אחת בודדת
יוחאי ורדי חוזר לסיפורם של הצלפים הוותיקים שהתייצבו אל מול כוונות האויב המצרי
הגנה לישראל
| 19/05/2011
טוראי י. פ. סיים את משמרתו במוצב בשעה 10:00 לערך, נטל את חכתו המאולתרת ויצא למזח הסמוך בכדי לדוג דגים לו ולחבריו לארוחת הצהריים המתקרבת. היה זה באחד מימי קיץ 1968 וקרני השמש החמימות הפילו עליו תרדמה נעימה ממנה התעורר בהתרגשות בכל פעם שחש בנגיסות הדגים בפיתיון שתלה בקצה חכתו.
בשעה 11:30 לערך, כששלל הדגים שבדלי המונח לצידו השביע את רצונו, הוא קם ממקומו והחל לשוב לעבר המוצב. לפתע נשמע מרחוק הד קול ירייה וטוראי י.פ. נפגע בראשו ונהרג במקום. חבריו שחשו לעברו הבינו מיד שאיחרו את המועד. טוראי י.פ. נפגע בראשו מירי מדויק של צלף מצרי מעברה השני של תעלת סואץ. ירייה זו, ששמה קץ למספר שבועות של שקט מתוח לאורך התעלה, גרמה להתרגשות רבה במפקדת הגזרה. אמנם היו כבר בעבר מספר חילופי אש בין צה"ל לבין הצבא המצרי, כולל חילופי ירי ארטילרי במספר גזרות ואף חיסול של חוליית קומנדו מצרית בת חמישה אנשים בגזרת רומאני, אולם ירי צלפים?! מי בכלל חשב על זה? האם לצה"ל יש תשובה לאיום החדש והמוחשי הזה? בינתיים, ניתנה הוראה לכל חיילי צה"ל ששרתו לאורך התעלה, שלא לחשוף את גופם שלא לצורך מחשש לירי צלפים מצריים.
שבועיים לאחר תקרית ירי זו, בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, פתחו צלפים מצריים באש לעבר חיילי צה"ל במוצב שלמולם ושיתקו כל פעילות גלויה בו. המצרים הרחיבו את פעילות צלפיהם גם לגזרת האגם המר, פורט תאופיק וכן בקטע שבין אגם תמסח לקנטרה ועד לשעות הצהרים נפצעו מירי זה שני חיילים ישראליים, אחד מכדור בחזהו והחייל השני מקליע שריסק את מרפקו בשעה שחש לעזרת חברו.
בצהריים הציעו משקיפי האו"ם הפסקת אש עד לשעה 17:00 וישראל כיבדה זאת, אולם המצרים המשיכו לירות אש מדויקת עוד חצי שעה לאחריה. הזמן עבר, הימים חלפו ואיתם עלתה גם עוצמת הלחימה. כותרות העיתונים דיווחו כמעט מדי יום ביומו על תקרית נוספת. במקביל להתעוררות מלחמת הצליפה המצרית, הגבירו המצרים את פעילות אנשי הקומנדו שלהם והללו חצו מידי לילה את התעלה בכדי למקש צירי תנועה, לשבש את האספקה ולחבל בקווי התקשורת הרעועים שבין המוצבים שלאורכה.
שוב על מדים
ירי הצלפים המצריים הפך בראשית שנת 1969 את חיי החיילים הישראלים בתעלה לבלתי נסבלים. המצרים ירו ללא הבחנה לעבר כל מטרה שהתגלתה לעיניהם וכתוצאה מכך שותקה שיגרת החיים במוצבים. קצב ההתבצרות הצה"לית, על פי מערך קו בר-לב, הואט ולוח הזמנים להשלמתו השתבש. מבחינת צה"ל – מדובר היה במכשול בעל השלכות אסטרטגיות חמורות ביותר במידה והלחימה לאורך התעלה תתחדש במלוא עוזה.
הדחף הראשוני שנוצר כתשובה לירי הצלפים המצריים היה להרוות את מיקומו המשוער של צלף האויב באש מרגמות ופגזי טנקים. אולם, מעבר להיותה תשובה יקרה כלכלית, היא לא הייתה יעילה במיוחד מפני שלא תמיד ניתן היה לאתר במדויק את מיקומו של צלף האויב ועד שהתארגנו לפעולה, הצלף כבר מזמן עזב את מקומו. במהרה התברר לצה"ל גם שלאבידותיהם הרבות של המצרים אין כל משמעות עבורם. זה לא דיכא את פעילותם הצבאית ונדמה היה שירי הצלפים מצידם רק מתחזק.
בשלב זה הגיע צה"ל למסקנה אליה הגיעו צבאות רבים לפניו במהלך ההיסטוריה: הנשק הטוב ביותר כנגד צלף אויב הוא להציב למולו צלף משלך. אבל ממש באותה עת בו "נפל האסימון" במטכ"ל שזו אכן הטקטיקה הטובה ביותר כנגד הצליפה המצרית, מצא צה"ל את עצמו ערום מכל וממש בלתי מוכן אליה. באותו זמן לא היה בצה"ל מאגר צלפים וציוד מתאים שהיו מסוגלים להטות לצידו את כפות המאזניים של הצליפה בתעלה.
צה"ל היה חייב להתחיל ולהתארגן במהירות וכצעד ראשון נשלח לתעלה סא"ל אלכס אלירז, המוכר כאבי הצליפה הצבאית בארץ, בכדי לבצע סקר יסודי ולהסיק מסקנות מקצועיות מהן ניתן יהיה לבנות את המסלול המתאים להכשרת צלפים בצה"ל. אלירז שב מהתעלה ובחיקו מספר מסקנות: קודם כל יש להגדיל במהירות את מספר הצלפים בצה"ל ולכן יש להכשיר בקורס מזורז צלפים רבים ככל הניתן. בנוסף יש לבנות על ראש סוללות העפר הגבוהות שנבנו לאורך התעלה עמדות צלפים מוסוות היטב ובמרחקים שונים זו מזו, מהן ניתן יהיה לירות לעבר המצרים לפי הצורך. ולבסוף יש להכשיר את כל סגל הפיקוד הזוטר שלאורך התעלה בנוגע להפעלה המיועדת של הצלפים, לסבר את עיניהם לגבי אופיו וצרכיו המיוחדים של הצלף המיועד להתייצב במוצבם וזאת בכדי לחזק את האינטגרציה בין הצלף לבין חיילי הכוח במקום, שאינם מכירים את יכולתו, ציודו ואופי פעילותו. צה"ל התייחס בכובד ראש לקובץ מסקנותיו של סא"ל אלירז, אולם בפועל התמונה הייתה שונה לחלוטין. לא הופנו תקציבים, לא נרכשו נשקים מתאימים וציוד אופטי, ולא נראה היה שמישהו בצמרת הצבא באמת התלהב מהרעיון או ניסה לקדמו. וכך צה"ל המשיך להרגיש מחסור כרוני בצלפים מיומנים ונראה היה שלא יהיה ניתן לממש את מסקנותיו.
מתוך חוסר ברירה גירדו בצה"ל את "תחתית החבית" וגייסו את ותיקיו, ששרתו כצלפים במהלך מלחמות ישראל. כך מצאו את עצמם ותיקי "יחידת הצלפים הצפונית" וותיקי "יחידת הצלפים הירושלמית" - אותם "משוגעים לדבר", בוגרי מלחמת העולם ה-2, מלחמת השחרור, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, צלפים אזרחיים, שניסו במשך שנים ועל חשבונם וזמנם הפרטי, להתאמן ככל יכולתם כדי לשמר את כושר הירי המדויק שלהם - מגויסים כעת למלחמה נוספת, חדשה ותובענית מבעבר. צלפים אלו, יחד עם מעט ממדריכי ביה"ס לצלפים בבה"ד 3, חברו יחדיו והחלו להכשיר חיילים נבחרים בירי מדויק והקנו להם את יסודות הצליפה הצבאית.
דו קרב בצהרי היום
מלחמת ההתשה פרצה במלוא עוזה לכל אורך התעלה. המצרים השתמשו בכל ארסנל הנשק המגוון שהיה ברשותם ובעיקר בחרו בארטילריה, ירי טילי נ"ט וירי צלפים. ההרעשות הכבדות, בשילוב עם ירי צלפים, גרמו לצה"ל אבידות רבות ששיאן היה בנפילת 17 חיילים ביום קרב אחד. גם כשניסו לחזק את הבונקרים הרעועים, שנקראו בעגת החיילים "שפניות", באדני רכבת רבים שהובאו למקום לאחר שפורקו מקו הרכבת הישן שבנה בזמנו הצבא האנגלי בצפון סיני, לא עמדו "שפניות" אלו תחת עוצמת הארטילריה המצרית וחיילים רבים נפגעו בעודם יושבים באשליית בטחון בתוכן. פיקוד דרום מיהר והחיש לתעלה את בוגריה הוותיקים של "יחידת הצלפים הירושלמית" שסיימו בבה"ד 3 תקופת רענון קצרה תחת הדרכתו של איזי גולדשטיין וצייד אותם ברובי "מאוזר" K-98 שראו כבר ימים טובים יותר.
על גבי הרובים הרכיבו טלסקופ צלפים ישן מסוג "וילד" בהגדלה של X4. 14 אנשי היחידה ירדו לבלוזה, שבצפון סיני, שם חולקו לשבעה צוותי צלפים שכל אחד מהם היה אמור לפעול בגזרה אחרת. א.ח. ויוסף א. היו צמד צלפים שקבל לאחריותו את גזרת העיר קנטרה ועוד ארבעה מוצבים קטנים מצפונה ומדרומה. מיד עם הגעתם למוצב הבינו השניים שמפקד המקום מתכוון להשאירם צמוד לרגליו ולהפעילם כרצונו. יוסף א. ותצפיתנו א.ח החליטו להמרות את רצונו ולדבוק בהנחיות שקבלו ברענון שעברו. בכדי למנוע סיכון מיותר מחיילי המוצב, החליטו כי עליהם לצאת באין רואים מהמוצב ולפעול כנגד המצרים ממקומות הרחוקים ממנו.
וכך מדי יום, בטרם עלה השחר, היו השניים עוזבים את המוצב כשברשותם די מים ומזון ופונים לחפש לעצמם מקום מארב ותצפית, לעיתים אף מספר קילומטרים מהמוצב. עם ערב היו השניים נוטשים את מקומם ושבים בהסתר למוצב . עוד בטרם עלה אור היום בשבוע השני לפריסתם באזור, יצאו השניים לפעילות מול העיר קנטרה. הם התמקמו במבנה נטוש ששימש בעבר את כוח האו"ם בגזרה. בקומה השנייה של המבנה הם מצאו פתח יציאה של צינור ניקוז ובעזרת הכלים שהיו ברשותם הם הרחיבו אותו קמעה והתאימוהו למשימותיהם, בצורה שלא ניתן יהיה לגלות אותו כשיירו דרכו. א.ח. שכב מאחורי רובה ה"מאוזר" הישן שלו והשקיף מבעד לעדשת הטלסקופ המורכב על גבו לעבר הצד המצרי. היום היה בהיר וצח והראות הייתה מצוינת. הוא היה דרוך וערני והשתדל לא להחמיץ אף הזדמנות שתקרה על דרכו.
באלכסון קל למולם ובמרחק של כ-270 מטרים לערך מהם היה ממוקם מחנה קטן של חיילים מצריים וא.ח. התמקד בו בתקווה לגלות תנועה כלשהי שתהווה מטרה עבורו. הזמן כאילו עצר מלכת והוא היה חייב לגייס את כל כוח ההתמדה שלו בכדי להישאר ער ודרוך. זה לא היה קל. חוסר כרוני בשעות שינה גרם לו לעצום כל כמה שניות את עיניו בכדי לפתחן שוב בבהלה שמא החמיץ משהו. אולם הסבלנות השתלמה, ועם בוא הבוקר נראו מספר חיילים מצריים יוצאים מאוהליהם בכדי להתרחץ ולנער את שמיכותיהם.
א.ח. התמקד בחייל מצרי שנבחר להיות מטרתו הראשונה. הוא נשם עמוקות וייצב את צלב הטלסקופ שלו על מטרתו, הוציא מעט אוויר מריאותיו והגביר במקצת את הלחץ על הדק רובהו. רעם הירייה העז נבלע היטב בתוך מבנה האבן הגדול והחייל המצרי שנפגע במדויק נראה מתמוטט לאיטו לקרקע ללא רוח חיים. במקום נוצרה מהומת אלוהים ומספר חיילים מצריים מיהרו לעבר חברם כדי לברר את מצבו. היה זה בדיוק הרגע שבו ירה א.ח. את כדורו השני. מחשש שיתגלו ירדו השניים למרתף המבנה ושהו בו עד רדת החשכה כשהם עולים מידי פעם לצפות לעבר הצד המצרי.
כשירדה החשכה שבו השניים למוצב ודווחו על מעשיהם. מעודדים מהצלחתם החליטו שני הצלפים לשוב למחרת לאותו המקום. הפעם היה זה יוסף א. ששכב מאחורי רובה ה"מאוזר" והמתין לאור היום, כשהוא מתאמץ בחשכת השחר המפציע לגלות ולו את התנועה הקלה ביותר שתסגיר את מטרתו. א.ח., ששימש כתצפיתן, התמקם לצידו וכשגבר אור היום הוא סרק ביסודיות כל סנטימטר לפניו, אולם לא גילה כל תנועה חשודה. כשהפנה את עדשת טלסקופ התצפית לעבר גג הבית שבצד המצרי הוא הבחין שסביב הגג נבנתה חומת בלוקים נמוכה והחומה עצמה נפגעה כתוצאה מהרעשה ארטילרית ישראלית קודמת שכתוצאה ממנה נפרצו לאורכה מספר פתחים.
החומה הסתירה היטב את כל מי שחסה מאחוריה, אולם כל מי שחלף למול אחד מהחורים שנפרצו לאורכה, גרם לשינויי אור וצל - אותם יכול היה א.ח. לזהות בקלות. מאחר ונפש חיה לא נראתה בכל הסביבה הוא החליט להתמקד בחומת הבלוקים שעל הגג, בתקווה ששינויי האור והצל הללו יגלו את המטרה הבאה. הוא הנחה את יוסף להתמקד בחומת הבלוקים שעל הגג ולהישאר נעול ומוכן לירי למול אחד מהפתחים הרחבים ביותר. זווית הראייה של הטלסקופ שלו הייתה רחבה מספיק בכדי שיוכל לראות קטע ארוך מהגג והוא אכן התחיל להבחין בצלליות החולפות במהירות למול הפתחים שבחומה. מספר צלליות חלפו מבלי שהצליח לזהות דפוס תנועה החוזר על עצמו ויוכל להתריע זאת לצלף השוכב לצידו, אולם הוא לא אמר נואש והמשיך להתבונן בריכוז הולך וגובר בניסיון למצוא מטרה הולמת לכוונת חברו.
הם לא הצטרכו להמתין זמן רב כשלפתע שמע יוסף את קולו הנרגש של א.ח. המתריע בפניו על צללית כהה שנראתה חולפת ומתקרבת לעבר הפתח שלמולו שכב כבר יוסף מוכן כשאצבעו כבר מפעילה לחץ על ההדק. "עכשיו!", לחש לו א.ח. בהתרגשות ולא הספיק להשלים את המילה כשרעם הירייה החרישה את אוזניו. הקליע חדר במדויק מבעד לפרצה שבחומת הבלוקים והצללית הכהה נראתה נפגעת ונופלת ללא שליטה לאחור. דקה אחת חלפה לה והרעשה ארטילרית מצרית עזה ביותר החלה לרדת על כל האזור. השניים מהרו לרדת למרתף המבנה ושהו שם עד לרדת החשכה ואז שבו בשלום למוצבם.
השניים החליטו שלא לחזור לעמדתם במשך מספר ימים בכדי להרגיע את המצרים ולהסיר כל חשד מליבם על פעילות צלפים ישראליים למולם. במשך מספר ימים לאחר מכן לא נרשמה אף לא יריית צלפים אחת מהצד המצרי. מה גרם למצרים לחדול מירי צלפים? התשובה לתעלומה התקבלה מספר ימים מאוחר יותר, כאשר ידיעה מודיעינית הגיעה לידי כוחותינו ובה נמסר שצלף מצרי, קצין ידוע ומוערך נהרג בגזרת העיר קנטרה בעימות למול חיילים ישראליים.
***
יוחאי ורדי הנו מבכירי וותיקי הצלפים בארץ. משמש כיום כקצין מתנדב במשמר האזרחי וכקצין קליעה במחוז מגוריו. חבר ומדריך ב-"אגודת רובאי ישראל"
טוראי י. פ. סיים את משמרתו במוצב בשעה 10:00 לערך, נטל את חכתו המאולתרת ויצא למזח הסמוך בכדי לדוג דגים לו ולחבריו לארוחת הצהריים המתקרבת. היה זה באחד מימי קיץ 1968 וקרני השמש החמימות הפילו עליו תרדמה נעימה ממנה התעורר בהתרגשות בכל פעם שחש בנגיסות הדגים בפיתיון שתלה בקצה חכתו.
בשעה 11:30 לערך, כששלל הדגים שבדלי המונח לצידו השביע את רצונו, הוא קם ממקומו והחל לשוב לעבר המוצב. לפתע נשמע מרחוק הד קול ירייה וטוראי י.פ. נפגע בראשו ונהרג במקום. חבריו שחשו לעברו הבינו מיד שאיחרו את המועד. טוראי י.פ. נפגע בראשו מירי מדויק של צלף מצרי מעברה השני של תעלת סואץ. ירייה זו, ששמה קץ למספר שבועות של שקט מתוח לאורך התעלה, גרמה להתרגשות רבה במפקדת הגזרה. אמנם היו כבר בעבר מספר חילופי אש בין צה"ל לבין הצבא המצרי, כולל חילופי ירי ארטילרי במספר גזרות ואף חיסול של חוליית קומנדו מצרית בת חמישה אנשים בגזרת רומאני, אולם ירי צלפים?! מי בכלל חשב על זה? האם לצה"ל יש תשובה לאיום החדש והמוחשי הזה? בינתיים, ניתנה הוראה לכל חיילי צה"ל ששרתו לאורך התעלה, שלא לחשוף את גופם שלא לצורך מחשש לירי צלפים מצריים.
שבועיים לאחר תקרית ירי זו, בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, פתחו צלפים מצריים באש לעבר חיילי צה"ל במוצב שלמולם ושיתקו כל פעילות גלויה בו. המצרים הרחיבו את פעילות צלפיהם גם לגזרת האגם המר, פורט תאופיק וכן בקטע שבין אגם תמסח לקנטרה ועד לשעות הצהרים נפצעו מירי זה שני חיילים ישראליים, אחד מכדור בחזהו והחייל השני מקליע שריסק את מרפקו בשעה שחש לעזרת חברו.
בצהריים הציעו משקיפי האו"ם הפסקת אש עד לשעה 17:00 וישראל כיבדה זאת, אולם המצרים המשיכו לירות אש מדויקת עוד חצי שעה לאחריה. הזמן עבר, הימים חלפו ואיתם עלתה גם עוצמת הלחימה. כותרות העיתונים דיווחו כמעט מדי יום ביומו על תקרית נוספת. במקביל להתעוררות מלחמת הצליפה המצרית, הגבירו המצרים את פעילות אנשי הקומנדו שלהם והללו חצו מידי לילה את התעלה בכדי למקש צירי תנועה, לשבש את האספקה ולחבל בקווי התקשורת הרעועים שבין המוצבים שלאורכה.
שוב על מדים
ירי הצלפים המצריים הפך בראשית שנת 1969 את חיי החיילים הישראלים בתעלה לבלתי נסבלים. המצרים ירו ללא הבחנה לעבר כל מטרה שהתגלתה לעיניהם וכתוצאה מכך שותקה שיגרת החיים במוצבים. קצב ההתבצרות הצה"לית, על פי מערך קו בר-לב, הואט ולוח הזמנים להשלמתו השתבש. מבחינת צה"ל – מדובר היה במכשול בעל השלכות אסטרטגיות חמורות ביותר במידה והלחימה לאורך התעלה תתחדש במלוא עוזה.
הדחף הראשוני שנוצר כתשובה לירי הצלפים המצריים היה להרוות את מיקומו המשוער של צלף האויב באש מרגמות ופגזי טנקים. אולם, מעבר להיותה תשובה יקרה כלכלית, היא לא הייתה יעילה במיוחד מפני שלא תמיד ניתן היה לאתר במדויק את מיקומו של צלף האויב ועד שהתארגנו לפעולה, הצלף כבר מזמן עזב את מקומו. במהרה התברר לצה"ל גם שלאבידותיהם הרבות של המצרים אין כל משמעות עבורם. זה לא דיכא את פעילותם הצבאית ונדמה היה שירי הצלפים מצידם רק מתחזק.
בשלב זה הגיע צה"ל למסקנה אליה הגיעו צבאות רבים לפניו במהלך ההיסטוריה: הנשק הטוב ביותר כנגד צלף אויב הוא להציב למולו צלף משלך. אבל ממש באותה עת בו "נפל האסימון" במטכ"ל שזו אכן הטקטיקה הטובה ביותר כנגד הצליפה המצרית, מצא צה"ל את עצמו ערום מכל וממש בלתי מוכן אליה. באותו זמן לא היה בצה"ל מאגר צלפים וציוד מתאים שהיו מסוגלים להטות לצידו את כפות המאזניים של הצליפה בתעלה.
צה"ל היה חייב להתחיל ולהתארגן במהירות וכצעד ראשון נשלח לתעלה סא"ל אלכס אלירז, המוכר כאבי הצליפה הצבאית בארץ, בכדי לבצע סקר יסודי ולהסיק מסקנות מקצועיות מהן ניתן יהיה לבנות את המסלול המתאים להכשרת צלפים בצה"ל. אלירז שב מהתעלה ובחיקו מספר מסקנות: קודם כל יש להגדיל במהירות את מספר הצלפים בצה"ל ולכן יש להכשיר בקורס מזורז צלפים רבים ככל הניתן. בנוסף יש לבנות על ראש סוללות העפר הגבוהות שנבנו לאורך התעלה עמדות צלפים מוסוות היטב ובמרחקים שונים זו מזו, מהן ניתן יהיה לירות לעבר המצרים לפי הצורך. ולבסוף יש להכשיר את כל סגל הפיקוד הזוטר שלאורך התעלה בנוגע להפעלה המיועדת של הצלפים, לסבר את עיניהם לגבי אופיו וצרכיו המיוחדים של הצלף המיועד להתייצב במוצבם וזאת בכדי לחזק את האינטגרציה בין הצלף לבין חיילי הכוח במקום, שאינם מכירים את יכולתו, ציודו ואופי פעילותו. צה"ל התייחס בכובד ראש לקובץ מסקנותיו של סא"ל אלירז, אולם בפועל התמונה הייתה שונה לחלוטין. לא הופנו תקציבים, לא נרכשו נשקים מתאימים וציוד אופטי, ולא נראה היה שמישהו בצמרת הצבא באמת התלהב מהרעיון או ניסה לקדמו. וכך צה"ל המשיך להרגיש מחסור כרוני בצלפים מיומנים ונראה היה שלא יהיה ניתן לממש את מסקנותיו.
מתוך חוסר ברירה גירדו בצה"ל את "תחתית החבית" וגייסו את ותיקיו, ששרתו כצלפים במהלך מלחמות ישראל. כך מצאו את עצמם ותיקי "יחידת הצלפים הצפונית" וותיקי "יחידת הצלפים הירושלמית" - אותם "משוגעים לדבר", בוגרי מלחמת העולם ה-2, מלחמת השחרור, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, צלפים אזרחיים, שניסו במשך שנים ועל חשבונם וזמנם הפרטי, להתאמן ככל יכולתם כדי לשמר את כושר הירי המדויק שלהם - מגויסים כעת למלחמה נוספת, חדשה ותובענית מבעבר. צלפים אלו, יחד עם מעט ממדריכי ביה"ס לצלפים בבה"ד 3, חברו יחדיו והחלו להכשיר חיילים נבחרים בירי מדויק והקנו להם את יסודות הצליפה הצבאית.
דו קרב בצהרי היום
מלחמת ההתשה פרצה במלוא עוזה לכל אורך התעלה. המצרים השתמשו בכל ארסנל הנשק המגוון שהיה ברשותם ובעיקר בחרו בארטילריה, ירי טילי נ"ט וירי צלפים. ההרעשות הכבדות, בשילוב עם ירי צלפים, גרמו לצה"ל אבידות רבות ששיאן היה בנפילת 17 חיילים ביום קרב אחד. גם כשניסו לחזק את הבונקרים הרעועים, שנקראו בעגת החיילים "שפניות", באדני רכבת רבים שהובאו למקום לאחר שפורקו מקו הרכבת הישן שבנה בזמנו הצבא האנגלי בצפון סיני, לא עמדו "שפניות" אלו תחת עוצמת הארטילריה המצרית וחיילים רבים נפגעו בעודם יושבים באשליית בטחון בתוכן. פיקוד דרום מיהר והחיש לתעלה את בוגריה הוותיקים של "יחידת הצלפים הירושלמית" שסיימו בבה"ד 3 תקופת רענון קצרה תחת הדרכתו של איזי גולדשטיין וצייד אותם ברובי "מאוזר" K-98 שראו כבר ימים טובים יותר.
על גבי הרובים הרכיבו טלסקופ צלפים ישן מסוג "וילד" בהגדלה של X4. 14 אנשי היחידה ירדו לבלוזה, שבצפון סיני, שם חולקו לשבעה צוותי צלפים שכל אחד מהם היה אמור לפעול בגזרה אחרת. א.ח. ויוסף א. היו צמד צלפים שקבל לאחריותו את גזרת העיר קנטרה ועוד ארבעה מוצבים קטנים מצפונה ומדרומה. מיד עם הגעתם למוצב הבינו השניים שמפקד המקום מתכוון להשאירם צמוד לרגליו ולהפעילם כרצונו. יוסף א. ותצפיתנו א.ח החליטו להמרות את רצונו ולדבוק בהנחיות שקבלו ברענון שעברו. בכדי למנוע סיכון מיותר מחיילי המוצב, החליטו כי עליהם לצאת באין רואים מהמוצב ולפעול כנגד המצרים ממקומות הרחוקים ממנו.
וכך מדי יום, בטרם עלה השחר, היו השניים עוזבים את המוצב כשברשותם די מים ומזון ופונים לחפש לעצמם מקום מארב ותצפית, לעיתים אף מספר קילומטרים מהמוצב. עם ערב היו השניים נוטשים את מקומם ושבים בהסתר למוצב . עוד בטרם עלה אור היום בשבוע השני לפריסתם באזור, יצאו השניים לפעילות מול העיר קנטרה. הם התמקמו במבנה נטוש ששימש בעבר את כוח האו"ם בגזרה. בקומה השנייה של המבנה הם מצאו פתח יציאה של צינור ניקוז ובעזרת הכלים שהיו ברשותם הם הרחיבו אותו קמעה והתאימוהו למשימותיהם, בצורה שלא ניתן יהיה לגלות אותו כשיירו דרכו. א.ח. שכב מאחורי רובה ה"מאוזר" הישן שלו והשקיף מבעד לעדשת הטלסקופ המורכב על גבו לעבר הצד המצרי. היום היה בהיר וצח והראות הייתה מצוינת. הוא היה דרוך וערני והשתדל לא להחמיץ אף הזדמנות שתקרה על דרכו.
באלכסון קל למולם ובמרחק של כ-270 מטרים לערך מהם היה ממוקם מחנה קטן של חיילים מצריים וא.ח. התמקד בו בתקווה לגלות תנועה כלשהי שתהווה מטרה עבורו. הזמן כאילו עצר מלכת והוא היה חייב לגייס את כל כוח ההתמדה שלו בכדי להישאר ער ודרוך. זה לא היה קל. חוסר כרוני בשעות שינה גרם לו לעצום כל כמה שניות את עיניו בכדי לפתחן שוב בבהלה שמא החמיץ משהו. אולם הסבלנות השתלמה, ועם בוא הבוקר נראו מספר חיילים מצריים יוצאים מאוהליהם בכדי להתרחץ ולנער את שמיכותיהם.
א.ח. התמקד בחייל מצרי שנבחר להיות מטרתו הראשונה. הוא נשם עמוקות וייצב את צלב הטלסקופ שלו על מטרתו, הוציא מעט אוויר מריאותיו והגביר במקצת את הלחץ על הדק רובהו. רעם הירייה העז נבלע היטב בתוך מבנה האבן הגדול והחייל המצרי שנפגע במדויק נראה מתמוטט לאיטו לקרקע ללא רוח חיים. במקום נוצרה מהומת אלוהים ומספר חיילים מצריים מיהרו לעבר חברם כדי לברר את מצבו. היה זה בדיוק הרגע שבו ירה א.ח. את כדורו השני. מחשש שיתגלו ירדו השניים למרתף המבנה ושהו בו עד רדת החשכה כשהם עולים מידי פעם לצפות לעבר הצד המצרי.
כשירדה החשכה שבו השניים למוצב ודווחו על מעשיהם. מעודדים מהצלחתם החליטו שני הצלפים לשוב למחרת לאותו המקום. הפעם היה זה יוסף א. ששכב מאחורי רובה ה"מאוזר" והמתין לאור היום, כשהוא מתאמץ בחשכת השחר המפציע לגלות ולו את התנועה הקלה ביותר שתסגיר את מטרתו. א.ח., ששימש כתצפיתן, התמקם לצידו וכשגבר אור היום הוא סרק ביסודיות כל סנטימטר לפניו, אולם לא גילה כל תנועה חשודה. כשהפנה את עדשת טלסקופ התצפית לעבר גג הבית שבצד המצרי הוא הבחין שסביב הגג נבנתה חומת בלוקים נמוכה והחומה עצמה נפגעה כתוצאה מהרעשה ארטילרית ישראלית קודמת שכתוצאה ממנה נפרצו לאורכה מספר פתחים.
החומה הסתירה היטב את כל מי שחסה מאחוריה, אולם כל מי שחלף למול אחד מהחורים שנפרצו לאורכה, גרם לשינויי אור וצל - אותם יכול היה א.ח. לזהות בקלות. מאחר ונפש חיה לא נראתה בכל הסביבה הוא החליט להתמקד בחומת הבלוקים שעל הגג, בתקווה ששינויי האור והצל הללו יגלו את המטרה הבאה. הוא הנחה את יוסף להתמקד בחומת הבלוקים שעל הגג ולהישאר נעול ומוכן לירי למול אחד מהפתחים הרחבים ביותר. זווית הראייה של הטלסקופ שלו הייתה רחבה מספיק בכדי שיוכל לראות קטע ארוך מהגג והוא אכן התחיל להבחין בצלליות החולפות במהירות למול הפתחים שבחומה. מספר צלליות חלפו מבלי שהצליח לזהות דפוס תנועה החוזר על עצמו ויוכל להתריע זאת לצלף השוכב לצידו, אולם הוא לא אמר נואש והמשיך להתבונן בריכוז הולך וגובר בניסיון למצוא מטרה הולמת לכוונת חברו.
הם לא הצטרכו להמתין זמן רב כשלפתע שמע יוסף את קולו הנרגש של א.ח. המתריע בפניו על צללית כהה שנראתה חולפת ומתקרבת לעבר הפתח שלמולו שכב כבר יוסף מוכן כשאצבעו כבר מפעילה לחץ על ההדק. "עכשיו!", לחש לו א.ח. בהתרגשות ולא הספיק להשלים את המילה כשרעם הירייה החרישה את אוזניו. הקליע חדר במדויק מבעד לפרצה שבחומת הבלוקים והצללית הכהה נראתה נפגעת ונופלת ללא שליטה לאחור. דקה אחת חלפה לה והרעשה ארטילרית מצרית עזה ביותר החלה לרדת על כל האזור. השניים מהרו לרדת למרתף המבנה ושהו שם עד לרדת החשכה ואז שבו בשלום למוצבם.
השניים החליטו שלא לחזור לעמדתם במשך מספר ימים בכדי להרגיע את המצרים ולהסיר כל חשד מליבם על פעילות צלפים ישראליים למולם. במשך מספר ימים לאחר מכן לא נרשמה אף לא יריית צלפים אחת מהצד המצרי. מה גרם למצרים לחדול מירי צלפים? התשובה לתעלומה התקבלה מספר ימים מאוחר יותר, כאשר ידיעה מודיעינית הגיעה לידי כוחותינו ובה נמסר שצלף מצרי, קצין ידוע ומוערך נהרג בגזרת העיר קנטרה בעימות למול חיילים ישראליים.
***
יוחאי ורדי הנו מבכירי וותיקי הצלפים בארץ. משמש כיום כקצין מתנדב במשמר האזרחי וכקצין קליעה במחוז מגוריו. חבר ומדריך ב-"אגודת רובאי ישראל"
