לומר שלום לשטחים!

לישראל כדי להעביר את השטחים לרשות הפלסטינית אפילו ללא הסדר שלום

שלום הוא תקווה שאין לאבד, אולם אסור להמתין לו בחיבוק ידיים. המעשה הטוב ביותר למדינה השסועה הזאת, הוא לומר שלום לשטחים ולהעבירם לידי הרשות הפלסטינית.

המאבק על חמשת הבתים בבית-אל אינו מאבק משפטי כלל וכלל. זהו מקרה מבחן ליכולתנו לוותר על מרבית יהודה ושומרון, בהסדר או בלעדיו. מדוע אף מנהיג של המפלגות השפויות אינו מכריז על כך בראש חוצות?

האמירה "תמורת שלום אנו מוכנים לשלם בהחזרת רוב השטחים שנכבשו" הפכה לאני מאמין של המרכז והשמאל בישראל. תפיסה זו שנחשבה נדיבה ביותר, נכשלה בשאיפתה להשיג הסדר שלום בארבעים וחמש השנים שחלפו ממלחמת ששת הימים.

הימין לעומת זאת טען בגלוי ובסתר כי השטחים שכבשנו עדיפים על שלום ולכן נוסחת ההסדר של המרכז-שמאל תזיק לישראל (למרות שממשלת בגין החזירה את סיני, וממשלת שרון כיפרה על האווילות שהשאירה את רצועת עזה בשליטה ישראלית, וניתקה ממנה). תפיסת הימין הקיצוני עדיין שולטת בפועל, בניהול המדיניות של ישראל כלפי יהודה ושומרון.

אולם, בעמדות הימין המתון חלה תפנית חדה ומעוררת תקווה שבאה לידי ביטוי מובהק בנאום נתניהו באוניברסיטת בר-אילן, בו הכריז על נכונות להסדר של שתי מדינות לשני עמים. נוצרה הסכמה לאומית רחבה להחזרת רוב השטחים בתנאי שנקבל בתמורה הסדר שלום.

העמדה השתנתה עקב שינוי מהותי בתנאי הסביבה, בהנחות היסוד, ובהערכת ההתפתחויות הצפויות במערכת הבין-לאומית, במרחב המזרח התיכון, באזור שממערב לירדן ובישראל.

קצר העמוד מלהציג את השינויים ולנתח אותם, לכן נסתפק בשינוי אחד שחל באינטרס הישראלי ביחס לשטחי יהודה ושומרון והאוכלוסיה הפלסטינית שמתגוררת בהם: אינטרס אסטרטגי של ישראל הוא להיפרד מהפלסטינים, לתת להם טריטוריה, ולאפשר להם להקים מדינה משלהם. אפילו אם תהיה זו מדינה עוינת, ייווצר מצב עדיף על המצב כיום שבו ישראל שולטת בעם אחר, שבכל תחזית דמוגרפית צפוי להגיע לרוב בשנים הקרובות. שטחי יהודה ושומרון הפכו למעמסה, שוב אינם מחזקים את ישראל אלא מחלישים אותה. העברת השטחים לפלסטינים אינה ויתור שלנו, אינה התפרקות מנכסים מדיניים, צבאיים, כלכליים וחברתיים אלא להיפך – חיזוק ישראל כמעט בכל קריטריון מעשי.

כל מי שמסכים לנכתב עד כאן, עשוי להסכים למסקנה אפיקורסית למדי: גם במידה שלא נגיע להסדר שלום, כדאי לישראל להעביר את רוב השטחים, לפחות אלו המיושבים בפלסטינים, לידי הרשות הפלסטינית. ולמסקנה מעשית זאת יש להוסיף כמה הערות.

ברור שעלינו ללמוד את לקחי פינוי רצועת עזה. העברת שטחים חייבת להיעשות בתיאום עם הרשות הפלסטינית, תאום ביטחוני וכלכלי שיבטיח לפחות בשלב הראשון שחמאס לא ישתלט על השטחים שיפונו. שנית, יש לשקול מה להחזיר, ייתכן שיש להחזיק בשטחים לא מיושבים כמו מדבר יהודה, שיפולי ההר המזרחיים ובקעת הירדן, לצורכי ביטחון וקלפי מיקוח למשא ומתן עתידי. ויש להשתמש בפינוי ללא שלום כדי לחזק ולהפשיר את היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית שתהפוך למדינה בעלת טריטוריה משלה.

למען השקיפות יש לציין כי ההצעה להיפרדות מהפלסטינים הועלתה בעבודה שהוכנה לכנס הרצליה בשנת 2001 ובספרי "ישראל נגד הטרור" בשנת 2003. שלום הוא תקווה שאין לאבד, אך אסור להמתין לו בחיבוק ידיים. המעשה הטוב ביותר למדינה הקטנה, השסועה, המדממת שלנו, הוא לומר שלום לשטחים ולהעבירם לאבו מאזן בהקדם.