מזרח תיכון חדש מחייב הערכות מחודשת
מזרח תיכון חדש מחייב הערכות מחודשת
אסף אגמון
| 19/05/2011
השינויים הדרמטיים באזורנו הם מעבר לכל תחזית או הערכה מודיעינית שמי מאיתנו עשה. יתרה מכך, גם בעת כתיבת שורות אלו אין אנו יודעים מה תהיינה התוצאות הסופיות של התהליכים המתרחשים באזורנו ברגעים אלו ממש.
משמעות תהליכים אלו דרמטית ביותר כאשר באים לבנות את התוכנית הרב שנתית של צה"ל בפרט ומערכת הביטחון בכלל. אופיים של תהליכי מחקר ופיתוח בתחום הביטחוני הוא שכאשר מסיימים את התהליך, יכול להיות שמה שפיתחנו בעמל וממון רב כבר אינו רלוונטי במלואו או בחלקו לשדה הקרב בהווה ובוודאי לשדה הקרב העתידי. הניסיונות לחזות את העתיד נכשלו בדרך כלל ואפילו גאונים כמו איינשטיין אמרו "אף פעם לא הצלחתי לחזות את העתיד. תמיד הוא הגיע מהר מדי".
אמירה אחרת מאוד משמעותית קובעת כי "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו". אם כך, איך נכון יהיה לקבוע את עקרונות היסוד של התוכנית הרב שנתית של מערכת הביטחון? עד עתה, הדרך העיקרית לעיצוב תקציב הביטחון היתה הצגת האיומים הרלוונטיים ובחירת "איום הייחוס" שעל פיו אמורים אנו לתכנן את בניין הכוח שלנו והמערכות הסובבות אותו. בשלב הזה, מזהים אנו את הפערים בין "איום הייחוס" לבין היכולות שיש לנו ומתכננים את המענה לטובת סגירת פערים אלו בצורה המיטבית מול אילוצי התקציב וכוח האדם העומדים לרשותנו.
החיסרון של שיטה זו טמון בחוסר היכולת שלנו לחזות במדויק את איומי העתיד ואזי יכולים אנו להימצא עם סד"כ ויכולות טכנולוגיות שאינן ישימות למצבנו, במלואן או בחלקן. שיטה אחרת לביצוע תוכנית רב שנתית מתבססת על תכנון לפי יכולות. בשיטה זו, המתכנן מתחשב ביכולות שיש לנו או שעלינו לפתח על מנת שיהיה לנו פתרון גנרי למרבית המצבים העתידיים האפשריים על איומיהם וסכנותיהם.
שיטה זו דורשת שיהיו לנו את ההתראה הדרושה, הזמן והיכולת לבצע את ההתאמות הדרושות מול האיומים הספציפיים בעת היווצרותם. עובדה זו יכולה לגרום לחסרון מול הפתעות שיכול להכין לנו האויב והצורך להסתגלות מהירה תוך כדי מצב חירום. שילוב בין שתי הגישות יכול להביא לתוכנית מאוזנת יותר הן מבחינת נטילת הסיכונים והן מבחינת העלות התקציבית האדירה הכרוכה בבניין הכוח של מדינת ישראל.
לא מכבר, הפרופסור עמנואל טכטנברג שעמד בראש ועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית, המליץ לשלב בבניית תקציב הביטחון את שיטת ה-BOTTOM UP עם שיטת ה-TOP DOWN הנהוגה כיום. כלומר, לא רק לגזור את תקציב הביטחון לפי העדיפויות הנובעות מהפערים מול האיומים כשהפועל היוצא מכך הוא הקצאת משאבים לפי עדיפויות הצרכים ככל שניתן, אלא גם לתכנן את התקציב מהגודל המקסימלי שהמדינה יכולה לאפשר בזמן נתון ועל פי זה לתקצב את הצרכים שיכולים להיות כלולים באותו תקציב (זוהי השיטה בה נקט בן גוריון בימיה הראשונים של מדינת ישראל).
הבעיה היא שצה"ל ומערכת הביטחון חייבים להקדיש זמן ומאמצי חשיבה איך להילחם על תקציבם במגרש הפוליטי ובדעת הקהל, ואין להם קשב וזמן לנסות ליצור מנגנון חשיבה יצירתי, שיוכל לתת מענה טוב יותר עם סיכונים ביטחוניים וכלכליים קטנים יותר מול האתגרים וסימני השאלה העומדים מולנו. ניסיון כזה היה יכול לאחד את גורמי האוצר והביטחון ליצור מסגרת תקציבית הרבה יותר נכונה ומאוזנת והיה רותם את כישרונותיהם הרבים והברוכים למטרה חיובית ומשותפת במקום להשמיץ ולהילחם אלו באלו.
השינויים הדרמטיים באזורנו הם מעבר לכל תחזית או הערכה מודיעינית שמי מאיתנו עשה. יתרה מכך, גם בעת כתיבת שורות אלו אין אנו יודעים מה תהיינה התוצאות הסופיות של התהליכים המתרחשים באזורנו ברגעים אלו ממש.
משמעות תהליכים אלו דרמטית ביותר כאשר באים לבנות את התוכנית הרב שנתית של צה"ל בפרט ומערכת הביטחון בכלל. אופיים של תהליכי מחקר ופיתוח בתחום הביטחוני הוא שכאשר מסיימים את התהליך, יכול להיות שמה שפיתחנו בעמל וממון רב כבר אינו רלוונטי במלואו או בחלקו לשדה הקרב בהווה ובוודאי לשדה הקרב העתידי. הניסיונות לחזות את העתיד נכשלו בדרך כלל ואפילו גאונים כמו איינשטיין אמרו "אף פעם לא הצלחתי לחזות את העתיד. תמיד הוא הגיע מהר מדי".
אמירה אחרת מאוד משמעותית קובעת כי "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו". אם כך, איך נכון יהיה לקבוע את עקרונות היסוד של התוכנית הרב שנתית של מערכת הביטחון? עד עתה, הדרך העיקרית לעיצוב תקציב הביטחון היתה הצגת האיומים הרלוונטיים ובחירת "איום הייחוס" שעל פיו אמורים אנו לתכנן את בניין הכוח שלנו והמערכות הסובבות אותו. בשלב הזה, מזהים אנו את הפערים בין "איום הייחוס" לבין היכולות שיש לנו ומתכננים את המענה לטובת סגירת פערים אלו בצורה המיטבית מול אילוצי התקציב וכוח האדם העומדים לרשותנו.
החיסרון של שיטה זו טמון בחוסר היכולת שלנו לחזות במדויק את איומי העתיד ואזי יכולים אנו להימצא עם סד"כ ויכולות טכנולוגיות שאינן ישימות למצבנו, במלואן או בחלקן. שיטה אחרת לביצוע תוכנית רב שנתית מתבססת על תכנון לפי יכולות. בשיטה זו, המתכנן מתחשב ביכולות שיש לנו או שעלינו לפתח על מנת שיהיה לנו פתרון גנרי למרבית המצבים העתידיים האפשריים על איומיהם וסכנותיהם.
שיטה זו דורשת שיהיו לנו את ההתראה הדרושה, הזמן והיכולת לבצע את ההתאמות הדרושות מול האיומים הספציפיים בעת היווצרותם. עובדה זו יכולה לגרום לחסרון מול הפתעות שיכול להכין לנו האויב והצורך להסתגלות מהירה תוך כדי מצב חירום. שילוב בין שתי הגישות יכול להביא לתוכנית מאוזנת יותר הן מבחינת נטילת הסיכונים והן מבחינת העלות התקציבית האדירה הכרוכה בבניין הכוח של מדינת ישראל.
לא מכבר, הפרופסור עמנואל טכטנברג שעמד בראש ועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית, המליץ לשלב בבניית תקציב הביטחון את שיטת ה-BOTTOM UP עם שיטת ה-TOP DOWN הנהוגה כיום. כלומר, לא רק לגזור את תקציב הביטחון לפי העדיפויות הנובעות מהפערים מול האיומים כשהפועל היוצא מכך הוא הקצאת משאבים לפי עדיפויות הצרכים ככל שניתן, אלא גם לתכנן את התקציב מהגודל המקסימלי שהמדינה יכולה לאפשר בזמן נתון ועל פי זה לתקצב את הצרכים שיכולים להיות כלולים באותו תקציב (זוהי השיטה בה נקט בן גוריון בימיה הראשונים של מדינת ישראל).
הבעיה היא שצה"ל ומערכת הביטחון חייבים להקדיש זמן ומאמצי חשיבה איך להילחם על תקציבם במגרש הפוליטי ובדעת הקהל, ואין להם קשב וזמן לנסות ליצור מנגנון חשיבה יצירתי, שיוכל לתת מענה טוב יותר עם סיכונים ביטחוניים וכלכליים קטנים יותר מול האתגרים וסימני השאלה העומדים מולנו. ניסיון כזה היה יכול לאחד את גורמי האוצר והביטחון ליצור מסגרת תקציבית הרבה יותר נכונה ומאוזנת והיה רותם את כישרונותיהם הרבים והברוכים למטרה חיובית ומשותפת במקום להשמיץ ולהילחם אלו באלו.
