תקיפת ישראל את איראן האופציות
האופציה הסבירה ביותר היא שארה"ב תהיה זו שתתקוף את מתקני הגרעין של איראן. בין ישראל וארה"ב יש הבנות כתובות ובלתי פורמליות בנושא הגרעין. בקרוב יתפרסם מחקר בנושא זה במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים. למה מתכוון אובמה כשהוא אומר: "לישראל זכות להגן על עצמה בכוחות עצמה"?
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
צילום: סרן ע'
סוגיית הגרעין האיראני היא אחת המרכזיות בהן עוסק הדיאלוג האסטרטגי המשותף לירושלים ולוושינגטון, הנחשב, לדברי שגריר ארצות הברית בישראל, דן שפירו (Dan Shapiro) ל"מתואם ביותר אי פעם". הדיאלוג אודות סוגייה זאת החל כבר מראשית שנות ה-90, והוא מתמקד ברובד המודיעיני וברובד המדיני.
בתחום המודיעיני, הדיאלוג בא לידי ביטוי בעדכון שוטף בנוגע לכל האספקטים של תכנית הגרעין האיראנית. עדכונים אלו נעשים על ידי בכירים בזרועות הביטחון (צה"ל, אמ"ן והמוסד).
קיים גם פורום פוליטי-צבאי משותף (JPMG- Joint Politico-Military Group) קבוצה זו, המתכנסת אחת לרבעון, מורכבת מדיפלומטים, מאנשי צבא ומודיעין, ומהעוסקים במדיניות חוץ. מדובר, למעשה, בקבוצות חשיבה העוסקות בהיבטים השונים של הפרויקט האיראני במטרה להעמיק את רמת שיתוף הפעולה המודיעיני ובמטרה לקבוע בסיס למדיניות משותפת. בנוסף, פועלים פורומים אסטרטגיים משותפים אחרים. ברובד המדיני, מתנהלות שיחות העוסקות, ככל הנראה, בפיתוח אסטרטגיות תגובה כלפי התוכנית האירנית תוך התייחסות לכוונות וליכולות של הצדדים. הדעה נותנת שדיונים כאלו, שנעשים ברמת המנהיגים או אנשי אמונם, עוסקים, בין היתר, גם בשאלת תקיפת האתרים של פרויקט הגרעין האיראני, או בקביעת “קווים אדומים" כלפי טהרן, שחצייתם עלולה להוביל למהלך צבאי כנגד מתקניה.
לוח הזמנים לפצצה האיראנית
הן המודיעין האמריקאי והן שירותי המודיעין הישראליים מסכימים על לוח הזמנים האיראני לפצצה, בהבדלי תפיסה קלים. ההערכה המקובלת היא שאיראן רחוקה באביב שנת 2012 מהפצצה שנה אחת בלבד (על פי הגרסה הישראלית) או שנה וחצי (לפי ההערכה האמריקאית). הויכוח מתמצה בשאלה מתי נכון לעצור את הפצצה. בישראל סבורים כי האסטרטגיה האיראנית היא להעשיר עד לרמה של 20 אחוז כמות של אורניום שתספיק לפצצה אחת לפחות (לצורך כך נדרשים כ-250 ק"ג אורניום מועשר). באביב 2012 יש לאירן כ-120 ק"ג אורניום מועשר ברמה של 20 אחוז.
.jpg "צילום: AP")
המעבר מרמה של 20 אחוז לרמת ההעשרה של 90 אחוז, הנדרשת לייצור פצצה, הוא פונקציה של זמן בלבד, ולא נדרשת טכנולוגיה נוספת. קצב ההעשרה של אורניום לשיעור של 20 אחוז הוא 10-20 ק"ג בחודש. עם עשרת אלפים צינטריפוגות שיש לאיראן ב-2012, יידרשו לכל היותר חודשיים-שלושה של עבודת צינטריפוגות, כאשר האיראנים יחליטו להעלות את רמת ההעשרה של האורניום שברשותם מ-20 אחוז ליותר מ-90 אחוז.
לפי האסטרטגיה המיוחסת לאיראנים, הם יכולים לייצר כמות אורניום מועשר ברמה של 20 אחוז, המספיקה לפצצה אחת או לכמה פצצות, ואז לעצור את ההעשרה ולהישאר “מדינת סף", על גבול יכולת גרעינית צבאית. את המעבר הקצר מאורניום מועשר בשיעור 20 אחוז לפצצה הם יעשו בעיתוי הנוח להם, בהסתר או במהירות שלא תשאיר מספיק זמן כדי לסכל את הפצצה.
העמדה הישראלית, כפי שבאה לידי ביטוי בהתבטאויות מנהיגים, היא שצריך לעצור את הפצצה עוד לפני שהאיראנים מגיעים אל הסף, כלומר אל הנקודה שבה יידרשו להם רק כמה שבועות להגיע אל הפצצה (בין היתר, בגלל שהם יוכלו לבצע את המעבר מרמת העשרה של 20 אחוז לרמה של 90 אחוז גם מחוץ לעיני הפקחים של האו"ם). האמריקאים אומרים: לנו יש יכולות צבאיות שאין לכם. יש לנו מפציצים אסטרטגיים, ופצצות יותר קטלניות משלכם. גם אם האיראנים יגיעו לסף, תסמכו עלינו - התחייבנו (בנאום ברק אובמה במארס 2012) שלא ניתן לאיראנים לחצות את הסף ולהגיע אל הפצצה.
האם מבחינת ישראל ניתן לסמוך על האמריקאים? זו בתמצית, הדילמה שעומדת ב-2012 בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון, אהוד ברק, השר לעניינים אסרטטגיים, משה (בוגי) יעלון, ושאר חברי הקבינט המדיני-ביטחוני הישראלי (הפורום שעשוי להחליט על תקיפה באיראן).
האופציות מול איראן גרעינית
הדיאלוג בין ישראל לארצות הברית, על מסגרותיו השונות, הוא המעטפת שבה עולים חילוקי הדעות לגבי אופן הטיפול בסוגיית הגרעין, והשלכותיו על הדיאלוג בין ירושלים לוושינגטון. משחק התפקידים שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל-אביב בינואר 2012 מצא שתקיפה ישראלית עצמאית את מתקני הגרעין באיראן תפגע בהכרח ביחסים עם ארצות הברית.
נוכח תגובה אפשרית זאת יש להבין מהו מרחב התגובות המצוי בדיאלוג בין שתי המדינות, וכאן ניתן להצביע על אפשרויות התגובה הראשונית הבאות: מהלך דיפלומטי וסנקציות – החלטת האיחוד האירופי להפסיק את סחר הנפט מאיראן לאור רצונה לקדם תוכנית גרעינית, מבטאת פן במדיניות האמריקנית נגד איראן. העובדה שייצוא נפט הינו מרכיב מרכזי בהכנסות איראניות יכולה להפוך צעד כלכלי כזה לאמצעי לחץ אפקטיבי, שיגרום לשלטון בטהרן לזנוח את תכניותיו.
.jpg "צילום: סרן ע'")
ברם, הבעיה עם מהלכים כאלו היא שמדובר בצעדים הדורשים הסכמה רב-לאומית רחבה נגד איראן, שגם ארצות הברית – מובילת המדיניות נגד טהרן – מתקשה להשיגה. סין ורוסיה, חברות קבועות במועצת הביטחון של האו"ם, מתנגדות לסנקציות חריפות על איראן, וגם תומכיה באיחוד האירופי קיבלו האמורה לאחר דיונים ארוכים, לבטים רבים וחילוקי דעות.
הקושי בהגדרת סנקציות תקיפות נגד איראן והסכמה עליהן גורמות לישראל להתייחס למהלך זה בהיסוס ובחשש. כך, לדברי שר הביטחון, אהוד ברק: “אם הסנקציות לא יעצרו את תכנית הגרעין האיראנית, יהיה צורך להחליט על נקיטה בפעולה".
מהלך סמי-צבאי – ההחלטה לשלוח נושאת-מטוסים למיצרי הורמוז חרף האיום האיראני לסגור את המיצרים בגין סנקציות הינה ביטוי לתגובה סמי-צבאית. תגובה זו הינה שימוש לא התקפי בכלים צבאיים, שנועדה לחזק ולגבות החלטת מדיניות לפיה סגירת המיצרים היא בגדר קו אדום, וושינגטון תהיה מוכנה להילחם כנגד איראן במידה ותיישם את איומה. שימוש מרתיע בכלים צבאיים לצורך הגבלת תנועת היריב הוא מהלך אפקטיבי, שמעניק נופח אמינות לאיום.
ברם, מצב כזה עלול להסלים את רף התגובה, ואז הסיטואציה עלולה להידרדר לפעולה צבאית ממנה רוצים להימנע. אם לא תהיה פעולה, איומיה של וושינגטון עלולים להתגלות כלא אמינים. כלומר, יתברר שוושינגטון אינה מוכנה לגבות את איומה גם במחיר של לחימה ישירה מול האיראנים. אם אכן אלו פני הדברים, הרי שקידום מדיניות של הליכה על הסף מצד טהרן, כגון העמדת כוחות ימיים מול כוחות אמריקניים ומערביים או ירי לעבר כלים כאלו, עלולה להחליש את אמינותה של וושינגטון בכל הקשור לעימות לגבי פתיחת המיצרים.
תקיפה צבאית: עמדת ישראל מול עמדת ארצות הברית
השאלה הגדולה היא האם ישראל תחליט לתקוף. משחקי תפקידים באותו המחקר שבחנו שאלה זאת על מגוון היבטיה, (כמו יכולות ישראליות, דרכי תקיפה וסיכויי הצלחה), הראו כי תקיפה ישראלית היא מהלך שמנוגד למדיניות האמריקאית, ובמידה ויצא לפועל הדבר ישפיע לרעה על היחסים בין המדינות.
יחד עם זאת, בכירים אמריקאים, כדוגמת שר ההגנה ליאון פאנטה, מעריכים שישראל תתקוף באיראן עוד בשנת 2012. בכירים אלו מציינים שמדובר בהערכה אישית בלבד, אבל בכך הם מחזקים את אמינות האיום הקיים לפיו ישראל יכולה לתקוף את מתקני הגרעין האיראני.
הצגת הכוונות המאיימות בשם ישראל יכולה להוות מנוף לחץ אפקטיבי לארגן את הקהילה הבינלאומית לעיצוב מדיניות נוקשה יותר נגד איראן. כלומר, הרצון למנוע פעולה צבאית נגד איראן יכול לסייע בהשגת הסכמה בינלאומית על מתווה סנקציות קשה, שעשוי לדחות, או אפילו לבטל, את הצורך בפעילות צבאית. ההכרה האמריקאית באיום מראה כי עצם האיום
בתקיפה הוא כלי בדיאלוג בין שתי המדינות. אולם, הפער המעניין הוא בין השימוש באיום כאמצעי להשגת מטרות מדיניות משותפות לבין מימוש האיום. יישום האיום מחייב לבחון כיצד תקיפה צבאית – על כל מרכיביה ומשתניה – תשפיע על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, על האינטרסים הביטחוניים של ישראל ועל היחסים בין שתי המדינות. זוהי סוגיה מורכבת ומסובכת מאוד. יש לצאת מנקודת הנחה שרבות מהאמירות של הצדדים בסוגייה האיראנית הן מתאומות במידה רבה, גם אם הן משקפות חוסר הסכמה בין הצדדים, לכאורה.
.jpg "נשיא איראן במתקן גרעיני סמוך לטהרן (צילום AP)")
האופציות שעומדות על הפרק וסיכויי הערכה שיתממשו
במידה שהסנקציות לא יועילו וכך גם לא מהלך סמי-צבאי, תעמוד על הפרק ביתר שאת השאלה האם לבצע תקיפה צבאית באיראן.
על פי הערכות מקובלות במערב, תקיפה צבאית אינה יכולה לחסל את תכנית הגרעין של איראן אלא לכל היותר לעכב אותה. עיכוב מקסימלי, במקרה של תקיפה מושלמת, לא יעלה על חמש שנים, פרק הזמן הנדרש כדי לבנות תכנית גרעין מן היסוד. לאור העובדה שמתקני הגרעין של איראן מפוזרים באיזורים שונים, חלקם מתחת לאדמה, ההערכה המקובלת היא שתקיפה צבאית תביא לדחייה של שנתיים-שלוש לכל היותר. וגם זה לא בטוח.
יעדים לתקיפה יכולים להיות כל האתרים שבהם עוסקת איראן בהעשרת אורניום, וכן אתרים שבהם עוסקת איראן בייצור טילי קרקע-קרקע שאמורים לשגר את הפצצות או את ראשי הקרב, וכן הנפצים שאמורים להפעיל את שרשרת הניפוץ של הפצצה האטומית האיראנית.
במהלך השנים 2008-2012 אירעו, על פי פרסומים זרים, מספר תקיפות על יעדים הקשורים לתכנית הגרעין האיראנית, באמצעות פיצוצים מסתוריים שארעו ברחבי איראן. בנוסף לכך, חוסלו רבים ממדעני הגרעין של איראן, בפעולות המיוחסות לשירותי ביון מערביים, ובהם ישראל. כמו כן, נחשף כי תקיפת סייבר מסתורית באמצעות התולעת סטוקסנט, שיוצרה על פי הטענה על ידי ישראל, הסבה נזק כבד למתקן צנטריפוגות איראניות, שתוקן בינתיים.
מהן האופציות שעומדות בפני ישראל והמערב באביב 2012, בעת שאיראן מגיעה אל הסף הגרעיני או לפחות מתקרבת אליו:
ישראל תתקוף תקיפה צבאית ללא תיאום עם ארצות הברית
למה כן: לפי הערכה בפרסומים הזרים, ישראל בנתה יכולת צבאית שאמורה לאפשר לה לפגוע ביעדים מרכזיים באיראן (כולל חימוש אווירי וקרקעי, כוח אווירי, יכולות תדלוק אווירי, אמעי קשר ארוכי טווח ואמצעי איסוף מודיעין בזמן אמת).
לישראל יש מוניטין של מדינה שמקפידה להיות אחראית על גורלה בעצמה, כאשר מדובר באיום קיומי, ועל בסיס עיקרון זה פעלה גם בעת תקיפת הכור הגרעיני “אוסיראק" בעיראק בשנת 1981. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, נחשבים כמי שמכינים את ישראל לתקיפה, והם יוכלו להעביר החלטה כזאת בקבינט.
למה לא: תקיפה באיראן תסב, כאמור, רק נזק מוגבל ביותר לתכנית הגרעין האיראנית ותעלה במחיר כבד של התקפות על ישראל מצד איראן ובנות בריתה, כדוגמת החיזבאללה בלבנון. בנוסף, אם התקיפה תתבצע בניגוד לדעת ארצות הברית, שכוחותיה במפרץ הפרסי עלולים להיות מותקפים עקב כך, עלול הדבר לפגוע באופן חמור ביחסי ישראל-ארצות הברית.
סבירות לתרחיש זה: בינונית עד גבוהה.
.jpg "נושאת המטוסים לינקולן'' (צילום: AP)")
ישראל תתקוף בתיאום מלא ומראש עם ארצות הברית
למה כן: לישראל עדיף לתאם כל תקיפה עם ארצות הברית כדי להשיג את היתרונות הגלומים בתקיפה, תוך ביטחון שלא ייגרם נזק ליחסים האסטרטגיים בין ישראל לארצות הברית.
למה לא: תיאום מוחלט יהפוך את ארצות הברית לאחראית לא פחות מישראל לתקיפת איראן, וסביר כי האמריקאים עצמם אינם מעוניינים באחריות כזאת.
סבירות לתרחיש כזה: נמוכה
ישראל לא תתקוף ותשלים בלית ברירה עם פצצה איראנית
למה כן: ארצות הברית ורוסיה ניהלו מלחמה קרה במשך עשרות שנים. ישראל מודעת למגבלות כוחה הצבאי וחוששת מפגיעה אסטרטגית ביחסים עם ארצות הברית ולכן יכולה להחליט בסופו של דבר להשלים עם פצצה גרעינית איראנית ולא לתקוף, גם כאשר היא יודעת שארצות הברית לא עושה את ה"עבודה" במקומה.
למה לא: בניתוח תיאורטי, תאוריית ההרתעה ההדדית אינה נחשבת תקפה במקרה האיראני, בשל אופיו המשיחי של המשטר. בכל מקרה, מבחינת ישראל, תרחיש שבו איראן, המצהירה באופן גלוי על רצונה בהשמדת ישראל, רק מחזיקה בפצצת גרעין, הוא סיוט לא פחות גדול מאשר המחיר הכרוך בתקיפה. הוא יגביל באופן מיידי את יכולתה של ישראל לפעול כנגד גורמים הקשורים לאיראן, כדוגמת חיזבאללה בלבנון והג’יהאד האיסלאמי הפלשתיני ברצועת עזה.
סבירות לתרחיש זה: בינונית
סוגיית הגרעין האיראני היא אחת המרכזיות בהן עוסק הדיאלוג האסטרטגי המשותף לירושלים ולוושינגטון, הנחשב, לדברי שגריר ארצות הברית בישראל, דן שפירו (Dan Shapiro) ל"מתואם ביותר אי פעם". הדיאלוג אודות סוגייה זאת החל כבר מראשית שנות ה-90, והוא מתמקד ברובד המודיעיני וברובד המדיני.
בתחום המודיעיני, הדיאלוג בא לידי ביטוי בעדכון שוטף בנוגע לכל האספקטים של תכנית הגרעין האיראנית. עדכונים אלו נעשים על ידי בכירים בזרועות הביטחון (צה"ל, אמ"ן והמוסד).
קיים גם פורום פוליטי-צבאי משותף (JPMG- Joint Politico-Military Group) קבוצה זו, המתכנסת אחת לרבעון, מורכבת מדיפלומטים, מאנשי צבא ומודיעין, ומהעוסקים במדיניות חוץ. מדובר, למעשה, בקבוצות חשיבה העוסקות בהיבטים השונים של הפרויקט האיראני במטרה להעמיק את רמת שיתוף הפעולה המודיעיני ובמטרה לקבוע בסיס למדיניות משותפת. בנוסף, פועלים פורומים אסטרטגיים משותפים אחרים. ברובד המדיני, מתנהלות שיחות העוסקות, ככל הנראה, בפיתוח אסטרטגיות תגובה כלפי התוכנית האירנית תוך התייחסות לכוונות וליכולות של הצדדים. הדעה נותנת שדיונים כאלו, שנעשים ברמת המנהיגים או אנשי אמונם, עוסקים, בין היתר, גם בשאלת תקיפת האתרים של פרויקט הגרעין האיראני, או בקביעת “קווים אדומים" כלפי טהרן, שחצייתם עלולה להוביל למהלך צבאי כנגד מתקניה.
לוח הזמנים לפצצה האיראנית
הן המודיעין האמריקאי והן שירותי המודיעין הישראליים מסכימים על לוח הזמנים האיראני לפצצה, בהבדלי תפיסה קלים. ההערכה המקובלת היא שאיראן רחוקה באביב שנת 2012 מהפצצה שנה אחת בלבד (על פי הגרסה הישראלית) או שנה וחצי (לפי ההערכה האמריקאית). הויכוח מתמצה בשאלה מתי נכון לעצור את הפצצה. בישראל סבורים כי האסטרטגיה האיראנית היא להעשיר עד לרמה של 20 אחוז כמות של אורניום שתספיק לפצצה אחת לפחות (לצורך כך נדרשים כ-250 ק"ג אורניום מועשר). באביב 2012 יש לאירן כ-120 ק"ג אורניום מועשר ברמה של 20 אחוז.
המעבר מרמה של 20 אחוז לרמת ההעשרה של 90 אחוז, הנדרשת לייצור פצצה, הוא פונקציה של זמן בלבד, ולא נדרשת טכנולוגיה נוספת. קצב ההעשרה של אורניום לשיעור של 20 אחוז הוא 10-20 ק"ג בחודש. עם עשרת אלפים צינטריפוגות שיש לאיראן ב-2012, יידרשו לכל היותר חודשיים-שלושה של עבודת צינטריפוגות, כאשר האיראנים יחליטו להעלות את רמת ההעשרה של האורניום שברשותם מ-20 אחוז ליותר מ-90 אחוז.
לפי האסטרטגיה המיוחסת לאיראנים, הם יכולים לייצר כמות אורניום מועשר ברמה של 20 אחוז, המספיקה לפצצה אחת או לכמה פצצות, ואז לעצור את ההעשרה ולהישאר “מדינת סף", על גבול יכולת גרעינית צבאית. את המעבר הקצר מאורניום מועשר בשיעור 20 אחוז לפצצה הם יעשו בעיתוי הנוח להם, בהסתר או במהירות שלא תשאיר מספיק זמן כדי לסכל את הפצצה.
העמדה הישראלית, כפי שבאה לידי ביטוי בהתבטאויות מנהיגים, היא שצריך לעצור את הפצצה עוד לפני שהאיראנים מגיעים אל הסף, כלומר אל הנקודה שבה יידרשו להם רק כמה שבועות להגיע אל הפצצה (בין היתר, בגלל שהם יוכלו לבצע את המעבר מרמת העשרה של 20 אחוז לרמה של 90 אחוז גם מחוץ לעיני הפקחים של האו"ם). האמריקאים אומרים: לנו יש יכולות צבאיות שאין לכם. יש לנו מפציצים אסטרטגיים, ופצצות יותר קטלניות משלכם. גם אם האיראנים יגיעו לסף, תסמכו עלינו - התחייבנו (בנאום ברק אובמה במארס 2012) שלא ניתן לאיראנים לחצות את הסף ולהגיע אל הפצצה.
האם מבחינת ישראל ניתן לסמוך על האמריקאים? זו בתמצית, הדילמה שעומדת ב-2012 בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון, אהוד ברק, השר לעניינים אסרטטגיים, משה (בוגי) יעלון, ושאר חברי הקבינט המדיני-ביטחוני הישראלי (הפורום שעשוי להחליט על תקיפה באיראן).
האופציות מול איראן גרעינית
הדיאלוג בין ישראל לארצות הברית, על מסגרותיו השונות, הוא המעטפת שבה עולים חילוקי הדעות לגבי אופן הטיפול בסוגיית הגרעין, והשלכותיו על הדיאלוג בין ירושלים לוושינגטון. משחק התפקידים שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל-אביב בינואר 2012 מצא שתקיפה ישראלית עצמאית את מתקני הגרעין באיראן תפגע בהכרח ביחסים עם ארצות הברית.
נוכח תגובה אפשרית זאת יש להבין מהו מרחב התגובות המצוי בדיאלוג בין שתי המדינות, וכאן ניתן להצביע על אפשרויות התגובה הראשונית הבאות: מהלך דיפלומטי וסנקציות – החלטת האיחוד האירופי להפסיק את סחר הנפט מאיראן לאור רצונה לקדם תוכנית גרעינית, מבטאת פן במדיניות האמריקנית נגד איראן. העובדה שייצוא נפט הינו מרכיב מרכזי בהכנסות איראניות יכולה להפוך צעד כלכלי כזה לאמצעי לחץ אפקטיבי, שיגרום לשלטון בטהרן לזנוח את תכניותיו.
ברם, הבעיה עם מהלכים כאלו היא שמדובר בצעדים הדורשים הסכמה רב-לאומית רחבה נגד איראן, שגם ארצות הברית – מובילת המדיניות נגד טהרן – מתקשה להשיגה. סין ורוסיה, חברות קבועות במועצת הביטחון של האו"ם, מתנגדות לסנקציות חריפות על איראן, וגם תומכיה באיחוד האירופי קיבלו האמורה לאחר דיונים ארוכים, לבטים רבים וחילוקי דעות.
הקושי בהגדרת סנקציות תקיפות נגד איראן והסכמה עליהן גורמות לישראל להתייחס למהלך זה בהיסוס ובחשש. כך, לדברי שר הביטחון, אהוד ברק: “אם הסנקציות לא יעצרו את תכנית הגרעין האיראנית, יהיה צורך להחליט על נקיטה בפעולה".
מהלך סמי-צבאי – ההחלטה לשלוח נושאת-מטוסים למיצרי הורמוז חרף האיום האיראני לסגור את המיצרים בגין סנקציות הינה ביטוי לתגובה סמי-צבאית. תגובה זו הינה שימוש לא התקפי בכלים צבאיים, שנועדה לחזק ולגבות החלטת מדיניות לפיה סגירת המיצרים היא בגדר קו אדום, וושינגטון תהיה מוכנה להילחם כנגד איראן במידה ותיישם את איומה. שימוש מרתיע בכלים צבאיים לצורך הגבלת תנועת היריב הוא מהלך אפקטיבי, שמעניק נופח אמינות לאיום.
ברם, מצב כזה עלול להסלים את רף התגובה, ואז הסיטואציה עלולה להידרדר לפעולה צבאית ממנה רוצים להימנע. אם לא תהיה פעולה, איומיה של וושינגטון עלולים להתגלות כלא אמינים. כלומר, יתברר שוושינגטון אינה מוכנה לגבות את איומה גם במחיר של לחימה ישירה מול האיראנים. אם אכן אלו פני הדברים, הרי שקידום מדיניות של הליכה על הסף מצד טהרן, כגון העמדת כוחות ימיים מול כוחות אמריקניים ומערביים או ירי לעבר כלים כאלו, עלולה להחליש את אמינותה של וושינגטון בכל הקשור לעימות לגבי פתיחת המיצרים.
תקיפה צבאית: עמדת ישראל מול עמדת ארצות הברית
השאלה הגדולה היא האם ישראל תחליט לתקוף. משחקי תפקידים באותו המחקר שבחנו שאלה זאת על מגוון היבטיה, (כמו יכולות ישראליות, דרכי תקיפה וסיכויי הצלחה), הראו כי תקיפה ישראלית היא מהלך שמנוגד למדיניות האמריקאית, ובמידה ויצא לפועל הדבר ישפיע לרעה על היחסים בין המדינות.
יחד עם זאת, בכירים אמריקאים, כדוגמת שר ההגנה ליאון פאנטה, מעריכים שישראל תתקוף באיראן עוד בשנת 2012. בכירים אלו מציינים שמדובר בהערכה אישית בלבד, אבל בכך הם מחזקים את אמינות האיום הקיים לפיו ישראל יכולה לתקוף את מתקני הגרעין האיראני.
הצגת הכוונות המאיימות בשם ישראל יכולה להוות מנוף לחץ אפקטיבי לארגן את הקהילה הבינלאומית לעיצוב מדיניות נוקשה יותר נגד איראן. כלומר, הרצון למנוע פעולה צבאית נגד איראן יכול לסייע בהשגת הסכמה בינלאומית על מתווה סנקציות קשה, שעשוי לדחות, או אפילו לבטל, את הצורך בפעילות צבאית. ההכרה האמריקאית באיום מראה כי עצם האיום
בתקיפה הוא כלי בדיאלוג בין שתי המדינות. אולם, הפער המעניין הוא בין השימוש באיום כאמצעי להשגת מטרות מדיניות משותפות לבין מימוש האיום. יישום האיום מחייב לבחון כיצד תקיפה צבאית – על כל מרכיביה ומשתניה – תשפיע על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, על האינטרסים הביטחוניים של ישראל ועל היחסים בין שתי המדינות. זוהי סוגיה מורכבת ומסובכת מאוד. יש לצאת מנקודת הנחה שרבות מהאמירות של הצדדים בסוגייה האיראנית הן מתאומות במידה רבה, גם אם הן משקפות חוסר הסכמה בין הצדדים, לכאורה.
האופציות שעומדות על הפרק וסיכויי הערכה שיתממשו
במידה שהסנקציות לא יועילו וכך גם לא מהלך סמי-צבאי, תעמוד על הפרק ביתר שאת השאלה האם לבצע תקיפה צבאית באיראן.
על פי הערכות מקובלות במערב, תקיפה צבאית אינה יכולה לחסל את תכנית הגרעין של איראן אלא לכל היותר לעכב אותה. עיכוב מקסימלי, במקרה של תקיפה מושלמת, לא יעלה על חמש שנים, פרק הזמן הנדרש כדי לבנות תכנית גרעין מן היסוד. לאור העובדה שמתקני הגרעין של איראן מפוזרים באיזורים שונים, חלקם מתחת לאדמה, ההערכה המקובלת היא שתקיפה צבאית תביא לדחייה של שנתיים-שלוש לכל היותר. וגם זה לא בטוח.
יעדים לתקיפה יכולים להיות כל האתרים שבהם עוסקת איראן בהעשרת אורניום, וכן אתרים שבהם עוסקת איראן בייצור טילי קרקע-קרקע שאמורים לשגר את הפצצות או את ראשי הקרב, וכן הנפצים שאמורים להפעיל את שרשרת הניפוץ של הפצצה האטומית האיראנית.
במהלך השנים 2008-2012 אירעו, על פי פרסומים זרים, מספר תקיפות על יעדים הקשורים לתכנית הגרעין האיראנית, באמצעות פיצוצים מסתוריים שארעו ברחבי איראן. בנוסף לכך, חוסלו רבים ממדעני הגרעין של איראן, בפעולות המיוחסות לשירותי ביון מערביים, ובהם ישראל. כמו כן, נחשף כי תקיפת סייבר מסתורית באמצעות התולעת סטוקסנט, שיוצרה על פי הטענה על ידי ישראל, הסבה נזק כבד למתקן צנטריפוגות איראניות, שתוקן בינתיים.
מהן האופציות שעומדות בפני ישראל והמערב באביב 2012, בעת שאיראן מגיעה אל הסף הגרעיני או לפחות מתקרבת אליו:
ישראל תתקוף תקיפה צבאית ללא תיאום עם ארצות הברית
למה כן: לפי הערכה בפרסומים הזרים, ישראל בנתה יכולת צבאית שאמורה לאפשר לה לפגוע ביעדים מרכזיים באיראן (כולל חימוש אווירי וקרקעי, כוח אווירי, יכולות תדלוק אווירי, אמעי קשר ארוכי טווח ואמצעי איסוף מודיעין בזמן אמת).
לישראל יש מוניטין של מדינה שמקפידה להיות אחראית על גורלה בעצמה, כאשר מדובר באיום קיומי, ועל בסיס עיקרון זה פעלה גם בעת תקיפת הכור הגרעיני “אוסיראק" בעיראק בשנת 1981. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, נחשבים כמי שמכינים את ישראל לתקיפה, והם יוכלו להעביר החלטה כזאת בקבינט.
למה לא: תקיפה באיראן תסב, כאמור, רק נזק מוגבל ביותר לתכנית הגרעין האיראנית ותעלה במחיר כבד של התקפות על ישראל מצד איראן ובנות בריתה, כדוגמת החיזבאללה בלבנון. בנוסף, אם התקיפה תתבצע בניגוד לדעת ארצות הברית, שכוחותיה במפרץ הפרסי עלולים להיות מותקפים עקב כך, עלול הדבר לפגוע באופן חמור ביחסי ישראל-ארצות הברית.
סבירות לתרחיש זה: בינונית עד גבוהה.
ישראל תתקוף בתיאום מלא ומראש עם ארצות הברית
למה כן: לישראל עדיף לתאם כל תקיפה עם ארצות הברית כדי להשיג את היתרונות הגלומים בתקיפה, תוך ביטחון שלא ייגרם נזק ליחסים האסטרטגיים בין ישראל לארצות הברית.
למה לא: תיאום מוחלט יהפוך את ארצות הברית לאחראית לא פחות מישראל לתקיפת איראן, וסביר כי האמריקאים עצמם אינם מעוניינים באחריות כזאת.
סבירות לתרחיש כזה: נמוכה
ישראל לא תתקוף ותשלים בלית ברירה עם פצצה איראנית
למה כן: ארצות הברית ורוסיה ניהלו מלחמה קרה במשך עשרות שנים. ישראל מודעת למגבלות כוחה הצבאי וחוששת מפגיעה אסטרטגית ביחסים עם ארצות הברית ולכן יכולה להחליט בסופו של דבר להשלים עם פצצה גרעינית איראנית ולא לתקוף, גם כאשר היא יודעת שארצות הברית לא עושה את ה"עבודה" במקומה.
למה לא: בניתוח תיאורטי, תאוריית ההרתעה ההדדית אינה נחשבת תקפה במקרה האיראני, בשל אופיו המשיחי של המשטר. בכל מקרה, מבחינת ישראל, תרחיש שבו איראן, המצהירה באופן גלוי על רצונה בהשמדת ישראל, רק מחזיקה בפצצת גרעין, הוא סיוט לא פחות גדול מאשר המחיר הכרוך בתקיפה. הוא יגביל באופן מיידי את יכולתה של ישראל לפעול כנגד גורמים הקשורים לאיראן, כדוגמת חיזבאללה בלבנון והג’יהאד האיסלאמי הפלשתיני ברצועת עזה.
סבירות לתרחיש זה: בינונית
