האם כך תיראה המערכה בחזית המערבית?

הסכם השלום עם מצרים עדיין עומד בעינו, אך כיצד יתנהל עימות עתידי בין ישראל למצרים, אם זה יתרחש במקרה של הידרדרות היחסים והמצב הביטחוני בגבול? אהוד עילם עם תרחיש דימיוני, שעשוי אולי להתגשםהאם כך תיראה הלחימה בחזית המערבית?

המהפכה וההתחזקות הפוליטית הדרמטית של "האחים המוסלמים" במצרים עשויים ליצור חיכוכים בין מצרים לישראל. ישנן כמה סיבות לכך ובראשן פירוז סיני והפלשתינים ובמיוחד החמאס, הקשור ל"אחים המוסלמים" במצרים. בנסיבות חריפות במיוחד עלול להתחולל בין ישראל למצרים עימות קונבנציונלי, ולו בהיקף מוגבל.

בעימות עתידי בין ישראל למצרים יהיה משקל רב למרכיבים מעימותים קודמים בין שתי המדינות. אחרי הכל שדה הקרב יהיה שוב סיני. גם עם כל השינויים שחלו בעשורים האחרונים בתחום הצבאי בכלל ובצבאות ישראל ומצרים בפרט חלק מדפוסי הלחימה ממלחמות 1948-1973 יהיה עדיין רלוונטי, תוך התאמה למציאות הנוכחית. מרכיב מרכזי יהיה חתירה לעליונות אווירית. השגתה תאפשר מתן סיוע לסוגיו לכוחות יבשה וים למשל הפצצות, העברת אספקה ומסירת מודיעין. הפצצות עשויות להיות יעילות מאד במרחב חשוף כסיני, בו יחידות יבשה הן פגיעות לתקיפות מהאוויר כפי שהוכח למשל ב- 1967.

חיל האוויר המצרי חזק למדי, וכולל למעלה מ- 200 מטוסי 16- F. צה"ל גם עשוי להיות עסוק במקביל בחזיתות אחרות, איראן וחיזבאללה, ואולי אף במערכה נגד חמאס וסוריה, מה שיפריע לו לרכז את כוחו האווירי מול מצרים. לאור זאת, ייתכן, לפחות בשלב הראשון של המערכה בין ישראל למצרים, כי אף צד לא יהנה משליטה מוחלטת באוויר. כמו כן הנ"מ המצרי עשוי לשבש הפצצות על כוחותיו. יש אפוא לקחת בחשבון כי ייתכן ולא ניתן יהיה להכריע את המערכה בסיני רק באמצעות אש מהאוויר ולצורך זה גם מהקרקע. מכאן שעשויה להתפתח מערכה יבשתית תוך תמרון הדדי.

המטרה האופרטיבית של כל צד תהיה למגר את כוחות היריב ולהדוף אותם מסיני. התמודדות זו תכלול מרכיבים בהם צה"ל לא התנסה בקרב מאז 1982 כמו קרבות נגד שריון וספיגת התקפות אוויר. מרכיבים אחרים יהיו חדשים לגמרי כמו התמודדות של גיס ישראלי מול ארמיה מצרית. בנוסף, חיל הים הישראלי, לראשונה מאז 1973, עשוי לנהל קרבות נגד הצי המצרי, בים האדום ובעיקר בים התיכון. במרחב פתוח כסיני יהיה מקום רב, תרתי משמע, לתמרונים שונים. עם זאת מהלך אוגדתי ובוודאי על – אוגדתי בלילה תוך התנגשות עם היריב יהיה אתגר לא פשוט מבחינת פיקוד, בקרה ומודיעין.

כמו כן השימוש של שני הצבאות באלפי מערכות נשק אמריקאיות דומות כמו 16 – F ו- 113- M, מרכיב ייחודי נוסף ביחס לעימותים קודמים, יגדיל את הסבירות ל"אש ידידותית". הצבא המצרי אולי יהיה זהיר יותר בקביעת אזורים בסיני כ"בלתי עבירים" לרכב קרבי משוריין, לאור ניסיונו העגום בתחום זה, בעקבות מקרים בהם עלה בידי צה"ל לנצל זאת כדי להסתנן בין שורות המצרים כמו ב- 1967. שני הצדדים עשויים גם לבצע איגוף אנכי מהאוויר למשל ללכידת נקודה חיונית כפי שנהג צה"ל ב- 1956 או להצבת מארבים וחסימות כמו בהנחתות כוחות קומנדו מצריים ב- 1973.

לצה"ל יהיה קל יחסית לחדור לעומק סיני, בהיעדר מתחמים מבוצרים של הצבא המצרי שיעכבו אותו, בניגוד למצב ב- 1956 ו- 1967, כאשר נדרשה הבקעה בגזרות אום – כתף ורפיח. ואילו הצבא המצרי, בניגוד ל- 1973, לא יאלץ להתגבר על מכשול, תעלת סואץ, בעת שעיטה לצפון סיני. במידה והצבא המצרי יפתיע בתנועה מהירה עם תחילת העימות, על צה"ל להיות ערוך לבצע התקפות נגד כדי לבלום ולכל הפחות להשהות התקדמות מצרית עד גיוס המילואים, במידה מסוימת כמו בתחילת מלחמת יום הכיפורים. כל צד יתלבט בין הגנה קידמית להגנה לעומק בסיני.

מבחינה צבאית עדיף למצרים להישען על קו המעברים או להתקדם לעבר הגבול הישראלי ולסגת בעת הצורך תוך ניהול הגנה לעומק, מה שמחייב כושר תמרון גבוה. אבל ייתכן, ולו משיקולי יוקרה וכבוד לאומי, שהצבא המצרי יקבל הוראה למנוע כל הישג קרקעי מצה"ל כלומר לנקוט בהגנה קידמית בצמוד לגבול עם ישראל. גישה זו עשויה לעלות למצרים ביוקר, כמו ב- 1956 וב- 1967 מה גם שלא תעמוד לרשות הצבא המצרי תשתית בצפון סיני כמו ב- 1956 וב- 1967 וקווי התחבורה שלו יתארכו מאוד.

לצה"ל יש דילמה דומה אם יחדור לעומק סיני. אם הלחימה תתמשך, ולו במסגרת התשה, שהות צבאית ישראלית בלב סיני תוביל להקמת תשתית, כמו בשלהי שנות ה- 60. אגב המעבר ההדרגתי של בסיסי צה"ל לנגב, שמחזק את המערך הקיים שם כעת מול מצרים, יסייע גם בתמיכה בפריסה ישראלית בסיני. אופציה אחרת של צה"ל היא לאמץ הגנה ניידת ברחבי חצי האי או להשאר בנגב ולהגיח לתוך סיני רק כדי לבצע פשיטות אופרטיביות: חדירה לסיני לצורך השמדה מירבית של כוח מצרי תוך נסיגה לאחר מכן בחזרה לנגב. מגוון האתגרים של צה"ל, ולו במידה ויתחולל עימות רק נגד מצרים, מחייב הכשרה יסודית של כוח אדם. למרות יכולת ההסתגלות של החייל הישראלי לנסיבות משתנות לא יהיה די בכך בעיקר לאור התמקדות שלו בעשורים האחרונים בלחימה בגרילה וטרור ולא נגד צבא קונוונציונלי, ועוד זה של מצרים.

בסך הכל ישנן למצרים ולישראל סיבות רבות בכל המישורים מדוע לא לקרוא תיגר זו על זו בשדה הקרב. אך עימות עלול להתחולל בניגוד לרצון של אחת ואף שתי המדינות. על צה"ל אפוא להיערך לעימות אפשרי עם מצרים. עם כל החשיבות של הכנות ללחימה בחזיתות אחרות ובראשן החיזבאללה יש גם לטפח את "המשמר הוותיק", כושר הלחימה הקונוונציונלי של צה"ל.

לשאלות, הערות וכדומה ניתן לפנות אל: [email protected]

You might be interested also

A hydrogen-powered boat sails from Amsterdam's harbor in April 2019. Photo: REUTERS/Eva Plevier

Hydrogen could be a key player in the recovery and resilience plan  

Commentary: Various countries are launching plans to recover from the pandemic and accelerate development and modernization. These initiatives include projects for the production of "green" hydrogen that are expected to reduce pollution and thus positively effect the economy, environment and climate in the coming years