כל שינוי בהסכם עם מצרים יביא לקריסתו
בעקבות הפיגוע בגבול מצרים, בקהיר מבקשים להכניס שינויים בהסכם השלום. אולי כדאי שהמצרים קודם יטפלו בבעיית הטרור ואז יפנו לנושאי מדיניות חוץ; שוב מצעד האיוולת בעצרת הכללית של האו"ם - ושוב אחמדינג'אד יתקבל בכבוד; ומה בנוגע להפרטת תעש? בינתיים אין שום התקדמות. פותחים שבוע עם אריה אגוזי, ראשון ב-12:00
אריה אגוזי
| 19/05/2011
המצרים שוב רומזים כי הם רוצים להכניס שינויים בהסכם השלום עם ישראל. ירושלים חייבת להבהיר להם שזה לא בא בחשבון. כל שינוי ולו הקטן ביותר ימוטט במוקדם או במאוחר את ההסכם כולו. זה קריטי תמיד, אבל בעיקר כאשר המצב במצרים רחוק מלהיות יציב וסיני היא שטח הפקר.
ירושלים צריכה לומר לקהיר כי אין על מה לדבר. היות וארה"ב היא השושבינה העיקרית והיות וללא סיוע אמריקני לא יהיה למצרים אפילו פיתות עם פול, העניין הזה צריך להיות ברור לגמרי. אבל במקביל, צריך להבהיר למצרים שהם מפרים את ההסכם בכך שהם נתנו למחבלים להשתלט על סיני.
אז קודם טפלו בהפרות ואז תדברו אתנו על שינויים בהסכם. אבל בשביל זה צריכים לשבת בירושלים מנהיגים שלא חוששים מעימותים.
בטוח שיש שם כאלה?
האיום מטהרן
המצעד שנערך ביום שישי בטהרן הוא שוב ביטוי לחשש הגדול של איראן מהעולם. איראן יודעת לאיים אבל גם יודעת שכל פעולה שלה נגד מדינה אחרת תגרור תגובה קשה. גם במצעד הזה הציגו משמרות המהפכה מערכות נשק עם שמות שמשתנים ממצעד למצעד.
רוב מערכות אלו הן השבחה של מערכות שנרכשו בעבר ברוסיה או בארה"ב בתקופת השאח. הטכנולוגיה של איראן לא מסוגלת לייצר מערכות מתקדמות ולכן הם לוקחים מערכת קיימת ומשנים בה משהו לא מהותי. הבעיה היא שבשני תחומים האיראנים השקיעו ומשקיעים סכומי עתק ומאמצים לרכישת ידע זר: בתחום הטילים ארוכי הטווח ובתחום הגרעין.
האיום האיראני הוא איום מטווח ארוך. זה איום שצה"ל נערך אליו רק בשנים האחרונות אבל הוא מחייב שינוי חשיבה אסטרטגית ובעיקר שינוי סדר עדיפות מסוים ברכש הביטחוני. שינויים קורים כאן לאט מדי כי אין מישהו שמקבל החלטות.
יש בליל של דעות ומלחמות יהודים ובסוף מתקבל משהו שהוא כמו אטריות קרות.
טיפה בים של כוננות
תרגיל הפתע שנערך בשבוע שעבר ברמת הגולן חשף כמה בעיות במעבר ממצב רגיעה למצב של לחימה. זו כמעט תוצאה רגילה של תרגיל כזה ולשם כך הוא נערך. אבל הבעיה היא שלא מרבים בתרגילים אלה ותרגיל בודד כזה, הוא טיפה בים של הכוננות.
בעיות תקציב בעיקר מונעות עריכת תרגילים נוספים כאלה שהם המדד היחידי למוכנות האמיתית של הצבא לטפל בו זמנית בכמה חזיתות. אבל לצה"ל אין עדיין תכנית רב שנתית וזה מונע ביצוע של הרבה צעדים שכולם קשורים בדרך זו או אחרת בכוננות של הצבא.
במדינה בה מלחמה יכולה לפרוץ בכל דקה וביותר מחזית אחת, זה מצב לא נסבל. במקרה זה צרת רבים היא סיבה גדולה לדאגה עמוקה.
לא לומדים מההיסטוריה
חשיפת המסמכים מהימים שלפני מלחמת יום כיפור יכלה להיחשב כקוריוז היסטורי מרגיז אמנם אבל עדיין קוריוז. הבעיה היא שאותה פשלה עלולה לקרות גם כיום. ישראל ידועה כמדינה שמסיקה מסקנות באופן חלקי בלבד.
כיום, הסכנה יכולה לנבוע בעיקר מהסתמכות על מודיעין טכני או אלקטרוני יותר מאשר על מקורות אנושיים. קשה להחדיר מרגלים למוקדי קבלת ההחלטות אצל אויבינו ונוח יותר לנסות ולדלות מידע מודיעני מישיבה על תדרי שידור וערוצי תקשורת. אבל זה לא תמיד מספיק. העובדה שאיש בקהילת המודיעין הישראלי לא חזה את מה שמכונה "האביב הערבי" ומה שקרה בעקבותיו. למי שלאט מבין - זו היא נורת אזהרה גדולה.
הצרות שישראל נקלעה אליהן בעקבות מה שאירע בכמה מדינות ערביות בשנתיים האחרונות תתגמדנה אם המודיעין יכשל בידיעה מוקדמת של אירועים שנוגעים לנו ישירות.
אבטחה הדוקה יותר
התקרית החמורה על גדר הגבול עם מצרים היא סימפטום למצב החדש באזור וזה רק ילך ויחמיר. הקמת גדר הגבול מסתיימת (סופסוף) והמחבלים מבינים שיש מצב חדש. אבל הם מסתגלים אליו מהר וההוכחה היא התקרית בה נהרג חייל צה"ל. כבר נכתב רבות על כך שגדר, מכשול פיזי לבד לא מספיק.
אם מחבלים מצליחים להתקרב לגבול מבלי שהבחינו בהם בעוד מועד התוצאה כמעט ידועה מראש. נכון שחיילי צה"ל מגיבים וברוב המקרים מחסלים את המחבלים אבל לעיתים המחיר כבד מאוד. יש בישראל אמצעים שמאפשרים לצה"ל לדעת מתי חתול מתקרב לגדר הגבול. כדי למנוע את שטף המסתננים הגדר מספיקה. אבל כאשר מדובר במחבלים חמושים המכירים את השטח היטב, הגדר היא רק חלק קטן מהפיתרון.
כדי למנוע מחוליות להגיע עד הגדר צריך לפרוס יותר חיישנים לאורך הגדר. צריך למצוא לכך תקציבים ויש היכן למצוא אותם. מישהו רק צריך להחליט שזה חיוני.
ושוב, הפרטת תעש מתעכבת
ככל שהנושא יותר חיוני, קריטי - הטיפול בו יותר איטי. כך זה מתנהל בישראל. היגיון הפוך או ליתר דיוק חוסר מוחלט בהיגיון. התעשייה הצבאית תופרט. זה היה צריך לקרות מזמן. אבל לאף אחד בממשלה לא בוער.
לו שרי הביטחון והאוצר היו מתיישבים יום אחד בבנין הנהלת התעש ברמת השרון (כשמחיצה ביניהם למניעת קטטות) ניתן היה למצוא פיתרון לרוב הבעיות שטרם נפתרו. אבל הפקידים מטפלים בנושא כאילו מדובר בהפרטת בנק ולא במפעל ביטחוני חיוני לביטחון המדינה.
כתבתי על כך עשרות פעמים אבל זה כמו לדבר לקיר. הטיפול מאפיין את התייחסות משרדי הממשלה ובעיקר הפקידות לנושאים חיוניים שכאלה. במצב בו השרים עסוקים בעניינים אחרים וגם לא כל כך מתקשרים ביניהם התוצאה עגומה מאוד עבור כולנו.
איוולת נוספת באו"ם
השבוע בניו יורק, בבנין הגבוה שאני ממליץ כבר מזמן להפוך למלון יוקרה , תקבל המילה צביעות פרוש חדש, בוטה. מזכ"ל האו"ם יחבק את אחמדינג'אד שאחרי כמה דקות יעלה לדוכן וישמיע עוד נאום שטנה נגד ישראל וארה"ב.
במקום למנוע את כניסתו של הצורר לארה"ב, כולם מתקפלים. המנהיג האיראני ילטף ראשים של ילדים, ינשק מנהיגים מוסלמיים וירגיש מנצח. הוא בטח יחשוב בליבו "כמה העולם הזה מטומטם" והצדק אתו. נשיא של מדינה שיורקת לעולם בפרצוף, יתקבל בכבוד רב בארגון שאמור לייצג את העולם.
ארה"ב לא לומדת. היא לא הגיבה כראוי על רצח שגרירה בלוב ובמקום זאת שיחררה כמה הצהרות מבולבלות. היא לא מגיבה מול מעשיה של איראן. זה העולם שאנו חיים בו.
ולקינוח - אירופה הופכת למוסלמית קיצונית. חומרי הטמטום פוזרו באוויר והם מגיעים כמעט לכל פינה על הגלובוס.
המצרים שוב רומזים כי הם רוצים להכניס שינויים בהסכם השלום עם ישראל. ירושלים חייבת להבהיר להם שזה לא בא בחשבון. כל שינוי ולו הקטן ביותר ימוטט במוקדם או במאוחר את ההסכם כולו. זה קריטי תמיד, אבל בעיקר כאשר המצב במצרים רחוק מלהיות יציב וסיני היא שטח הפקר.
ירושלים צריכה לומר לקהיר כי אין על מה לדבר. היות וארה"ב היא השושבינה העיקרית והיות וללא סיוע אמריקני לא יהיה למצרים אפילו פיתות עם פול, העניין הזה צריך להיות ברור לגמרי. אבל במקביל, צריך להבהיר למצרים שהם מפרים את ההסכם בכך שהם נתנו למחבלים להשתלט על סיני.
אז קודם טפלו בהפרות ואז תדברו אתנו על שינויים בהסכם. אבל בשביל זה צריכים לשבת בירושלים מנהיגים שלא חוששים מעימותים.
בטוח שיש שם כאלה?
האיום מטהרן
המצעד שנערך ביום שישי בטהרן הוא שוב ביטוי לחשש הגדול של איראן מהעולם. איראן יודעת לאיים אבל גם יודעת שכל פעולה שלה נגד מדינה אחרת תגרור תגובה קשה. גם במצעד הזה הציגו משמרות המהפכה מערכות נשק עם שמות שמשתנים ממצעד למצעד.
רוב מערכות אלו הן השבחה של מערכות שנרכשו בעבר ברוסיה או בארה"ב בתקופת השאח. הטכנולוגיה של איראן לא מסוגלת לייצר מערכות מתקדמות ולכן הם לוקחים מערכת קיימת ומשנים בה משהו לא מהותי. הבעיה היא שבשני תחומים האיראנים השקיעו ומשקיעים סכומי עתק ומאמצים לרכישת ידע זר: בתחום הטילים ארוכי הטווח ובתחום הגרעין.
האיום האיראני הוא איום מטווח ארוך. זה איום שצה"ל נערך אליו רק בשנים האחרונות אבל הוא מחייב שינוי חשיבה אסטרטגית ובעיקר שינוי סדר עדיפות מסוים ברכש הביטחוני. שינויים קורים כאן לאט מדי כי אין מישהו שמקבל החלטות.
יש בליל של דעות ומלחמות יהודים ובסוף מתקבל משהו שהוא כמו אטריות קרות.
טיפה בים של כוננות
תרגיל הפתע שנערך בשבוע שעבר ברמת הגולן חשף כמה בעיות במעבר ממצב רגיעה למצב של לחימה. זו כמעט תוצאה רגילה של תרגיל כזה ולשם כך הוא נערך. אבל הבעיה היא שלא מרבים בתרגילים אלה ותרגיל בודד כזה, הוא טיפה בים של הכוננות.
בעיות תקציב בעיקר מונעות עריכת תרגילים נוספים כאלה שהם המדד היחידי למוכנות האמיתית של הצבא לטפל בו זמנית בכמה חזיתות. אבל לצה"ל אין עדיין תכנית רב שנתית וזה מונע ביצוע של הרבה צעדים שכולם קשורים בדרך זו או אחרת בכוננות של הצבא.
במדינה בה מלחמה יכולה לפרוץ בכל דקה וביותר מחזית אחת, זה מצב לא נסבל. במקרה זה צרת רבים היא סיבה גדולה לדאגה עמוקה.
לא לומדים מההיסטוריה
חשיפת המסמכים מהימים שלפני מלחמת יום כיפור יכלה להיחשב כקוריוז היסטורי מרגיז אמנם אבל עדיין קוריוז. הבעיה היא שאותה פשלה עלולה לקרות גם כיום. ישראל ידועה כמדינה שמסיקה מסקנות באופן חלקי בלבד.
כיום, הסכנה יכולה לנבוע בעיקר מהסתמכות על מודיעין טכני או אלקטרוני יותר מאשר על מקורות אנושיים. קשה להחדיר מרגלים למוקדי קבלת ההחלטות אצל אויבינו ונוח יותר לנסות ולדלות מידע מודיעני מישיבה על תדרי שידור וערוצי תקשורת. אבל זה לא תמיד מספיק. העובדה שאיש בקהילת המודיעין הישראלי לא חזה את מה שמכונה "האביב הערבי" ומה שקרה בעקבותיו. למי שלאט מבין - זו היא נורת אזהרה גדולה.
הצרות שישראל נקלעה אליהן בעקבות מה שאירע בכמה מדינות ערביות בשנתיים האחרונות תתגמדנה אם המודיעין יכשל בידיעה מוקדמת של אירועים שנוגעים לנו ישירות.
אבטחה הדוקה יותר
התקרית החמורה על גדר הגבול עם מצרים היא סימפטום למצב החדש באזור וזה רק ילך ויחמיר. הקמת גדר הגבול מסתיימת (סופסוף) והמחבלים מבינים שיש מצב חדש. אבל הם מסתגלים אליו מהר וההוכחה היא התקרית בה נהרג חייל צה"ל. כבר נכתב רבות על כך שגדר, מכשול פיזי לבד לא מספיק.
אם מחבלים מצליחים להתקרב לגבול מבלי שהבחינו בהם בעוד מועד התוצאה כמעט ידועה מראש. נכון שחיילי צה"ל מגיבים וברוב המקרים מחסלים את המחבלים אבל לעיתים המחיר כבד מאוד. יש בישראל אמצעים שמאפשרים לצה"ל לדעת מתי חתול מתקרב לגדר הגבול. כדי למנוע את שטף המסתננים הגדר מספיקה. אבל כאשר מדובר במחבלים חמושים המכירים את השטח היטב, הגדר היא רק חלק קטן מהפיתרון.
כדי למנוע מחוליות להגיע עד הגדר צריך לפרוס יותר חיישנים לאורך הגדר. צריך למצוא לכך תקציבים ויש היכן למצוא אותם. מישהו רק צריך להחליט שזה חיוני.
ושוב, הפרטת תעש מתעכבת
ככל שהנושא יותר חיוני, קריטי - הטיפול בו יותר איטי. כך זה מתנהל בישראל. היגיון הפוך או ליתר דיוק חוסר מוחלט בהיגיון. התעשייה הצבאית תופרט. זה היה צריך לקרות מזמן. אבל לאף אחד בממשלה לא בוער.
לו שרי הביטחון והאוצר היו מתיישבים יום אחד בבנין הנהלת התעש ברמת השרון (כשמחיצה ביניהם למניעת קטטות) ניתן היה למצוא פיתרון לרוב הבעיות שטרם נפתרו. אבל הפקידים מטפלים בנושא כאילו מדובר בהפרטת בנק ולא במפעל ביטחוני חיוני לביטחון המדינה.
כתבתי על כך עשרות פעמים אבל זה כמו לדבר לקיר. הטיפול מאפיין את התייחסות משרדי הממשלה ובעיקר הפקידות לנושאים חיוניים שכאלה. במצב בו השרים עסוקים בעניינים אחרים וגם לא כל כך מתקשרים ביניהם התוצאה עגומה מאוד עבור כולנו.
איוולת נוספת באו"ם
השבוע בניו יורק, בבנין הגבוה שאני ממליץ כבר מזמן להפוך למלון יוקרה , תקבל המילה צביעות פרוש חדש, בוטה. מזכ"ל האו"ם יחבק את אחמדינג'אד שאחרי כמה דקות יעלה לדוכן וישמיע עוד נאום שטנה נגד ישראל וארה"ב.
במקום למנוע את כניסתו של הצורר לארה"ב, כולם מתקפלים. המנהיג האיראני ילטף ראשים של ילדים, ינשק מנהיגים מוסלמיים וירגיש מנצח. הוא בטח יחשוב בליבו "כמה העולם הזה מטומטם" והצדק אתו. נשיא של מדינה שיורקת לעולם בפרצוף, יתקבל בכבוד רב בארגון שאמור לייצג את העולם.
ארה"ב לא לומדת. היא לא הגיבה כראוי על רצח שגרירה בלוב ובמקום זאת שיחררה כמה הצהרות מבולבלות. היא לא מגיבה מול מעשיה של איראן. זה העולם שאנו חיים בו.
ולקינוח - אירופה הופכת למוסלמית קיצונית. חומרי הטמטום פוזרו באוויר והם מגיעים כמעט לכל פינה על הגלובוס.
