עזה, רמאללה, ברק

במערכת הביטחון נערכים ל"מיני אינתיפאדה" שעלולה לפרוץ ביהודה ושומרון על רקע ההצבעה באו"ם על מתן מעמד של משקיפה למדינה הפלשתינית; בדרום מתרגלים להבנות החדשות עם חמאס ולקווי המתאר שנוצרו; וברק - הוא בכלל בוושינגטון, וכנראה שקרוב להחלטה על זהות סגן הרמטכ"ל הבא. הטור השבועי של עמיר רפפורט

עמיר רפפורט | 19/05/2011

רמאללה (צילום: עמיר רפפורט)

בזמן שצה"ל והחמאס למדו השבוע, במקביל, את המציאות החדשה שנוצרה ברצועת עזה לאחר מבצע "עמוד ענן", ביהודה ושומרון הולכת ומתבשלת "מיני-אינתיפאדה". ליותר מידי גורמים יש אינטרס להבעיר את השטח לאחר הההצבעה באו"ם על מתן מעמד של משקיפה למדינה הפלשתינית. ויש בהחלט קשר בין מה שצפוי לקרות ביהודה ושומרון ובין הדרך שבה הפלשתינים תופסים את מה שהתרחש בעזה: ניצחון של החמאס.

נתחיל בדרום. יום שלישי, גדר המערכת סמוך לנחל עוז, סיור של גבעתי לאורך הגדר אינו מספר את כל הסיפור. זה לא רק שצה"ל והחמאס לומדים את המציאות, הם מנסים לעצב אותה. מצד אחד, החיילים מסיירים לאורך הגדר בג'יפ "רך". עד למבצע "עמוד ענן" כל ג'יפ כזה היה יכול לשמש מטרה לאנשי חמאס וג'יהאד איסלאמי, כמו הג'יפ של גבעתי שלעברו שוגר טיל נגד טנקים מסוג "מילאן 2", שפילח אותו מצד לצד, שישה ימים לפני ש"עמוד ענן" התחיל (מהירי הזה נפצעו ארבעה מפקדים וחיילים מגבעתי).

עכשיו, שקט בדרום. החיילים לא משדרים דריכות או פחד. במידה רבה, השקט הכמעט מוחלט הפתיע את צה"ל. ההערכה הייתה שלאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש יהיה "שובל" של יומיים-שלושה, שבמהלכם יתבצע ירי מועט. בפועל, נורו עוד ארבע רקטות בשעה שלאחר הפסקת האש, וזהו, למעט הפיגוע השבוע בשדי אברהם (עוד נחזור אליו).

מבצע "עמוד ענן" הסתיים בצורה בלתי שגרתית - בהבנות שאותן ניסחו המצרים. החמאס וישראל מחוייבים להבנות, למרות שלא חתמו על שום מסמך רשמי. הפרטים הקטנים של ההבנות עדיין לא סוכמו: בקהיר נמשכו השבוע השיחות על פרטי ההבנות. את הרצונות של צה"ל מבטא בדיאלוג שם תא"ל יוסי בכר, לשעבר מפקד אוגדת עזה.

בשטח, לחמאס יש כבר הישגים משמעותיים: מיד עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, צה"ל הפסיק לאכוף את ה"פרימטר", שטח בן 300 מטר ממערב לגדר האלקטרונית המקיפה את רצועת עזה, והכפיל את השטח המותר לשייט לדייגי עזה בעומק הים – מ-3 ל-6 מייל. אלה הישגים נראים לעין. מצג אחד, אפשר לראות בהישגי החמאס תבוסה ישראלית. מצד שני, שר הביטחון וצמרת צה"ל מעדיפים לראות בהם "סולם" שאיפשר לחמאס לרדת מהעץ לאחר המכות שספג, ובראשן החיסול של ראש הזרוע הצבאית, אחמד ג'עברי. בצה"ל סבורים כי האחריות שקיבל החמאס לאכוף את הפסקת האש, והמחויבות שלו מל מצרים (שמצידה נתונה תחת לחץ כבד של ארצות הברית, שמממנת בשלב הזה את משטר האחים המוסלמים) מהווה הזדמנות ראשונה מסוגה לאכוף שקט, שיהיה מבוסס על אינטרס אמיתי של החמאס.

ההישגים של החמאס יצרו מצב שיש לו נכסים, שכדאי לו לשמר. אבל, גם האופטימיים ביותר במערכת הביטחון, יודו שההבנות מלאות חורים. המציאות ממשיכה להתעצב בשטח. כך, ביום חמישי שעבר, שעות לאחר הפסקת האש, השתרר הלם משני צידי גדר המערכת המקיפה את רצועת עזה. ביום שישי, כבר היו תהלוכות ניצחון של תושבים פלשתינים לעבר ה"פרימטר", שלוו בהתגרויות כלפי חיילי צה"ל (לנוכח התמונות, אי אפשר היה שלא להיזכר בהתגרויות של לבנונים כלפי חיילים ישראליים, שהתייצבו מאחורי גדר הגבול בצפון, לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 2000). בשבת, ההתגרויות הפכו כמעט למהומות, עד שצה"ל ירה לעבר ה"מפגינים" ואף הרג אחד מהם.

היה חשש כי הירי יביא לתגובת נגד של ירי רקטות לעבר הדרום, על פי הרפלקס המותנה של הארגונים בעזה, אב זה לא קרה. במקום זאת, החמאס שלח שוטרים לגדר המערכת. בצה"ל דרשו שהשוטרים לא יהיו חמושים ברובים אלא רק באלות. המסר הועבר דרך המצרים, ונקלט. הברחות ספק, אם ניתן יהיה להגיע יהיה להגיע להבנות מלאות בין ישראל לחמאס בשיחות קהיר הנמשכות.

בעיה משמעותית אחת היא (חוסר) הבנות בנוגע למעבר סחורות ואנשים בכל המעברים המקיפים את רצועת עזה (למעשה, החמאס דורש להסיר את המצור בפועל שמוטל על הרצועה מימים ימימה). ואולם, הבעיה החמורה ביותר קשורה לסוגיית ההברחות וההתעצמות מחדש של החמאס בנשק אסטרטגי, במקום מלאי הרקטות שאיבד ב"עמוד ענן" (לפי הערכות, החמאס והג'יהאד האיסלאמי איבדו או השתמשו במרבית רקטות הפאג'ר וה-"8 אינצ'" שמגיעות עד לתל אביב וירושלים, וב-50 אחוז, לפחות, מן הרקטות לטווחים שבין 20-40 ק"מ, בנוסף לחורבן הפרויקט שלהם לייצור מקומי של כלי טיס בלתי מאוישים).

ישראל תובעת בהבנות שעדיין נידונות, את הפסקת ה"הברחות". אשרי המאמין שזה יקרה. עצירת ההתעצמות הייתה גם סעיף מרכזי בהחלטת האו"ם 1701, בסיומה של מלחמת לבנון השנייה. הצחקתם את חסן נסראללה. כמו חיזבאללה, גם החמאס והגי'האד האיסלאמי יעמדו על רגליים אחרויות ויסרבו להתחייב להפסיק את ההתעצמות, הם גם הצהירו על כך באופן פומבי השבוע. וגם אם המצרים באמת ינסו לעצור העברות נשק לרצועת עזה, אין להם יכולת – גם אחרי ההפצצות של "עמוד ענן" יש עוד מאות מנהרות פעילות בין רצועת עזה למצרים. זו תעשיה שמגלגלת מיליארדי שקלים בכל שנה, ומפרנסת 20 אלף בני אדם. אי אפשר לעצור אותה (רוב ההברחות הן כלכליות ולא צבאיות).

פיגוע בשדי אברהם

בצה"ל נכנסו הוראות חדשות לפתיחה באש מיד עם כניסתה של הפסקת האש לתוקפה. עד כמה ההוראות האלה מחמירות אפשר ללמוד מכך, שמפקדים בשטח רצו לירות לעבר חוליה שנצפתה כאשר היא מכינה רקטות לשיגור כשעתיים אחרי שצה"ל נצר את אישו. אלוף פיקוד הדרום, טל רוסו, לא אישר את התקיפה, ובדיעבד התברר כי החוליה רק הכינה משגר למקרה שתצטרך להשתמש בו, ולא ביצעה ירי בפועל.

גם עכשיו, גם אם צה"ל יזהה התארגנות לירי, הוא לא יפתח באש מסכלת, אלא אם יהיה איום ישיר ומיידי על חיילי צה"ל. לפי הוראות החדשות, צה"ל ימנע מחקלאים עזתים להתקרב לגדר המערכת, רק רק במרחק של פחות ממאה מטר מהגדר. אחת הבעיות היא שבצד המערבי של הגדר טמונים כיום עשרות מטעני חבלה מוכנים להפעלה. אם צה"ל לא יפעל, הם יוכלו להיות מופעלים כנגדו ביום מן הימים. פעולה של צה"ל עלולה להוביל לירי תגובה לעבר ישובים בדרום. לפחות "בקטנה", בירי מרגמות.

החמאס מנסח עכשיו מבחינתו את "משוואת התגובה" – כיצד ינהג בכל ארוע שייתפס על ידו כהפרת ההבנות מצד צה"ל. גם בצה"ל מנסחים מחדש את ה"משוואה" הרלוונטית. בינתיים, בשטח, המציאות נקבעת גם ללא שליטה של הדרג הבכיר.

כזה היה המקרה המוזר של הפיגוע בשדי אברהם בלילה שבין יום ראשון לשני. משום מה, חשבו במשטרה כי הרקע לארוע במושב היה פלילי, למרות שלצה"ל ולשב"כ היו די מהר אינדיקציות על כך שהרקע הוא בהחלט לאומני. הפיגוע בוצע על ידי מחבל ארוך שיער, שפעל, אולי, על דעת עצמו. הוא ניצל קטע פרוץ בגדר המערכת, שלא תוקן לאחר קרבות "עמוד ענן" ולא נשמר צמוד על ידי כוחות צה"ל (למרות שהפרצה הייתה מוכרת). המחבל עבר דרך הגדר, ומשום מה לא נכנס לקיבוץ הסמוך למקום הפריצה, סופה, אלא צעד 8 קילומטר, עד שחדר לבית בשדי אברהם. הוא לא חיפש לגנוב אלא הדליק את האור מיד, ותקף. אלמלא התושיה של אם המשפחה, יעל ראם-מצפון, בזמן שבעלה איש הקבע לא היה בבית, האירוע היה עלול להסתיים בטבח, ולצייר את המציאות החדשה בדרום באור אחר לגמרי, כבר מהשבוע. רמאללה תוססת בינתיים, רחוק מעזה, ביהודה ושומרון, השטח תוסס. אף אחד במערכת הביטחון לא יתפלא אם מפלס האלימות יעלה מאוד כבר בימים הקרובים, ולאורך זמן.

למעשה, השקט המוחלט שאיפיין את יהודה ושומרון במהלך השנים האחרונות החל להתערער כבר בחודשים האחרונים, בהפרות סדר שהתרבו, והגיעו לשיא מסוים בעיצומו של מבצע "עמוד ענן " בעזה. בצה"ל ובשב"כ מודעים לכך שיש קשר בין הנעשה בעזה ובין מפלס האלימות ביהודה ושומרון, וזו הסיבה שהרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, פיקד בעצמו על מבצע שבו נעצרו 55 פעילי ארגונים ביהודה ושומרון, ממש בלילה שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בדרום.

לפי ההערכות בשב"כ, משוחררים של עסקת גלעד שליט מכל הארגונים, שרובם ישובים בעזה, פועלים כדי להקים תאי טרור חדשים ביהודה ושומרון ולארגן הפרות סדר, למרות שרובם יושבים, בפועל, ברצועת עזה. התיאום הביטחוני הישראלי עם כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית עדיין נשמר, והתשתית של הטרור ביהודה ושומרון נחשבת מרוסקת (כפי הנראה הייתה כוונה להוציא משם פיגועים משמעותיים בעיצומו של מבצע "עמוד ענן", אבל המקסימום שהצליח מבחינת הארגונים היה הפיגוע באוטובוס ליד הקריה בתל אביב, שבוצע על ידי חוליהה מבית ליקיא שמוזהה עם הג'יהאד האיסלאמי).

יחד עם זאת, החמאס זוכה לאהדה עצומה בשטחים, שרק התגברה אחרי "עמוד ענן". לפי ההערכות המעודכנות בשב"כ, בהחלט יש חשש מהתגברות הפרות הסדר, כולל ארועים אלימים, לאחר ההצבעה באו"ם על הכרה במדינה פלשתינית, אבל הסיכויים לאינתיפאדה שלישית ממש, כזאת שתהיה מלווה בארועי טרור רבים, הם אפסיים.

ואיך המצב נראה בשטח, ברמאללה? מדאיג.

בשנה שעברה, ערב המועד המקורי שאותו תכננו הפלשתינים להכרזה על מדינה באו"ם, בספטמבר 2011, ניכרה אווירה חגיגית בבירה דה-פקטו של הרשות הפלשתינית. הרחובות היו מלאים בדגלים. כאשר ביקרתי אז במשרדו של עבד אל קאדר אל חוסייני (בנו של המנהיג הפשלתיני המנוח פייסל חוסייני, שנושא את שם שם סבו, שהנהיג את הכוחות הפלשתיניים במלחת השחרור עד שנהרג בקרב בקסטל), הוא סיפר לי על התרגשותו העצומה. חוסייני ביטא ציפיות אמיתיות של מאות אלפים, שאבו-מאזן וראש הממשלה סאלם פיאד, יובילו להקמת מדינה של ממש.

ביום רביעי השבוע, קצת פחות מ-24 שעות לפי ההקרנה על מסך ענק של ההצבעה באו"ם, שתוכננה להתבצע בכיכר ערפאת הסמוכה לכיכר מנרה בלב רמאללה (בכיכר החדשה הותקנה השבוע מזרקה, שבליבה תורן גבוה, עליו פסל של דמות אדם המטפס לעבר דגל פלשתיני), לא ניכרה ההתרגשות של 2011. הסממנים היחידים למאורע ההיסטורי שעמד להתרגש במטה האו"ם בניו יורק, היו כרזות תמיכה באבו מאזן שהודבקו על מכסי המנוע ברכבי המשטרה, ודגלים בודדים, פה ושם, שיד מארגנת ולא ספונטנית תלתה אותם. עבד אל קאדר אל חוסייני כבר סקפטי, והציבור הרחב ממורמר: הרשות הפלשתינית שילמה לעובדיה רק מחצית ממשכורתם האחרונה, עקב קשיי נזילות חמורים, והאבטלה גואה (אם כי העיר עצמה נראית תוססת ויפה, והכנאפה מתוקה כמו תמיד).

מוחמד נג'יב, כתב המגזין הבינלאומי ג'יינס, בעל מקורות מצויינים במנגנוני הביטחון, אומר שהמצב בשטח אכן מאוד מתוח. א', בכיר במנגנון המודיעין הפלשתיני, ממשיך לדבר בשיחה שלא לייחוס על התיאום הרב עם השב"כ הישראלי (כששמעתי אותו חשבתי לעצמי, שזה זה אולי המזל הגדול שלנו - שאנשי הפתח השולטים ברמאללה שונאים את החמאס, כנראה, יותר מאשר הם לא אוהבים אותנו), אבל בקולו ניכרה השבוע קנאה של ממש בהישגים של החמאס מול ישראל.

ההישג הזה מביא לעליית קרנו הגבוהה ממילא של החמאס ביהודה ושומרון, ומערער את מעמד הפתח. קציני משטרה פלשתינית שחסמו בימים האחרונים שיירות של צה"ל בטול כרם ובג'נין, הפכו לגיבורים פלשתיניים לרגע, והדבר יכול לשקף את הלך הרוח ברחוב הפלשתיני, שקורא לפתח להרים ראש מול ישראל, להיות כמו החמאס בעזה. ערב ההצבעה באו"ם בשנה שעברה, נערכו צה"ל והמשטרה בהיקף עצום להתמודדות עם הפרות סדר שלא התרחשו בפועל.

ערב ההצבעה באו"ם מחר ההכנות מתבצעות בפרופיל הרבה יותר נמוך, אבל החשש מהפרות סדר קשות דווקא צריך להיות מוחשי באותה מידה, לפחות. ברמאללה מדברים על המונים שייצאו החל מסוף השבוע הזה לרחובות, ויחסמו כבישים בגדה המערבית, בדרישה לשחרר אסירים פלשתיניים, ולממש ריבונות ב"מדינה" החדשה. אם תרחיש כזה יקרה, הוא יכול להתגלגל במהירות לשפיכות דמים חמורה. כל מה שצריך לכדי להדליק תבערה, זה כמה הרוגים בתקריות מול כוחות הביטחון הישראלים או מתיישבים ישראליים, חלילה.

האם המשטרה הפלשתינית תפעל לרסן מהומות כמו שעשתה בשנה שעברה? לא בטוח. הלחץ מן הרחוב על מפקדי המשטרה להיות "כמו החמאס" יכול לעשות את שלו, ומעבר לכך לפתח יכול להיות אינטרס להפנות את הביקורת ואת הזעם הציבורי מראש הממשלה הלא פופולארי, סאלם פיאד, לעבר ישראל. לא בטוח שמהומות עכשיו רעות לפתח, השאלה אם ניתן יהיה לשלוט בגובה הלהבות. ניסיון העבר מלמד שהתשובה על כך עלולה להיות שלילית.

ברק בוושינגטון

בינתיים, שר הביטחון, אהוד ברק, עושה את סוף השבוע הזה בוושינגטון, ובין השאר נפגש שם עם שר ההגנה, ליאון פאנטה. ברק מרוצה כפי הנראה מן הפצצה שהטיל בהכרזתו על פרישה מהחיים הפוליטיים בתחילת השבוע, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו אווירה של סוף תפקיד. הוא יישאר במשרד הביטחון לפחות עוד שלושה חודשים, עד לכינון הממשלה הבאה, ומאוד יכול להיות שגם לאחר מכן, כמינוי אישי של בנימין נתניהו (אם היה מבוצע השבוע סקר בצמרת משרד הביטחון סביב השאלה האם ברק מתכוון לפרוש התוצאות היו פחות או יותר – 50 אחוז המעריכים כי ברק באמת רוצה לצאת לפנסיה, בעוד שהמחצית השנייה סבורה שהוא יישאר במשרד עוד כמה שנים טובות. ספק אם אהוד ברק עצמו יודע מה יהיה איתו אחרי הבחירות, הוא אוהב לשלוט במציאות, אבל גם ייתן לה ל"גלגל" אותו).

אחד הקרבות שעוד צפויים לאהוד ברק עוד לפני שיסיים את תפקידו, אם יסיים את תפקידו, קשור למימון מבצע "עמוד ענן" – במשרדי האוצר והביטחון עדיין לא סיימו להתמקח מי צריך לשאת בהוצאות מבצע "עופרת יצוקה" לפני ארבע שנים, וכבר מכינים את המאבק על מימון "עמוד ענן".

אהוד ברק כנראה מדבר בוושינגטון עם ליאון פאנטה על הסוגיה האיראנית, אבל הוא יכול להיות מוטרד לא פחות מפרסום הדו"ח הסופי של דו"ח מבקר המדינה בפרשת "מסמך הרפז(אלוף במיל' יעקב מנדי אור, שחיבר את הדו"ח, חוזר מחופשה בת שלושה שבועות כדי לסכם את הממצאים. המבקר היה עשוי לדחות את הפרסום עד לאחר הבחירות, כמקובל, אבל עם פרישתו של ברק מן המירוץ, אין עוד מניעה מלפרסם אותו באופן מיידי).

עד כמה הנושא עודנו טעון אפשר ללמוד מהעובדה שברק יצא מגדרו בנאום הפרישה שלו כדי לשבח את הרמטכ"ל הנוכחי רא"ל בני גנץ על הענייניות ועל היושרה שלו, והשמיץ בכך במרומז, את הרמטכ"ל הקודם, רא"ל (מיל') גבי אשכנזי. בכל מקרה, אהוד ברק רחוק מלהיות היסטוריה במשרד הביטחון.

מי שעשוי לפרוש מתפקידו כבר לפניו, או לכל המאוחר בחצי הראשון של השנה הבאה, זה מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אודי שני, שהודיע למי שצריך להודיע על כוונות הפרישה שלו.

בצה"ל מתעניינים הרבה יותר השבוע בשאלה מי יהיה סגן הרמטכ"ל הבא, במקום אלוף יאיר נוה, שסגר השבוע בדיוק השבוע שנתיים בתפקיד. מינוי סגן המרטכ"ל מתחיל להפוך לפארסה, על רקע מחלוקת בין ברק לגנץ (הרמטכ"ל רוצה את האלוף גדי אייזנקוט, בזמן שברק לא"משתגע" עליו, בין היתר בגלל מעורבותו המינורית בפרשת מסמך הרפז). בנוסף לאייזנקוט, הדחייה במינוי מורטת גם את עצבי המועמדים הנוספים, אלוף אבי מזרחי, לשעבר מפקד פיקוד המרכז, שכמו אייזנקוט מעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, עד שיוכרע עתידו, ואלוף פיקוד הדרום, טל רוסו).

ולמרות חילוקי הדעות, יש סיכוי שגנץ וברק יסכימו על סגן הרמטכ"ל הבא כבר במהלך השבוע הקרוב. צה"ל במתח.

***

הטור מתפרסם במקביל גם בעיתון סוף השבוע של "מעריב"

מי שרוצה לקבל את הטור ראשון - מוזמן להירשם ללא תשלום לניוזלטר השבועי של ישראל דיפנס לקבל את כל החדשות החמות של עולם הביטחון הישראלי

שיתוף