ישראל רוקדת לצלילי הרקטות מעזה

החמאס ניצל את הפסקת האש כדי להתכונן לסבב חדש של ירי לעבר ישראל; הנוכחות הדלה בתערוכת AUSA אמורה להדאיג את התעשיות הישראליות; תרגיל העורף הוכיח כי ישראל לא ערוכה למתקפת טילים ומבחינת המיגון בדרום - את יישום ההבטחות נראה אחרי הבחירות. פותחים שבוע עם אריה אגוזי, ראשון ב-12:00

כמה צפוי ומעליב. החמאס בעזה התארגן מחדש בחסות הפסקת האש שהוא הכתיב ואמש הוא החל שוב בשיגור פצצות מרגמה ורקטות. כמה צפוי וכמה מביש. מדינת ישראל "מפורפרת" על ידי ארגון מחבלים. מדינת ישראל רוקדת לצלילי המרגמות והרקטות שמשוגרות מעזה.

בכל פעם זה חוזר על עצמו. החמאס מקבל כמה מכות לא גדולות. הוא צריך כמה ימים להתארגנות ואז הוא מקבל על עצמו הפסקת אש. הם מהירים בעזה כי אחרי מספר ימים בדרך כלל הוא מתחיל ב"סבב" חדש. הטמבלים בירושלים לא מפנימים את זה למרות ששמים להם את זה בפרצוף.

בצה"ל משתגעים מהגישה הזו אבל לפוליטיקאים שלנו יש היגיון שונה שלא מחובר לשום מציאות. מה איכפת להם ששוב אנשים בדרום חיים בחרדה איומה? מה איכפת להם שאין היום לימודים בבאר שבע? הדרום באזורי השיגור הוא עבורם מדינה אחרת.

פעם אלו היו טמבלים שקיבלו את ההחלטות האלה היום הם הפכו לחסרי אחריות.

מלחמה שקטה

ישראל, לא בצורה ישירה, מספקת הרבה בסיסים לתסריטים של סרטי פעולה. מטרה צבאית בארץ רחוקה. מרגלים אוספים מודיעין. מטרות מצוינות על ידי מסמני לייזר. שיירות מותקפות. מפעלים מושמדים. ג'יימס בונד נראה כמו ילד בכיתה א'.

אבל ישראל הרשמית שותקת עם חיוך. דבר אחד ברור. את המלחמות של היום לא מנהלים אלפי טנקים אלו מול אלה וגם לא מטוסי קרב שמפילים מטוסי אויב בקרבות אוויר. את המלחמות בימינו מנהלים ארגוני ביון מתוחכמים וצבאות שיש להם יכולות להכות רחוק מדויק וכואב.

מה יעלה בגורל תעש?

כמו שכתבתי כאן מספר פעמים, הממשלה חסרת האחריות, לא באמת עושה מאמץ להפריט את התעשיה הצבאית. זה לא חדש ולא מפתיע. ממשלה שלא יודעת לטפל בכנופיות טרור בעזה למה שתדע איך להפריט חברה ביטחונית? אבל זו לא הבעיה. זה שהממשלה כושלת, זה ברור לכולם.

מה שלא ברור לכולם הוא שמדינת ישראל זקוקה היום לתעש יותר מאשר אי פעם. לפי מה שמסתמן במפה הפוליטית העולמית נראה שיש סיכוי גדול שישראל תהיה בעתיד מבודדת יותר מבחינה מדינית. במקרה כזה, ייצור מקומית של כמה פריטים צבאיים הוא חיוני. אז מה עושה הממשלה? במקום לדאוג לשימור יכולת כזו, רבים שרי הביטחון והאוצר ולא מצליחים להגיע להסכמה על דבר שניתן היה לסכם בישיבה של שעה.

חוסר האחריות, הזלזול, מעמיד בספק את יכולתם של שני אלה להמשיך בתפקידם. לא פחות. הם יודעים כמה חשוב להבטיח את עתידה של התעש אבל לא נוקפים אצבע. אנחנו נשלם את המחיר.

סימן מדאיג 

הנוכחות הדלה של מבקרים בתערוכה הצבאית הקרקעית הגדולה שהייתה בשבוע שעבר בארה"ב אמורה להדאיג את המארגנים שאולי לא כיסו את הוצאות הארגון. אבל היא אמורה להדאיג גם את התעשיות הביטחוניות הישראליות. תערוכות בינלאומיות הן ברומטר לשווקים שהן אמורות לחשוף.

שוק הנשק הבינלאומי נהיה צפוף יותר. התחרות גדולה יותר וכל מכרז אפילו קטן, מושך אליו מתחרות שבעבר לא היו טורחות. מה זה אומר לגבי התעשיות הישראליות? זה מחמיר את מצבן, שכן במקום לרכז כוחות הן ממשיכות לריב ביניהן. השכל הישר נדחק הצידה על ידי יצרים ישנים וחדשים ושוב לא נראית פעולה של משרד הביטחון בניסיון לשנות את המצב.

לא ערוכים

תרגיל העורף שהסתיים בשבוע שעבר גילה את מה שהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו. ישראל לא ערוכה למתקפת טילים ולא לאסון טבע. נכון שקשה להיערך, אבל ישנן דרגות של אי הערכות וישראל בדרגה הכי גבוהה. תרגילים זה דבר נהדר עבור השרים הממונים ועוזריהם.

כולם באים להצטלם אבל בזה נגמר העניין. סדר הדברים צריך להיות הפוך, אבל הוא לא מצטלם טוב. משרדי הביטחון, ביטחון הפנים והגנת העורף צריכים לשבת יחד ולתכנן איך כל הגופים שהם ממונים עליהם מדברים בשפה משותפת. מה שקורה היום ומצא ביטוי גם בתרגיל הוא מה שמכונה תופעת "מגדל בבל".

אין מערכת תקשורת אחודה וזה גרם לכך שכוחות ההצלה שתורגלו לא הגיעו בזמן למקומות בהם הם נדרשו. אבל אני כותב, רבים מסכימים, אבל השרים הממונים ועוזריהם ממשיכים להצטלם.

מסורבלות הגנתית 

ההיגיון אומר שאם הממשלה לא מחסלת אם יכולת השיגור של החמאס, היא לפחות תעשה מאמץ משולב להגן על האזרחים מפני הרקטות. אז בשבוע שעבר נתן ראש הממשלה הבטחה למגן את כל הישובים בקו האש שלא מוגנה עד כה.

הבטחות בחירות יש לקחת בערבון מאוד מוגבל. אם בוחנים למשל מרכיב אחר ביכולת ההתגוננות רואים גם כאן הזנחה. חיל האוויר היה יכול כבר היום להפעיל מספר כפול של סוללות כיפת ברזל מה שהיה מנוטע את השינוע שלהן מזירה לזירה. ארה"ב תרמה יותר ממוליון דולר לעוד סוללות אבל לו היו מופנים לכך גם תקציבים התמונה היתה שונה. פרויקטים לאומיים נמשכים בישראל לפחות כפליים מהזמן הדרוש בדרך כלל. כך קרה עם גדר הגבול לאורך הגבול המצרי וגם קורה עם עוד "כיפות ברזל".

יש בכספות האוצר את הכסף הדרוש אבל מסיבות שונות היד לא נפתחת כדי לאפשר הצטיידות מהירה נוספת, למשל לא ארבע סוללות נוספות אלא מספר כפול. הכל איטי, מסורבל חסר היגיון.

You might be interested also