה מוחלטת של הסגר מעל רצועת עזה.
ישראל, מנגד, ממשיכה להסכים רק ל"הבעת צער" ולהעברת כספי פצויים לקרן הומניטארית, מבלי לקחת אחריות על האסון בלב ים במאי 2010). אילו צה"ל היה צבא אינטלקטואלי, רבים ממפקדיו היו מוטרדים יומם וליל מהשלכות השינויים האזורים על האופן שבו הצבא בונה את הכוח שלו לטווח ארוך, אבל צה"ל הוא במובנים רבים צבא אנטי אינטקולטואלי. בשוטף, רוב אנשיו עסוקים בריצוי המפקדים שיריצו אותם כמה שיותר מהר במסלול של תפקידים קצרים ככל האפשר. רק מעטים מוטרדים מסוגיות אסטרטגיות וטורחים לקרוא חומר מעמיק רלוונטי. גם העובדה שצה"ל מתנהל לכל אורך הקדנציה של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, ללא תכנית רב שנתית (תר"ש) אינה מטרידה באמת אף אחד, כמעט.
גנץ הכין בימי כהונתו שני תר"שים (שזכו לכינויים "חלמיש" ותפן" אך לא אושרו ולא תוקצבו מעולם). למעשה, צה"ל לא עבר שינוי אסטרטגי בשנים האחרונות למרות השינוי האיזורי העצום. מסיבות תקציביות, הכוח ממשיך להיבנות בהתאם ל"תרחישי ייחוס", שאף אחד אינו יכול להיות ערב לכך שלא יהיו חמורים מהם, במציאות. אם חלילה יתרחש אסון שינבע מכך שהכוח הצה"לי יתגלה חלילה כלא מספיק, ניתן יהיה לכנות את הגישה הזאת בדיעבד כ"קונספציה 2".
אחריות הדרג המדיני לקונספציה הזאת אינה פחותה מאחריות הדרג הצבאי, ואולי אף עולה עליה. ואם צה"ל בונה על מחסני הציוד הענקיים של ארצות הברית המוצבים בישראל, כציוד חירום, הוא עלול לגלות כי המפתח של המחסנים האלה נמצא בבית הלבן, אצל ברק אובמה, שלא ירשה להשתמש בהם במקרה שישראל תנקוט בפעולות צבאיות שלא יהיו מקובלות על ארצות הברית. אגב, כמה מהליקויים התפסיתיים והמבניים בצה"ל הומחשו בחודשים האחרונים בתרגיל מפקדות גדול של המטה הכללי ובתרגיל עם צבא ארצות הברית. מסיבות מובנות, לא ניתן לפרט על הליקויים כאן. אפשר רק לספר כי כחלק מהלקחים בונים לרמטכ"ל חדר חדש בתוך ה"בור" בקריה (עד עכשיו לא היה "חדר רמטכ"ל" ב"בור"). אשריו של גנץ.
לשכת ברק
ועכשיו, לדברים שמעניינים רבים במערכת הביטחון באמת: מה יהיו בלשכת שר הביטחון ביום שאחרי אהוד ברק (בהנחה שאהוד ברק לא יסגור "דיל" על הישארותו במשרד לאחר הבחירות)? מי שלא יהיה בוודאות במשרד בעוד כמה חודשים הוא מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אודי שני (נחשב בין המועמדים לאחד התפקידים הנחשקים בארץ - היו"ר הבא של רפאל במקום האלוף מיל' אילן בירן), אבל גם בסביבה הקרובה באמת של אהוד ברק דואגים העוזרים לתפקיד הבא.
כך מסתמן כי ראש המטה, יוני קורן, יהיה נציג התעש בארה"ב. קורן הוא מגיבורי "פרשת הרפז" שהגיעה השבוע לישורת הכמעט האחרונה שלה, בסוג של אנטי קליימקס, עם העברת דו"ח הביקורת הסופי של מבקר המדינה לידי המבוקרים. לאחר כל הפרסומים על חשדות לפלילים, לכאורה, נוקה הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל גבי אשכנזי, מן הטענה של ברק כי הוא היה שותף לפוטש ולניסיון לכפות את הארכת כהונתו בשנה חמישית.
גם ברק, מסתבר, אינו אחמדינג'אד, כפי שנתפס בעיניים של מקורבי אשכנזי בימים העכורים של שיא הפרשה. מצד שני, הדו"ח מציף באופן דוחה את כל הסחי בהתנהלות הלשכות הביטחוניות הבכירות ביותר ואת הטעויות החמורות שנעשו בטיפול במה שנחשב בזמנו כ"מסמך הרפז", בלשכת הרמטכ"ל. הפרשה כבר הייתה יכולה למות מיתת נשיקה עם פרסום הדו"ח הסופי גם לציבור הרחב, אבל ועדת הביקורת של הכנסת אמורה לדון בו קודם לכן ולהחליט איזה חלקים מותרים לפרסם.
הבעיה היא שקצת קשה לכנס בימים אלה את וועדת הכנסת, שהתפזרה. טובי המוחות המשפטיים מנסים למצוא פתרונות לסוגיה.
זה היה שבוע שהמחיש את המאפיין המרכזי של המזרח התיכון ב-2012: חוסר יציבות. אבל, בזמן שהמערכת הפוליטית אצלנו עסוקה בבחירות, לשכת שר הביטחון אהוד ברק מתפזרת, וצמרת צה"ל נמצאת על סף התפוצצות בגלל שיקלים פרסונאליים.
באווירה כזאת, אין פלא שמעט מאוד אנשים במערכת הביטחון עוסקים בשאלה האם צה"ל מגיב כראוי להתפתחיות האיזוריות הדרמטיות, או שהוא ממשיך לבנות את כוחו בהתאם ל"תרחישי ייחוס", שהופכים פחות ופחות רלוונטיים. האם הוא שבוי ב"קונספציה" מודרנית? הסברים אחר כך.
אסד קורס
נתחיל במשהו מעודד מבחינת ישראל: מצבו הנואש של נשיא סוריה, בשאר אסד. זה היה השבוע שבו הראיס איבד באופן מעשי את השליטה על ארצו. נשארו לו שתי אפשרויות – או לברוח (במקביל לקרבות, אסד בדק ובודק אופציות למקלט ברוסיה, בדובאי או בוונצואלה), או להתבצר במובלעת של עדתו העלאווית, ולנהל משם מלחמת אזרחים, שיכולה להימשך גם כמה שנים, אך סופה (וסופו) ברור. בינתיים, הוא ממשיך להילחם.
מבחינה צבאית, בימים האחרונים התרחשו מאסה של סימנים המעידים על קריסתו של בשאר אסד. צבא סוריה, כלומר החלק שלו שעדיין נאמן לראיס (בעיקר מבוסס על הפיקוד העלאווי), איבד מחנות ואמצעי לחימה סמוכים לחלב ולדמשק, וחמור מכך - את השליטה על דרכים המובילות לשדה תעופה צבאי בקרבת דמשק ולשדה התעופה הבינלאומי של העיר. ההתפתחות הזאת הביאה להפסקת הטיסות אל סוריה וממנה, לא פחות. מגמת ההתעצמות של כוחות האופוזיציה ("צבא סוריה החופשית") ברורה, ולא בכדי: המורדים זוכים לאספקה נדיבה של נשק. למרבה האירוניה מבחינת אסד, רוב הנשק מגיע למורדים דרך לבנון, כנראה ממחסני הצבא המפורר בלוב, במימון קטארי וסעודי.
גם למערב יש אינטרס מובהק לחמש את המורדים. הנשיא הסורי משלם עכשיו את המחיר על שנים של חימוש חיזבאללה, ועל החברות בציר האיראני. האמת היא, שהמורדים נהנו מאספקה נאה של נשק כבר מאז תחילת מלחמת האזרחים בשנה שעברה, אבל מה ששבר את השוויון, ככל הנראה, אלה טילי קרקע-אוויר, שהגיעו לידיהם באחרונה, והביאו בימים האחרונים להפלה של שני מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי ועוד מטוס סוחוי וכמה מסוקים. למעשה, הם כמעט שיתקו את התנועה האווירית במדינה.
הדרמה העצומה של השבוע הייתה בסוגיית הנשק הכימי. נראה, כי יש ממש בפרסומים שהופיעו בימים האחרונים בתקשורת העולמית על כך שהצבא הסורי הנאמן לאסד נצפה כשהוא מכין מאגרי נשק כימי לשימוש אפשרי כנגד המורדים. לעומת זאת, הפרסום על כך שישראל תיאמה עם ירדן תקיפה על מאגרי הנשק הכימי של סוריה, דרך שטחה, הוא קשקוש. אילו ישראל הייתה מחליטה לתקוף, היא לא הייתה צריכה לתאם עם ירדן שום דבר. יש לה מספיק גבול משותף עם סוריה, שדרכו יכולים מטוסי חיל האוויר להגיח. מה כן? לאמריקאים יש כוחות בירדן, שנשארו אחרי תרגיל אזורי גדול. ישראל הייתה שותפה לכל אורך החודשים האחרונים בהעברת מסרים לצמרת המשטר הסורי, לפיהם נפילת מאגרי הנשק הכימי לידיים "בלתי אחראיות" (בתרגום חופשי, לידי מובילים מטעם מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שמשתוקק להוסיף את הפריט לארסנל הנשק שלו, המאיים על תל אביב ועל "בעדה תל אביב") היא "קו אדום". בעבר, המסרים הביאו לכך שאסד ריכז את הנשק הכימי בבסיסים באזורים הנתונים לשליטה יחסית טובה שלו, ואף דאג להפרדת חומרים בין המרכיבים השונים של הנשק הכימי, כדי להקשות על השימוש בו. אגב, גם הטורקים העבירו אזהרה לאסד שלא יעז לתקוף בנשק כימי את הפליטים הסורים שעברו לשטחם, וביקשו מנאט"ו להציב סוללות טילי פטריוט פאק 3 (מתקדמות יותר מהפטריוט פאק 2 שנמצא בשימוש צה"ל), כדי לסכל אפשרות כזאת.
נראה, שגם המסרים שהועברו באחרונה על ידי המערב, בצינורות דיפלומטיים בודדים שעדיין פתוחים לדמשק המופגזת, כשהם מלווים במתקפת לוחמה פסיכולוגית רועשת בתקשורת (יש יד מכוונת מאחורי כל הפרסומים בעולם על התקיפה שעומדת להתבצע אוטוטו על אדמת סוריה, לכאורה) עשו את אותה עבודה. מחסני הנשק הכימי נסגרו לעת עתה. גם אם מתחשק לאסד או לאנשיו להשמיד כמה מבני עמם באמצעות נשק כימי (כמו שהנשיא המנוח סאדם חוסיין עשה בשנות ה-80 של המאה הקודמת בעיראק, למשל), יצר ההישרדות המיידי שלהם חזק יותר. הם אמורים להבין ששימוש בנשק כימי יביא לחיסולו המהיר של בשאר אסד, בדרך שתהיה רק יותר "נקיה" ממותו של מועמר קדאפי.
אגב, עכשיו כבר ניתן לקבוע כי באזורים הקרובים יותר אלינו, סמוך לגבול ברמת הגולן, איבד בשאר אסד את השליטה כבר לפני כשבועיים, באותם קרבות שלוו בירי בשוגג לעבר ישראל, אשר נענה בהפצצת מטרות על ידי צה"ל, בתוך השטח הסורי. הקרבות לפני שבועיים היו מלווים גם בתקיפת מחנות של הצבא הסורי, שהביאו לעריקת חלק מהכוחות, ולהרג עשרות מנאמניו של אסד. בשבוע האחרון היה שקט באזור. צה"ל ערוך מהצד הישראלי של גדר הגבול ברמת הגולן, לקלוט פליטים, במקרה שצבא הסורי יחזור לגזרה, ויניס את התושבים המקומיים.
בינתיים, קבלו כמה סימנים לכך שכל הצדדים כבר מתייחסים לבשאר אסד כאל סוס גמור: הרוסים ממשיכים לפנות את אנשיהם מבסיסיהם בסוריה, כולל הבסיס הימי היחיד שלהם בים התיכון, בלאטקיה (הם משאירים שם רק את מינימום כוח האדם ההכרחי); הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין ונשיא טורקיה, רג'יב טייפ ארדואן, מנהלים שיחות על עתיד סוריה; ואפילו המנהיג הסוני הלבנוני, סעיד אל חרירי, שעדיין רועד מפחד חיסול אביו בשליחות הראיס בעשור שעבר, מעז לפתוח את הפה כנגד בשאר, ולצאת נגדו בהצהרות מתלהמות. מלחמת האזרחים בסוריה גלשה באחרונה גם לאיזור טריפולי שבצפון לבנון, שם נערכים קרבות בין תומכי בשאר אסד ובין מתנגדיו.
מי שלא מתייאשים, אלה האיראנים, שממשיכים להעביר לבשאר אסד אספקה של נשק ודלק, הרבה דלק. חלק ניכר מהאספקה מגיע בטיסות שעוברות מעל שטח עיראק החופשית. נשיא עיראק, מאליכי, שמאפשר את הטיסות האלה, מעלה לאמריקאים שהמליכו אותו, את הסעיף. לנוכח זעם האמריקאים, מאליכי הורה באחרונה ליירט כמה מהטיסות, אבל רק כשהיו בדרך חזרה, מסוריה לאיראן. המטוסים נמצאו ריקים, כמה מפתיע.
עבדאללה ומחמוד
אף אחד במזרח התיכון אינו יכול לקנא בבשאר אסד, אבל גם מצבם של המנהיגים האחרים לא משהו (בנימין נתניהו יכול לראות את עצמו בר מזל שהוא סבל לכל היותר מכתף קרה של אנג'לה מרקל, במהלך ביקורו בגרמניה, ומהלחצים שליוו את הרכבת רשימת הליכוד ביתנו לבחירות). שניים מהמדוכאים נפגשים בסוף השבוע הזה ברמאללה: מלך ירדן עבדאללה וראש הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס, אבו מאזן. עבדאללה מתמודד עם צרות רבות מבית, שעיקרן כלכליות – הסיוע שהוא מקבל מהאמריקאים נותר יציב, אבל התמיכה השנתית ממדינות המפרץ צנחה ב-2012 מ-1.4 מילארד דולר ל-45 מיליון בלבד. הצרות הכלכליות עלולות לגרום ל"אביב ירדני", שהוא, במילים אחרות, סוף הדרך.
עבדאללה מתמודד גם עם 120 אלף פליטים סורים בשטחו ועם עצירת אספקת הגז ממצרים, אבל אם כל זה לא מספיק, יש לו על הראש גם התמרמרות של ראשי שבטים הבדואים, המחזיקים את צבאו ומתייחסים אל המלכה ראניה כאל "שרה ירדנית"- כלומר מאשימים שהיא המושכת האמיתית בחוטים בממלכה, ומעדיפה באופן ברור את בני עמה הפלשתיניים על פני הבדואים. עבדאללה ניסה לרצות את מנהיגי הבדואים באחרונה בכמה צ'ופרים, כולל העלאות שכר בפיקוד הצבאי. מה שמשותף לעבדאללה ולאבו מאזן זו התחושה שאיבדו את שאריות מעמדם האיזורי באחרונה.
מבצע "עמוד ענן" הסתיים במו"מ של ישראל עם החמאס, בלי שהמצרים ספרו אותם (הנשיא הכלוא מובארק, לעומת זאת, היה נוהג לערב את אבו מאזן בכל מהלך, ושימש משענת אזורית משמעותית לעבדאללה). למרות התחושה בצד של ירדן והפתח, שישראל הלכה רחוק מידי כלפי החמאס, התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלשתינית ולירדן נשמר. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, אבו מאזן החליט לעודד באחרונה "מחאה עממית", ומתרבים הסימנים לחזרתו של גל טרור ביהודה ושומרון, כזה שיהיה מתון אך ממושך. השבוע המגמה באה לידי ביטוי בפיגוע שבו מחבל הסתער עם גרזן על ג'יפ צבאי בשומרון, ונורה למוות על ידי איש שב"כ.
מצרים
ומה במצרים? גם הנשיא המצרי, איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, בצרות צרורות, בעקבות הניסיון שלו לכפות חוקה, תוך ניצול ההצלחה הדיפלומטית שלו במצבע "עמוד ענן", הצלחה שעלתה לו לראש. לכאורה, סוגיית החוקה היא הסיבה להתסערות המונים על ארמון הנשיא מצד חילונים וליברלים, שהיו המנוע האמיתי של המהפיכה. למעשה, התסכול של ההמון נובע בראש ובראשונה מכך שהקוראן האיסלאמי עדיין לא הביא שיפור במצב הכלכלי, ולא מצא דרך להאכיל 88 מיליון פיות מצריים.
לקראת סוף השבוע נראה היה כי מורסי ייאלץ למצוא דרך לרצות את ההמון, ולוותר על סמכויות העל שניכס לעצמו, באופן זמני לפחות. מהזווית שלנו חשוב גם לציין כי בזמן שקהיר בערה, נמשכו גם השבוע הדיונים על מפרט ההבנות בין ישראל לחמאס, בעקבות מבצע "עמוד ענן". הם חסרי תכלית, שכן מרגע ששככה האש בישראל ובעזה, איבדו הצדדים את המניע העיקרי שלהם להתפשר בדרישותיהם.
הסטטוס קוו יישמר, עד לסיבוב המהלומות הבא. הסטטוס קוו הזה אינו רע מבחינת ישראל, בינתיים. ביצועי החמאס בהשלטת סדר לאורך הגדר ובמניעת פעילות עוינת על ידי "ארגונים סוררים", עולים על הציפיות של פיקוד הדרום.
קונספציה 2
מה שמדאיג בכל הדרמה האיזורית, זה שהיא ממשיכה להמחיש את חוסר הרצון או חוסר היכולת של ארצות הברית לכפות את רצונותיה באיזור, כמו פעם, ואת העובדה שאיבדנו דה פקטו את בנות בריתינו האזוריות (הפרסומים על כך שחודשו המגעים ליישור ההדורים בין ישראל לטורקיה בעקבות ארועי ה"מרמרה" הם נכונים, אבל הסיכויים למציאת נוסחת פשרה הם נמוכים. ארדואן ממשיך להתעקש על התנצלות ישראלית, פיצויים למשפחות ההרוגים והסרה מוחלטת של הסגר מעל רצועת עזה.
ישראל, מנגד, ממשיכה להסכים רק ל"הבעת צער" ולהעברת כספי פצויים לקרן הומניטארית, מבלי לקחת אחריות על האסון בלב ים במאי 2010). אילו צה"ל היה צבא אינטלקטואלי, רבים ממפקדיו היו מוטרדים יומם וליל מהשלכות השינויים האזורים על האופן שבו הצבא בונה את הכוח שלו לטווח ארוך, אבל צה"ל הוא במובנים רבים צבא אנטי אינטקולטואלי. בשוטף, רוב אנשיו עסוקים בריצוי המפקדים שיריצו אותם כמה שיותר מהר במסלול של תפקידים קצרים ככל האפשר. רק מעטים מוטרדים מסוגיות אסטרטגיות וטורחים לקרוא חומר מעמיק רלוונטי. גם העובדה שצה"ל מתנהל לכל אורך הקדנציה של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, ללא תכנית רב שנתית (תר"ש) אינה מטרידה באמת אף אחד, כמעט.
גנץ הכין בימי כהונתו שני תר"שים (שזכו לכינויים "חלמיש" ותפן" אך לא אושרו ולא תוקצבו מעולם). למעשה, צה"ל לא עבר שינוי אסטרטגי בשנים האחרונות למרות השינוי האיזורי העצום. מסיבות תקציביות, הכוח ממשיך להיבנות בהתאם ל"תרחישי ייחוס", שאף אחד אינו יכול להיות ערב לכך שלא יהיו חמורים מהם, במציאות. אם חלילה יתרחש אסון שינבע מכך שהכוח הצה"לי יתגלה חלילה כלא מספיק, ניתן יהיה לכנות את הגישה הזאת בדיעבד כ"קונספציה 2".
אחריות הדרג המדיני לקונספציה הזאת אינה פחותה מאחריות הדרג הצבאי, ואולי אף עולה עליה. ואם צה"ל בונה על מחסני הציוד הענקיים של ארצות הברית המוצבים בישראל, כציוד חירום, הוא עלול לגלות כי המפתח של המחסנים האלה נמצא בבית הלבן, אצל ברק אובמה, שלא ירשה להשתמש בהם במקרה שישראל תנקוט בפעולות צבאיות שלא יהיו מקובלות על ארצות הברית. אגב, כמה מהליקויים התפסיתיים והמבניים בצה"ל הומחשו בחודשים האחרונים בתרגיל מפקדות גדול של המטה הכללי ובתרגיל עם צבא ארצות הברית. מסיבות מובנות, לא ניתן לפרט על הליקויים כאן. אפשר רק לספר כי כחלק מהלקחים בונים לרמטכ"ל חדר חדש בתוך ה"בור" בקריה (עד עכשיו לא היה "חדר רמטכ"ל" ב"בור"). אשריו של גנץ.
לשכת ברק
ועכשיו, לדברים שמעניינים רבים במערכת הביטחון באמת: מה יהיו בלשכת שר הביטחון ביום שאחרי אהוד ברק (בהנחה שאהוד ברק לא יסגור "דיל" על הישארותו במשרד לאחר הבחירות)? מי שלא יהיה בוודאות במשרד בעוד כמה חודשים הוא מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אודי שני (נחשב בין המועמדים לאחד התפקידים הנחשקים בארץ - היו"ר הבא של רפאל במקום האלוף מיל' אילן בירן), אבל גם בסביבה הקרובה באמת של אהוד ברק דואגים העוזרים לתפקיד הבא.
כך מסתמן כי ראש המטה, יוני קורן, יהיה נציג התעש בארה"ב. קורן הוא מגיבורי "פרשת הרפז" שהגיעה השבוע לישורת הכמעט האחרונה שלה, בסוג של אנטי קליימקס, עם העברת דו"ח הביקורת הסופי של מבקר המדינה לידי המבוקרים. לאחר כל הפרסומים על חשדות לפלילים, לכאורה, נוקה הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל גבי אשכנזי, מן הטענה של ברק כי הוא היה שותף לפוטש ולניסיון לכפות את הארכת כהונתו בשנה חמישית.
גם ברק, מסתבר, אינו אחמדינג'אד, כפי שנתפס בעיניים של מקורבי אשכנזי בימים העכורים של שיא הפרשה. מצד שני, הדו"ח מציף באופן דוחה את כל הסחי בהתנהלות הלשכות הביטחוניות הבכירות ביותר ואת הטעויות החמורות שנעשו בטיפול במה שנחשב בזמנו כ"מסמך הרפז", בלשכת הרמטכ"ל. הפרשה כבר הייתה יכולה למות מיתת נשיקה עם פרסום הדו"ח הסופי גם לציבור הרחב, אבל ועדת הביקורת של הכנסת אמורה לדון בו קודם לכן ולהחליט איזה חלקים מותרים לפרסם.
הבעיה היא שקצת קשה לכנס בימים אלה את וועדת הכנסת, שהתפזרה. טובי המוחות המשפטיים מנסים למצוא פתרונות לסוגיה.
