"מלחמת העצמאות של המפקדים לא הסתיימה"

צה”ל עבר לגישת פיקוד אמריקאית מבלי להיות מודע לכל ההשלכות של הדבר, אמר אלוף גרשון הכהן, מפקד גיס 446, בהרצאה מרתקת שנשא בכנס של ישראל דיפנס. “לקצינים הבכירים יש כיום הרבה מידע, אבל לא תמיד הם יודעים טוב יותר מה קורה בשדה הקרב”

האלוף גשון הכהן (צילום: coming up)

"אני רוצה לתאר שינוי בטבע המלחמה”, אמר אלוף גרשון הכהן, מפקד גיס 446 של צה”ל בהרצאה מרתקת שנשא בכנס בנושא מערכות משובצות מחשב במגזר הביטחוני, שנערך על ידי ישראל דיפנס.

הכהן, שנחשב אחד מהאלופים הדעתניים בצה״ל, כזה שבדרך כלל חושב “מחוץ לקופסא”, אמר כי “האויב נמצא במגמת היעלמות טקטית ואסטרטגית, ובעולם המידע נוצרו יכולות חדשות שכולם מכירים אותן, שמאפשרות נגישות כוללת מדרג השדה ועד למפקדה העליונה, וזו התשתית ללחימה מוכוונת מידע ברשת.

“כדי להבין את השינוי נחזור לקרבות מלחמת ששת הימים בירושלים: אז תצ”א (תצלום אוויר) שבו מסומנות עמדות הלגיון הירדני היה יכול לשכב במגירה, ורק כאשר כוח צריך לצאת להילחם היו מוציאים אותו, ומאותו רגע שהמפקדה הביאה ללוחמים את העזר היא עשתה את שלה – הם לא היו צריכים מערכות מידע און-ליין כי אין כאן התהוות.

“בחלוף כמה עשרות שנים, נאמר במבצע של צה”ל בשכם כיום – האויב נמצא במקום אחד והוא יכול להיות תוך שעה במקום אחר. במבצע של חטיבת גולני, מוכוון מודיעין, מגיעים מסתערבים של ‘אגוז’ ופורצים פנימה, אלמלא המבצע הזה היה מבוסס מודיעין מדויק הוא לא היה יכול להתקיים. כדי שהוא יתקיים מישהו צריך להיות מסוגל להעביר את המודיעין בזמן אמת, בהשתנות שלו, בהובלה של הכוח אל הנקודה – ובסוף צריך להגיע אל נקודה אחת קטנה ושם צריך לוחם שיודע להיות הראשון שפותח באש.

“אחד הדברים שקרו לצה”ל שהביאו אותו אל המקום הזה, הוא פרויקט שהוביל אהוד ברק כרמטכ”ל (1991-1994). זה היה פרויקט דגל של צה”ל כמחולל שינוי בהיערכות כוללת של אמצעי הלחימה ותפיסות הלחימה שלו.

“ב-1992, כשאהוד ברק דיבר על הצורך בדו שיח גרפי – עוד לא היה אינטרנט ואיש לא הבין על מה באמת הוא חולם – על המקום שבו יושב מפקד אוגדה עם מסך ועל המסך הוא יתווה חץ ומולו במרחק 10 ק”מ ממנו יושב מח”ט שידבר איתו מסך מול מסך כאילו הוא יושב לידו.

“קרה פה משהו מרתק ובוודאי שזו תופעה שמחייבת לשאול שאלות על השאלה העיקרית – מה השתנה בעולם הפיקוד והשליטה, מה תפקיד המפקד. ביטוי אחר לזה אומר לי בנימין עמידרור, איש בעל ידע עצום שמכיר את ספרות העולם בתחום הצבאי: במודיעין פיקוד צפון של ששת הימים היו 39 אנשים והיום יש מאות מבחינתו זה בזבוז. הוא לא מבין שאנשים בימים ההם עשו את מה שעושה המפקדה - נותנת פקודה, משגרת את הכוח ובזה מסיימת את פעולה ותוך כדי הביצוע מקבלת מילות דיווח ורושמת אותן על המפה. היום, מודיעין חיל האוויר או אמ”ן הם חלק מהתקיפה – אז מיהו הלוחם פה? זו שאלה מעניינת. מתוך התפיסה הזו נוצרה גם תפיסת הסיכול הממוקד.

“אירועי ‘גאות ושפל’ (אירועי האינתיפאדה השנייה 2000-2004) בהחלט הביאו לשינוי משמעותי, והסיכול הממוקד הוא דרמטי בשינוי שהוא יצר בעולם עבודת המפקדות. השב”כ עובד תחת פיקוד ראש הממשלה, אין לו כלי תקיפה מהאוויר והוא צריך שת”פ עם חיל האוויר שמצריך שת”פ בין ארגוני – וזה היה אפשרי בין היתר בגלל שכולם כבר עבדו במערכות מידע. זו יכולת וירטואוזית והיא תלויה בעולם המידע כי היא זקוקה למיידיות. מבצע “ימי תשובה” בעזה היה גם כן קטזילטור לעניין הזה.

“מאפייני השינוי מובילים למקום מרתק מבחינה תרבותית. המפקדה משנה את פניה – ועדיין לא הצלחנו להפנים ביבשה מה זה אומר. בעבר, האינפוט העיקרי שנכנס זו פקודה מלמעלה והאאוטפוט הוא פקודה למטה ובאמצע יש תהליכים של תכנון. כיום, המפקדה היא שותף תפעולי במיוחד ברמות בכירות – רמה פיקודית, מטכ”לית וגם ברמה האוגדתית. מבחינה זו למפקדה תפקיד חדש. הקצין במפקדה צריך להיות דסקאי. יובל דיסקין (ראש השב”כ 2011 2005- ) הבין שהדסקאי לא יכול להיות האיש הקלאסי שישב שם בעבר אלא הוא צריך להיות במירכאות משקפופר, בן 25, לומד באוניברסיטת תל אביב, שבא למשמרת של 8 שעות, ויודע לעשות על מערכת המידע את היתוך כל הנתונים ולהפוך את עצמו למוקד סמכות מתוקף היותו צומת מידע. אם בעבר היו לוקחים רכז שטח שהאוטוריטה שלו הייתה בזה שהוא הריח את השטח 30 שנה ובהתעייפותו היו מושיבים אותו על כסא דסקאי בתל אביב, כיום הוא אינו אפקטיבי לעומת אותו בחור בן 25 שעושה את העבודה טוב ממנו. זה שעדיין במפקדות צה”ל האנשים שעושים את עבודות הדסקאות, במיוחד באוגדות המילואים, הם וותיקים שהיו מ”פים או מג”דים לשעבר, זה כיוון שאנחנו שואלים מאין תהייה הסמכות שלהם. נוצר פה שינוי מרתק, שקיים באופן מתפתח מאוד בחיל האוויר ובשב”כ ופחות ביבשה, משום שעדיין לא הבנו שכנראה עבודת הדסקאות מעניקה אוטוריטה מעצם הכיסא שאתה יושב עליו.

“וזה יוצר עוד משהו מאוד עקרוני. אם צה”ל דיבר תמיד על שיטת פיקוד מוכוון משימה – שהמפקד בכל רמה מקבל את המשימה והוא חופשי לפעולה על פי גבולות הגזרה וכוחותיו, ועל פי שיטתו ורעיונותיו, הרי שברגע שמערכת מלמעלה מעורבת במידע וגם יודעת בכל רגע נתון מה הוא עושה, אז גם המג”ד שהמפקדה מעל רואה אותו טוב יותר ממה שהוא רואה, מוצאת את עצמה נותנת פקודות למג”ד במקום שמנטרל אותו מעצמאותו.

“במידה רבה, אנחנו לא מבינים את יחסי הזיקה שבין מאמץ הנתונים ובין מה שלא נראה לעין, מה שלא ניתן לתיאור כמותי והוא מאמץ הפירוש והסיפור – הערכת המצב. השאלה הזו היא קריטית לפיקוד, ודווקא כיוון שיש לנו יותר ויותר נתונים ואשליה שאנו שולטים בכל, אנחנו פחות מודעים עד כמה תפקידו העיקרי של המפקד הוא לשוחח עם המפקדים האחרים על השאלה מה באמת קורה ולא רק על מה יש אלא על מה המשמעות של מה שיש.

“האם אלוהים נמצא בפרטים? זו שאלה ששאלו מאז ומתמיד ומה שאני אומר זה שאין אלוהים בלי פרטים, אך בקונספט התיאולוגי אלוהים רואה גם בפוקוס צר וגם ברחב – יש לו גם זום אין וגם זום אאוט בו זמנית – משהו שבשבילנו הוא בלתי אפשרי. אמנות הפיקוד היא לא ביכולת הבלתי אנושית לראות בו זמנית זום אין וזום אאוט, אלא ביכולת לקבוע איפה אני רוצה להיות זום אין והיכן מספיק לי זום אאוט ובאיזה מצב אני עובר ביניהם. במידה רבה, כאן נבחנים לפעמים מפקדים בנקודת ההתערבות שמבחינה בין כישלון להצלחה.

“זה מביא אותנו לשני דברים: המפקד העליון הפך להיות למעבד נתונים עליון והוא לא מסוגל קטגורית לעשות זאת – לא בגלל שזה הוא ספציפית אלא כי אין אדם שמסוגל לעשות זאת. התפיסה הגרמנית אומרת שאם אני מפקד דיוויזיה, אני סומך על המח”טים שלי שהם יודעים מה הם צריכים לדווח לי ועל כך מבוססת תמונת עולמי. ואם הם לא דיווחו לי זה סימן שהם בחרו, בצדק ובנאמנותם אלי לא להציף אותי בדבר הזה. ובשביל זה הם נבחרו להיות מח”טים כי הם יודעים מה חשוב לי. התפיסה האמריקאית, שנובעת במידה רבה ממערכות המיכון שנותנות לנו את האשליה שהכול עובר, זאת אומרת שקצין המטה לא ממיין, לא מנפה ולא מעבד ומביא את הדברים באופן ישיר ללא תיווך שיפוטי. הרמטכ”ל יכול לעשות זום אין אל הפרטים הכי ראשוניים ואחר כך הוא מעבד הכל. בעייני זה בלתי אפשרי, בפס ייצור זה אפשרי, אך מלחמה אינה פס ייצור.

“מדוע קשה לנו לממש את התפיסה האמריקאית? כשמפקד מערכה אמריקאית יוצא למלחמה במלחמת המפרץ וזה מעוגן בחוק האמריקאי שמסדיר את הפיקוד והשליטה – הסמכות להפעלת הכוח האווירי היא שלו, האחריות היא שלו וההשפעה על מה שיקרה מבחינת המשימות היא שלו. בצה”ל גם ביום כיפור ובוודאי היום, ניקח את אלוף פיקוד דרום וצפון ושניהם צריכים כוח אווירי.

“הסמכות להחליט לאן ילך הכוח האווירי היא של הרמטכ”ל, האחריות להפעלה והמשאבים הם של מפקד חיל האוויר, מה שנשאר לאלוף הפיקוד לעשות זה לפעול על מרחב ההשפעה ולהגדיל את מרחב החיתוך ככל שהשפעתו גדלה. השפעה זה לא מידע, זה כוח פוליטי, זו תבונה, זה טיעונים – זו היכולת להשתמש במידע וזה סיפור אחר. האפקטיביות של אלוף פיקוד נמדדת בכוח ההשפעה ולא רק בכוח הסמכות. כמו שהאפקטיביות של אריק שרון בקרב הצליחה של התעלה נמדדה בעיקר בכוח ההשפעה שלו לגרום למערכת שלמה, כולל לשר הביטחון, להאמין שצריך לצלוח את התעלה. סוגיה מערכתית היא הרבה פעמים באחריותו של אלוף פיקוד אך אין לו את המשאבים.

“השאלה היא האם הרמטכ”ל מתייעץ באלוף הפיקוד? הוא פחות מתייעץ איתו כי יש לו את הנתונים. אני מתאר מתח מובנה שהוא אנושי. מצד אחד אתה חושב שאתה לא צריך להתייעץ כי אתה רואה את התמונה ומצד שני, מי שיודע את התמונה הוא זה שנמצא בשטח. לא פעם השאלות עולות עד הרמטכ”ל ואסור שהוא יהיה האינטגרטור היחיד, אלא כחלק משיח עם אינגרטורים נוספים. רמטכ”ל בצה”ל, מתוקף האופן שבו אנו עובדים בניצול המשאבים, הוא האינגרטור והמחליט. השורה התחתונה היא שקרה לנו משהו מאוד מעניין שמאפשר גם שינוי במיצוי הסד”כ, בהפעלת הכוח ובהעברת נתונים. זה שינוי מבורך, אך יחד עם זאת הוא יכול לגרום לסוג של פגם בנקודת המעורבות האחראית של כל אחד מהשחקנים. כי אם אתה מאמין שזה שלמעלה יודע הכול – אז הוא יודע. “האחריות של הדרגים למטה היא לאתגר את מי שלמעלה. זה שהאיש למעלה נראה כיודע ומתנהג כיודע יוצר סוג של הקטנת ראש שלא נובעת מרצון להקטין ראש אלא מאמון יתר בעוצמה שהמידע הזה יכול להעניק לאנשים לעשות את הדברים הנכונים”.

You might be interested also

M1117 armored vehicles in Kosovo. Photo: U.S. Embassy Pristina

US donates M1117 armored vehicles to Kosovo's Army

According to the defense minister of Kosovo, it was not the last delivery of the vehicles. The Southeastern European country reportedly intends to purchase weapons from the U.S. under the American military sales program