חזית הטרור הדרומית

חזית הטרור הדרומית

בקיץ 1992 עת התמניתי למפקד עוצבת "עודד" (בסבב הראשון משום שזה תפקיד אותו ביצעתי פעמיים מסיבות שלא אפרט כאן), הלוא היא חטיבה 9 המיתולוגית, בין שאר הפעולות שנקטתי כמפקד חדש היה לימוד מעמיק של היסטוריית החטיבה המפוארת.

ואז נתקלתי בפקודת יום של מפקד חזית הדרום האלוף יגאל אלון (ז"ל) למבצע לכיבוש הנגב בו השתתפה חטיבה 9, שצדה את עיניי משום שני מרכיבים המופיעים בה. האחד ,השיטה – בעצמכם, כלומר אתם תבחרו את השיטה "ואל תבלבלו לי את המוח" והשנייה, מגבלות לפעולה-אין! מבצעים בכול דרך, על רקע חשיבותה הרבה של המשימה. (מסופקני אם היום היה סגנון שכזה מתקבל על הדעת...)

נדרשתי להקדמה הזו משלוש סיבות: ראשית תמיד טוב להכיר עוד פיסת נוסטלגיה שנית טוב להיזכר בתחנות משמעותיות בשרות הצבאי שלך (סה"כ פיקדתי על החטיבה 3.5 שנים בשתי תקופות שונות ובמקביל למשימות אחרות) ואחרון השימוש במונח "חזית הדרום" אותה החלטתי לאמץ בשינוי קל בהקשרי מאמר זה ומכאן הכותרת "חזית הטרור הדרומית".

מזה מספר שנים, ולאחרונה ביתר שאת, מתגבשת חזית טרוריסטית דרומית. חמאסית, אח"סית (אחים מוסלמים), וג'יהדיסטית (זו הייתה יכולה להיות התחלה של בדיחה טובה אלמלא הסכנות הטמונות בה). השילוב של עזה החמאסית, מצרים האחסי"ת וסיני הג'יהדיסטית - הוא שילוב שיש בו סיכונים רבים מאוד אך גם לא מעט סיכויים, על המתח ביניהם אעמוד בהמשך.

התשלובת לעיל מסוכנת משום שיש בה את כלל המרכיבים הנדרשים לטרור איכותי ולאורך זמן: אמל"ח בשפע, באיכות, ובזמינות על רקע התפרקות לוב, תעשיית ההברחות הענפה, ידע מקצועי לא מבוטל הצובר ניסיון לאורך הגדר באזח"ע (בהטמנת מטענים ,ירי צלפים ,ירי רקטות ובעצם מה לא?), הצטרפות קבועה של לוחמי ג'יהאד עם ניסיון מזירות אחרות בעולם. מימון שוטף ממדינות כגון איראן, אך גם במימון עצמי על רקע סחר בסמים, סחר במסתנני עבודה. מוטיבציה גוברת (כל אחד וסיבותיו) לפגוע בישראל.

חמאס, בהיעדר ערוצי פיגוע אחרים, רואה בתווך מסיני אפשרות "חוקית". מצרים, שמעולם לא הצטערה שדיממנו לאורך הגבול או בתוככי סיני, והג'יהאדיסטים הנישאים על גל אופנתי של הקצנה דתית ותחושת הזדמנות שאסור להחמיץ.

לכך יש להוסיף שזהו גבול ארוך וחרף המכשול שהולך ונבנה, הרי האתגרים עוד לפנינו (כבר אמרו פני שמכשול שלא שומרים עליו הוא איננו מכשול...) - כך שאיום המנהרות עוד לפנינו, כך גם תגובת הבדואים לעובדה שפרנסתם נגזלה. גבול בו יש לא מעט מטרות רכות כגון העיר אילת, ישובים רבים טיולים רבים וכו', כך שלהערכתי עוד ארוכה הדרך עד שנגיע למנוחה ולשלווה.

כלל הסיכונים, ופרטתי רק חלק קטן מהם, מונחים לפתחו של הדרג הביטחוני על כל מרכיביו. הוא ורק הוא יישא בתוצאות אי ההצלחה. באשר לסיכויים שמציאות זו מעמידה בפנינו, אמנה רק 3-4, אחד מכול זירה, כדי להמחיש את קיימותם של הסיכויים, אבל ראו הוזהרתם, מיצוי כלל הסיכויים הוא לפתחו של הדרג המדיני והינה עוד סיבה לקיים שיח רצוף, פתוח ומקצועי בין הדרג הביטחוני לדרג המדיני.

הסיכויים

עובדת היות אזח"ע יציבה באופן יחסי עם שלטון המהווה כתובת הוא סיכוי, אינני איש פוליטי לכן אינני קורא להידבר עם החמאס ככתובת הנושאת באחריות. כל טענתי שזוהי הזדמנות! (לו היינו במצב דומה בחזית הטרור הצפונית מ- 1985 הרי מצבנו היה טוב יותר).

היכולת להעביר למצרים (שוב?) את האחריות לרצ"ע גם היא ראויה שתישקל. במצרים של מורסי בה מחיר הפיתה חשוב למצרי הממוצע מהריבונות על סיני יוצרת את המנוף הכלכלי שיכול וצריך לקדם ריסונים.

ואחרון, המכשול המוקם בגבול יכול לשנות מן היסוד את מקורות הפרנסה של הבדואים מחברה מבריחה לחברה יצרנית ומרוויחה.

כמובן שישראל לבדה איננה יכולה למשימה זו ונדרשת רתימה בינ"ל, עם מעורבות ערבית ענפה, אבל כאמור זו הזדמנות. הסיכונים באחריות המערכת הביטחונית, הסיכויים באחריות המערכת המדינית.

אז מה נדרש לעשות (בלי לכתוב טור נוסף)? ככותרת הטור ועל בסיס תפיסתו של מפקד חזית הדרום, להבין שאנו בחזית טרור דרומית, למנות לה מפקד ברור (משום ריבוי הגורמים והרשויות המעורבים בחזית זו) תוך מבט לעומק ולרוחב החזית, ולבנות תפיסה המצמצמת את הסיכונים (תוך ניהול הסיכון) ולחתור למצות את הסיכויים.

You might be interested also