ערביי ישראל: לשנות את הפרדיגמה

על רקע המתחים בין החברה היהודית והערבית בישראל, יש למצוא את נוסחת הביניים לשילוב צעירי המגזר הערבי בחברה הישראלית, לפני שיהיה מאוחר מדי. מאמר ראשוןומיוחד של דורון וייס, שהיה סגנו של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, וכונה עד עכשיו ד'ערביי ישראל: לשנות את הפרדיגמה

הנחת המוצא בקונפליקט בין אזרחי מדינת ישראל הערבים ובין המדינה ואזרחיה היהודים היא שמדובר בסכסוך בלתי פתיר. ה”נרטיב” היהודי (מלחמת השחרור) תמיד יהיה על חשבון ה”נרטיב” הערבי-פלשתיני (ה”נאכבה”- האסון), וילווה את מערכת היחסים בין הצדדים. הנחה נוספת היא שמרבית ממשלות ישראל הפלו לרעה את המיעוט הערבי של אזרחי מדינת ישראל, וכתוצאה מכך התפתחה מציאות אזרחית, שלא שילבה ציבור זה בהוויית החיים של כלל אזרחי המדינה. אפליה וחוסר שילובם של ערביי ישראל, המהווים כ-20 אחוזים מאזרחי המדינה, יצרו דינמיקה משל עצמם, במקביל לעליות ולמורדות בעוצמת הקונפליקט הישראלי-פלשתיני.

אך האם ניסינו להבין מה מתרחש בקרב אותה אוכלוסייה, המתמודדות יום יום עם מבחנים ביטחוניים ועומדת למבחן הנאמנות? חלק גדול מהאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל צעיר וחשוף למציאות הכלכלית-חברתית שמסביבו. באופן טבעי, יש לו צרכים, שאיפות ורצונות, כמו כל אזרח ואדם. הצעיר הערבי-ישראלי מביט לעבר שכניו היהודים בני גילו, וההשוואה שהוא עושה בין מצבו למצבם היא בלתי נמנעת.

לאורך השנים, התפתחה במגזר הערבי בישראל “כלכלת כיס” קלאסית – כלומר, מערכת כלכלית שעקפה את המערכות הכלכליות של המדינה. כתוצאה מכך, נוצרה אווירה של “איך עובדים על השלטון”. לטענת רבים במגזר זה, המדינה אינה משקיעה בהם, אינה משלבת אותם במערכות השלטון, ולכן הם רואים כלגיטימי מבחינתם לא לשתף פעולה באופן מלא עם המנגנונים הכלכליים של המדינה. רמת הפשיעה במגזר גבוהה, ותופעת הנשק הבלתי חוקי נפוצה מאד. בערים ובכפרים ערביים רבים אין תכנון אורבאני והגידול הדמוגרפי גורם לתופעת הבניה הבלתי חוקית בהיקפים גדולים.

תשתיות החינוך אינן ברמה נאותה, רמת ההוראה טעונה שיפור, הנשירה מבתי הספר גבוהה, ואחוז הזכאים לתעודת בגרות נמוך בהרבה מהשיעור בקרב התלמידים היהודיים. לנתונים אלו השפעה על היכולת להשתלב במרקם החיים העתידי במדינה. מאידך, ציבור צעיר שכן רכש השכלה ואינו מצליח למצוא מקומות עבודה במקצועות שרכש, מרגיש מתוסכל, הן ברמת המיצוי העצמי והסטטוס והן ברמת השכר הנמוך יותר שהוא מקבל בעבודות חליפיות. תמונת המצב המתוארת היא חלקית, אך טומנת בחובה סיכונים לא מעטים לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. בעיה נוספת היא, שלא קיימים ערוצים רבים בכלי התקשורת, שתפקידם לתווך בין השלטון המרכזי והמקומי ובין האזרחים הערבים.

האלטרנטיבה למציאות התקשורתית שנוצרה, היא הפניית צלחות לוויין על ידי אוכלוסייה ערבית גדולה לערוצים ערביים כדוגמת אל ג’זירה, אל-ערביה, ואל-מנאר, שמסיתים כנגד ישראל. מציאות זו רק מגבירה את תופעת הלאומנות.

לעומת זאת, אם יתנהל בתקשורת שיח פתוח וחופשי, המשקף את העמדות של כל הצדדים, תהיה בכך תרומה גדולה לשילובם של האזרחים הערביים במדינה, תוך מציאת פתרונות למצוקות חברתיות, כלכליות ותרבותיות, ותוך יצירת מרקם יחסים טוב יותר בין כלל אזרחי המדינה.

הטיעון המרכזי המקובל בנושא אי שילובם של ערביי ישראל בהוויית החיים של האזרחים היהודיים, הוא העובדה שהם אינם משרתים שירות צבאי או שירות לאומי-אזרחי, ושצריך להיות יחס ישר בין התרומה למדינה ובין קבלת הזכויות ממנה.

ואולם, נראה, כי במציאות כה מיוחדת, המדינה צריכה להיות נדיבה למיעוטים בכלל ובוודאי למיעוט כל כך גדול, ולא להיקלע לוויכוח אין סופי בעניין היחס בין מילוי החובות והזכויות הנגזרות מהן. ויכוח כזה דינו לא להיפתר, ולהנציח את המצב הקיים.

חשיבה אחרת, שתשנה את הפרדיגמה שנוצרה לאורך השנים, יכולה אולי ליצור מציאות אחרת. רצון טוב וצמצום פערים ברמה האזרחית, לצד הקמת ערוץ טלוויזיה ממלכתי בשפה הערבית, ייצרו כר נוח להידברות כנה ואמיתית, שתתרום לשילובה של האוכלוסייה הערבית במערכות החיים במדינה.