קווים אדומים: על מהלכים דיפלומטיים ומהלכים אחרים
ישראל וארה"ב חייבות להגיע להסכמה הדדית על קווים אדומים בנוגע לאיראן, תוך הידברות ישירה ובהירה, אחרת יהיה קשה מאוד לעצור את האיום הגרעיני של הרפובליקה האיסלאמית
דני שוהם
| 19/05/2011
הדיפלומטיה הינה כלי מקובל ורב ערך בהתנהלותן של מדינות, ככלל; היא נועדה לעדן, לרמוז, לגשר, לקרב, לטשטש וכיוצא באלה. אולם יש מצבים שבהם היא מזיקה הרבה יותר משהיא מועילה.
פוליטיקאים ראויים ניחנים ביכולת לזהות את המצבים שבהם הדיפלומטיה צריכה לפנות את מקומה להידברות ישירה, בהירה ושקופה לחלוטין, ובכלל זאת גם אמירות ברורות לגבי קיום נכסי מידע ותכנונים – אם יש כאלה, אף כי עדיף שלא יהיו – שבהם אין בכוונת מי מהצדדים לשתף את הצד השני.
השיח הפומבי בעניין הקווים האדומים הנוגעים לסוגיית איראן חייב היה להפוך מדשדוש – דיפלומטי וחסר-טעם, בעיקרו – להידברות, שאם לא כן, ייוותר מצב מתמשך של חוסר תכלית, אובדן זמן, ועמם נזק בלתי-הפיך. יש לכך סיבות שונות ומגוונות. אחת העיקריות שבהן נעוצה, למרבה הצער, בקומוניקציה לקויה, שהינה קושי טכני גרידא, אשר דווקא בגלל היותו כזה – להבדיל מקשיים שבמהות – ניתן בקלות יחסית להתגבר עליו, ובכך להתיר חלק חשוב מהסבך הישראלי-אמריקאי המאוד מופרז שנוצר בעניין הקווים האדומים. ראשית, קביעת קווים אדומים אינה בהכרח הכרזה על קווים אדומים (ואין באמירה זו כדי לגרוע מנאומו של נתניהו בעצרת האו"ם).
קווים אדומים קונקרטיים חייבים להתגבש קודם כל אצל ישראל ואצל ארה"ב, פנימה, כל אחת על פי ראותה. מבחינתה של ישראל, הדבר הכרחי, מעצם כך שמדובר באיום קיומי. מבחינתה של ארה"ב, הדבר חיוני כיון שישראל הינה בת ברית מהמעלה הראשונה, ובגלל שאיראן תגיב צבאית נגד מטרות ישראליות ואמריקאיות גם יחד בכל מקרה, ללא קשר לזהותו של מי שיתקוף אותה. לאחר מכן, בהנחה כי אומנם מתקיים ממשק "בלתי דיפלומטי" בעל מאפיינים כאלה בין ישראל לארה"ב, יוצגו ויידונו הקווים האדומים בצוותא, בשקיפות מלאה, במטרה להגיע ככל שיותר למכנים משותפים קונספטואליים קוהרנטיים, וכתוצאה מכך, כנגזרת לוגית מתבקשת – אופרטיביים.
לאחר מכן, ניתן ללבן ולהבהיר באופן מדוקדק, על פי ההבנות שהושגו: האם ואיזה מרכיבים או מסרים יקבלו ביטוי פומבי (אם כן - המסר המינימלי הוא: ישראל וארה"ב הגיעו להסכמה על קוים אדומים אופרטיביים לתקיפה, מבלי לציינם); האם ואיזה מרכיבים או מסרים יועברו – בדרך כזאת או אחרת – לאיראן; האם ואיזה מרכיבים או מסרים יועברו לבנות ברית (בריטניה, צרפת, גרמניה וכו'); האם ואיזה מרכיבים או מסרים יועברו לרוסיה ולסין. מן הסתם, אפשר כי תשולב בכך גם לוחמת מודיעין. כל זאת, כאשר ברור מראש כי מרכיבים ומסרים שיועברו אל המדינות הללו עלולים בהמשך לקבל, ביוזמת מי מהן, ביטוי פומבי (וקרוב לוודאי העברה חשאית בתוך המרובע איראן-רוסיה-סין-סוריה).
הידברות בין ישראל לארה"ב באופן הנ"ל הינה גם תנאי לשיתוף פעולה צבאי אופרטיבי שייגזר ממנה, ממילא. הוא נחוץ וחשוב לשני הצדדים גם יחד. מאפייניו הצבאיים יכללו כוחות משימה שלובים שייזונו מיכולותיהן ההתקפיות העיליות של ישראל וארה"ב לצורך הנחתת המכה הראשונה, וכן השנייה על איראן, ומיכולות התגוננויות שיתנו מענה חלקי לתגמול איראני-חיזבללאי (לפחות) צפוי.
מבחינה עקרונית, תקיפה באיראן אינה מיועדת לפגוע (בין באופן חלקי, בין באופן טוטלי) במתקנים הגרעיניים בלבד. היא מיועדת גם, במסגרת המכה הראשונה, אם לא ממש בפתיחתה של המכה הראשונה, למזעור יכולות התגובה הצבאיות של איראן על תקיפתה – בפרט שצפוי כי הן תופעלנה הן כלפי ישראל והן כלפי מטרות אמריקאיות ללא אבחנה – ולהכאת מערך ההגנה האווירית האיראני. במצב של הנחתת מכה ראשונה אמריקאית-ישראלית שלובה, הדעת נותנת שארה"ב תטפל באיראן, בעוד ישראל מטפלת, בו זמנית, בחיזבאללה ובחמאס באופן נרחב, למזעור יכולות השגור שלהם.
מתווה מעין זה יפגע קשות במערך הגרעין האיראני תוך מינימום אבידות בקרב הכוחות התוקפים, וישלול מאיראן, חיזבאללה וחמאס יכולת תגמול מסיבית. עימות עם סוריה יתלקח רק עקב יוזמה התקפית סורית, אם תהיה כזאת. האם התסריט הזה, הכוללני מאוד, יש לומר, הוא אידיאלי? בהחלט. אוטופי? לאו דווקא.
שנית, קווים אדומים אינם בהכרח Dead Lines, שהרי כל Dead Line הוא בגדר קו אדום, אבל לא כל קו אדום הוא בגדר Dead Line. האחרון מגלם נקודת זמן שמהווה אולטימטום, ובתור שכזה, הוא ממילא גם קו אדום. אבל קו אדום שאינו מעוגן מראש בנקודת זמן מסוימת (ועל כן אינו Dead Line), אלא מגלם במהותו שינוי מופע או פאזה (דהיינו מעתק - Shift) הוא, במובן זה לפחות, אולטימטום עדיף וראוי יותר, על פי רוב, מהיותו ענייני ואפקטיבי.
שלישית, אויבו הגדול של המעתק – שהוא אבן הבוחן (בכל הקשר שהוא) לקביעת קו אדום שאינו Dead Line – הוא הסחף (Drift), משמע הצטברות הדרגתית, איטית ובלתי מהותית לכאורה, של שינוי אשר בנקודה מסוימת, בלתי מוחשית, הופך להיות – דווקא בגלל טיבו מוליך השולל – מעתק שלא זוהה בזמן אמיתי, ובאופו זה הביא לידי כשל טוטלי הנובע מכך שלא נקבע מלכתחילה קו אדום באותו הקשר. בשפה פשוטה יותר: קו פעולה שהוא נכון ורצוי, באופן תאורטי, אך באופן מעשי הוא נשחק עם חלוף הזמן, מתפוגג ואינו מיושם, משום שאינו מעוגן בקווים אדומים.
רביעית, קו אדום, באשר הוא, נתפס לעיתים כקו שאסור להגיע אליו, ולעיתים כקו שאסור לחצות אותו, ובמשמע – מותר להגיע אליו. אבחנה זו הינה הרבה מעבר לנופך הדקדקני-סמנטי, המסתמן, לכאורה, לגביה. היא משקפת שוני קונספטואלי חד, שאליו נילוות השלכות פרקטית מהמעלה הראשונה.
חמישית, כאשר מדובר בקו אדום שאסור להגיע אליו, האירוע הקריטי אינו ההגעה אליו, אלא עצם התרחשותו של התהליך המסויים המוביל אליו, בין אם התהליך הוא לינארי או מואץ; ומכאן כי קטיעתו של התהליך על ידי מעצבו של הקו האדום יכולה לחול בכל עיתוי שהוא שבו מתרחש התהליך עצמו. שישית, קוים אדומים – בשונה מקו אדום יחיד ואבסולוטי, שהוא כשלעצמו יתרוני אומנם, במובנים שונים – יכולים להתגבש כמערכת אחודה של תנאים (שניים או יותר) אשר לגביהם: חל העיקרון של כל הקודם זוכה, כלומר, התנאי שמתרחש ראשון במציאות – די בו; לחילופין – מתקיים ביניהם יחס גומלין כזה או אחר באשר להיותם או אי-היותם הכרחיים ו/או מספיקים ברור כי התווית קווים אדומים כרוכה גם בגיבוי מודיעיני נאות, דהיינו ביכולת מודיעינית וודאית לזהות בזמן אמיתי שקו אדום נחצה.
מטבע הדברים, זוהי נקודה סבוכה וקריטית, בפרט כאשר ההתמודדות היא מול מערך ביון-נגדי מתוחכם כפי שיש לאיראן. וזאת עוד סיבה טובה לשיתוף פעולה מלא בין ישראל לבין ארה"ב. על כל פנים, בסוגיה כה כבדת משקל וכה מורכבת כמו מניעת נשק גרעיני בידי איראן מן הראוי שהדיפלומטיה בין ישראל לארה"ב תפנה את מקומה, אחר כבוד, להתדיינות ישירה, שקופה, תכליתית ומפוכחת; בראש ובראשונה – מקצועית נטו. שיתוף פעולה במימד המודיעיני בין שתי המדינות הינו חיוני בכל מקרה, אולם במימד האסטרטגי-אופרטיבי, אם התדיינות כזו אינה בת-השגה, כי אז כל הידברות או שיח במתכונת אחרת אינם מועילים. הסכמה ישראלית-אמריקאית על קווים אדומים אופרטיביים תגדיל ללא ספק את הסיכוי לעצירת ההתקדמות האיראנית אל נשק גרעיני, בין אם על ידי הרתעה, בין אם על ידי תקיפה בפועל, במידה שאיראן תדע או תיודע שהושגה הסכמה כזאת, ולו אף ללא פירוט מהותם של הקווים האדומים. אם איראן תדע או תיודע גם אודות מהותם של הקווים האדומים שלגביהם הושגה הסכמה, יהיו לכך חסרונות ויתרונות. מחד, יהיה ברור לה איזו פעילות שלה תביא לתקיפתה, ומאידך ייתכן כי היא תמצא דרך לבצע פעילות זו מבלי שתתגלה.
על כן, יש תועלת בחשיפת אותם קווים אדומים שלגביהם אומנם לא קיים חשש שאיראן תמצא דרך כזאת. חסרון פוטנציאלי נוסף טמון בכך שגם אם איראן לא תמצא דרך כזאת ואף על פי כן תחצה קו אדום שנהיר לה, היא תעבור במקביל למצב של מוכנות מלאה לספיגת מכה ראשונה ולהנחתת מכה שנייה. עם זאת, אפשרי שרמת העוצמה והתחכום של המכה הראשונה יהיו כאלה שיאפילו ממילא על כל מצב מוכנות איראני לספיגה ולתגמול, ואם כך, אזי חשיפת הקווים האדומים לא תהווה חסרון גם בהקשר לכך.
בכל האמור לעיל אין, מכל מקום, כדי להפחית כהוא זה מהצורך החיוני של הסכמה ישראלית-אמריקאית על קוים אדומים אופרטיביים; נהפוך הוא. תועלתה תהיה רבה מבחינות שונות. היא גם תקטין ללא ספק, או תמחק, את הסיכוי שישראל תתקוף את איראן באופן חד-צדדי, דבר שעלול אף להוות הפתעה לא נעימה ובלתי-רצויה לארה"ב.
**
סא"ל (מיל') ד"ר דני שוהם שירת בעברו כקצין מחקר באגף המודיעין וכעת מכהן כחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר אילן
הדיפלומטיה הינה כלי מקובל ורב ערך בהתנהלותן של מדינות, ככלל; היא נועדה לעדן, לרמוז, לגשר, לקרב, לטשטש וכיוצא באלה. אולם יש מצבים שבהם היא מזיקה הרבה יותר משהיא מועילה.
פוליטיקאים ראויים ניחנים ביכולת לזהות את המצבים שבהם הדיפלומטיה צריכה לפנות את מקומה להידברות ישירה, בהירה ושקופה לחלוטין, ובכלל זאת גם אמירות ברורות לגבי קיום נכסי מידע ותכנונים – אם יש כאלה, אף כי עדיף שלא יהיו – שבהם אין בכוונת מי מהצדדים לשתף את הצד השני.
השיח הפומבי בעניין הקווים האדומים הנוגעים לסוגיית איראן חייב היה להפוך מדשדוש – דיפלומטי וחסר-טעם, בעיקרו – להידברות, שאם לא כן, ייוותר מצב מתמשך של חוסר תכלית, אובדן זמן, ועמם נזק בלתי-הפיך. יש לכך סיבות שונות ומגוונות. אחת העיקריות שבהן נעוצה, למרבה הצער, בקומוניקציה לקויה, שהינה קושי טכני גרידא, אשר דווקא בגלל היותו כזה – להבדיל מקשיים שבמהות – ניתן בקלות יחסית להתגבר עליו, ובכך להתיר חלק חשוב מהסבך הישראלי-אמריקאי המאוד מופרז שנוצר בעניין הקווים האדומים. ראשית, קביעת קווים אדומים אינה בהכרח הכרזה על קווים אדומים (ואין באמירה זו כדי לגרוע מנאומו של נתניהו בעצרת האו"ם).
קווים אדומים קונקרטיים חייבים להתגבש קודם כל אצל ישראל ואצל ארה"ב, פנימה, כל אחת על פי ראותה. מבחינתה של ישראל, הדבר הכרחי, מעצם כך שמדובר באיום קיומי. מבחינתה של ארה"ב, הדבר חיוני כיון שישראל הינה בת ברית מהמעלה הראשונה, ובגלל שאיראן תגיב צבאית נגד מטרות ישראליות ואמריקאיות גם יחד בכל מקרה, ללא קשר לזהותו של מי שיתקוף אותה. לאחר מכן, בהנחה כי אומנם מתקיים ממשק "בלתי דיפלומטי" בעל מאפיינים כאלה בין ישראל לארה"ב, יוצגו ויידונו הקווים האדומים בצוותא, בשקיפות מלאה, במטרה להגיע ככל שיותר למכנים משותפים קונספטואליים קוהרנטיים, וכתוצאה מכך, כנגזרת לוגית מתבקשת – אופרטיביים.
לאחר מכן, ניתן ללבן ולהבהיר באופן מדוקדק, על פי ההבנות שהושגו: האם ואיזה מרכיבים או מסרים יקבלו ביטוי פומבי (אם כן - המסר המינימלי הוא: ישראל וארה"ב הגיעו להסכמה על קוים אדומים אופרטיביים לתקיפה, מבלי לציינם); האם ואיזה מרכיבים או מסרים יועברו – בדרך כזאת או אחרת – לאיראן; האם ואיזה מרכיבים או מסרים יועברו לבנות ברית (בריטניה, צרפת, גרמניה וכו'); האם ואיזה מרכיבים או מסרים יועברו לרוסיה ולסין. מן הסתם, אפשר כי תשולב בכך גם לוחמת מודיעין. כל זאת, כאשר ברור מראש כי מרכיבים ומסרים שיועברו אל המדינות הללו עלולים בהמשך לקבל, ביוזמת מי מהן, ביטוי פומבי (וקרוב לוודאי העברה חשאית בתוך המרובע איראן-רוסיה-סין-סוריה).
הידברות בין ישראל לארה"ב באופן הנ"ל הינה גם תנאי לשיתוף פעולה צבאי אופרטיבי שייגזר ממנה, ממילא. הוא נחוץ וחשוב לשני הצדדים גם יחד. מאפייניו הצבאיים יכללו כוחות משימה שלובים שייזונו מיכולותיהן ההתקפיות העיליות של ישראל וארה"ב לצורך הנחתת המכה הראשונה, וכן השנייה על איראן, ומיכולות התגוננויות שיתנו מענה חלקי לתגמול איראני-חיזבללאי (לפחות) צפוי.
מבחינה עקרונית, תקיפה באיראן אינה מיועדת לפגוע (בין באופן חלקי, בין באופן טוטלי) במתקנים הגרעיניים בלבד. היא מיועדת גם, במסגרת המכה הראשונה, אם לא ממש בפתיחתה של המכה הראשונה, למזעור יכולות התגובה הצבאיות של איראן על תקיפתה – בפרט שצפוי כי הן תופעלנה הן כלפי ישראל והן כלפי מטרות אמריקאיות ללא אבחנה – ולהכאת מערך ההגנה האווירית האיראני. במצב של הנחתת מכה ראשונה אמריקאית-ישראלית שלובה, הדעת נותנת שארה"ב תטפל באיראן, בעוד ישראל מטפלת, בו זמנית, בחיזבאללה ובחמאס באופן נרחב, למזעור יכולות השגור שלהם.
מתווה מעין זה יפגע קשות במערך הגרעין האיראני תוך מינימום אבידות בקרב הכוחות התוקפים, וישלול מאיראן, חיזבאללה וחמאס יכולת תגמול מסיבית. עימות עם סוריה יתלקח רק עקב יוזמה התקפית סורית, אם תהיה כזאת. האם התסריט הזה, הכוללני מאוד, יש לומר, הוא אידיאלי? בהחלט. אוטופי? לאו דווקא.
שנית, קווים אדומים אינם בהכרח Dead Lines, שהרי כל Dead Line הוא בגדר קו אדום, אבל לא כל קו אדום הוא בגדר Dead Line. האחרון מגלם נקודת זמן שמהווה אולטימטום, ובתור שכזה, הוא ממילא גם קו אדום. אבל קו אדום שאינו מעוגן מראש בנקודת זמן מסוימת (ועל כן אינו Dead Line), אלא מגלם במהותו שינוי מופע או פאזה (דהיינו מעתק - Shift) הוא, במובן זה לפחות, אולטימטום עדיף וראוי יותר, על פי רוב, מהיותו ענייני ואפקטיבי.
שלישית, אויבו הגדול של המעתק – שהוא אבן הבוחן (בכל הקשר שהוא) לקביעת קו אדום שאינו Dead Line – הוא הסחף (Drift), משמע הצטברות הדרגתית, איטית ובלתי מהותית לכאורה, של שינוי אשר בנקודה מסוימת, בלתי מוחשית, הופך להיות – דווקא בגלל טיבו מוליך השולל – מעתק שלא זוהה בזמן אמיתי, ובאופו זה הביא לידי כשל טוטלי הנובע מכך שלא נקבע מלכתחילה קו אדום באותו הקשר. בשפה פשוטה יותר: קו פעולה שהוא נכון ורצוי, באופן תאורטי, אך באופן מעשי הוא נשחק עם חלוף הזמן, מתפוגג ואינו מיושם, משום שאינו מעוגן בקווים אדומים.
רביעית, קו אדום, באשר הוא, נתפס לעיתים כקו שאסור להגיע אליו, ולעיתים כקו שאסור לחצות אותו, ובמשמע – מותר להגיע אליו. אבחנה זו הינה הרבה מעבר לנופך הדקדקני-סמנטי, המסתמן, לכאורה, לגביה. היא משקפת שוני קונספטואלי חד, שאליו נילוות השלכות פרקטית מהמעלה הראשונה.
חמישית, כאשר מדובר בקו אדום שאסור להגיע אליו, האירוע הקריטי אינו ההגעה אליו, אלא עצם התרחשותו של התהליך המסויים המוביל אליו, בין אם התהליך הוא לינארי או מואץ; ומכאן כי קטיעתו של התהליך על ידי מעצבו של הקו האדום יכולה לחול בכל עיתוי שהוא שבו מתרחש התהליך עצמו. שישית, קוים אדומים – בשונה מקו אדום יחיד ואבסולוטי, שהוא כשלעצמו יתרוני אומנם, במובנים שונים – יכולים להתגבש כמערכת אחודה של תנאים (שניים או יותר) אשר לגביהם: חל העיקרון של כל הקודם זוכה, כלומר, התנאי שמתרחש ראשון במציאות – די בו; לחילופין – מתקיים ביניהם יחס גומלין כזה או אחר באשר להיותם או אי-היותם הכרחיים ו/או מספיקים ברור כי התווית קווים אדומים כרוכה גם בגיבוי מודיעיני נאות, דהיינו ביכולת מודיעינית וודאית לזהות בזמן אמיתי שקו אדום נחצה.
מטבע הדברים, זוהי נקודה סבוכה וקריטית, בפרט כאשר ההתמודדות היא מול מערך ביון-נגדי מתוחכם כפי שיש לאיראן. וזאת עוד סיבה טובה לשיתוף פעולה מלא בין ישראל לבין ארה"ב. על כל פנים, בסוגיה כה כבדת משקל וכה מורכבת כמו מניעת נשק גרעיני בידי איראן מן הראוי שהדיפלומטיה בין ישראל לארה"ב תפנה את מקומה, אחר כבוד, להתדיינות ישירה, שקופה, תכליתית ומפוכחת; בראש ובראשונה – מקצועית נטו. שיתוף פעולה במימד המודיעיני בין שתי המדינות הינו חיוני בכל מקרה, אולם במימד האסטרטגי-אופרטיבי, אם התדיינות כזו אינה בת-השגה, כי אז כל הידברות או שיח במתכונת אחרת אינם מועילים. הסכמה ישראלית-אמריקאית על קווים אדומים אופרטיביים תגדיל ללא ספק את הסיכוי לעצירת ההתקדמות האיראנית אל נשק גרעיני, בין אם על ידי הרתעה, בין אם על ידי תקיפה בפועל, במידה שאיראן תדע או תיודע שהושגה הסכמה כזאת, ולו אף ללא פירוט מהותם של הקווים האדומים. אם איראן תדע או תיודע גם אודות מהותם של הקווים האדומים שלגביהם הושגה הסכמה, יהיו לכך חסרונות ויתרונות. מחד, יהיה ברור לה איזו פעילות שלה תביא לתקיפתה, ומאידך ייתכן כי היא תמצא דרך לבצע פעילות זו מבלי שתתגלה.
על כן, יש תועלת בחשיפת אותם קווים אדומים שלגביהם אומנם לא קיים חשש שאיראן תמצא דרך כזאת. חסרון פוטנציאלי נוסף טמון בכך שגם אם איראן לא תמצא דרך כזאת ואף על פי כן תחצה קו אדום שנהיר לה, היא תעבור במקביל למצב של מוכנות מלאה לספיגת מכה ראשונה ולהנחתת מכה שנייה. עם זאת, אפשרי שרמת העוצמה והתחכום של המכה הראשונה יהיו כאלה שיאפילו ממילא על כל מצב מוכנות איראני לספיגה ולתגמול, ואם כך, אזי חשיפת הקווים האדומים לא תהווה חסרון גם בהקשר לכך.
בכל האמור לעיל אין, מכל מקום, כדי להפחית כהוא זה מהצורך החיוני של הסכמה ישראלית-אמריקאית על קוים אדומים אופרטיביים; נהפוך הוא. תועלתה תהיה רבה מבחינות שונות. היא גם תקטין ללא ספק, או תמחק, את הסיכוי שישראל תתקוף את איראן באופן חד-צדדי, דבר שעלול אף להוות הפתעה לא נעימה ובלתי-רצויה לארה"ב.
**
סא"ל (מיל') ד"ר דני שוהם שירת בעברו כקצין מחקר באגף המודיעין וכעת מכהן כחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר אילן
