המערב חושש מסוריה
אלו היראים להתערב בסוריה יפחדו פחד מוות לתקוף את איראןהמערב חושש מסוריה
שמואל גורדון
| 19/05/2011
מדינות המערב ומדינות ערב המתונות חוששות להשתמש בכוח צבאי כדי להפסיק את מרחץ הדמים בסוריה. הטיעונים הם שצבא סוריה חזק מאוד, שיש לה חיל-אוויר גדול, והגנה אווירית מודרנית, משוכללת, יעילה וצפופה. תקיפה מתמשכת של סוריה תעלה למדינות אלו באבדות כבדות, מטוסים ייפלו ושבריהם יתפזרו בכל גזרות הפעולה והתוצאות אינן מובטחות.
אנליסטים העוסקים בחקר הסביבה הצבאית והמעטפת הבין-לאומית חייבים לשאול את עצמם האם טיעונים אלו נובעים מהערכה אמיתית של יחסי הכוחות, או שמא מקורם באי-הרצון של מדינות המערב ומדינות ערב גם יחד להתערב פעם נוספת במאבק פנימי של מדינה ריבונית, או אולי הן חוששות כי הפלת השלטון הקיים בדמשק, אכזר אך יציב, תהפוך את סוריה לחממת טרור כפי שעומדת להפוך אפגניסטן לאחר פינוי הכוחות האמריקאים.
הצבא הסורי הוא צבא גדול ומצויד לא רע בקנה מידה של מדינה מתפתחת. יש לו טנקים די מתקדמים, דיוויזיות גדולות של שריון וחי"ר ושאר ירקות; יש לו חיל אוויר גדול מבחינה כמותית אך רובו המכריע מטוסים מיושנים כמו מיג 21 (ממלחמת ששת הימים) ומיג 23, רק מיעוט זניח הוא מטוסים חדישים יותר.כיאה למדינה וצבא בעל נסיון קרבי ממושך, הבינו קברניטי סוריה ובמיוחד אסד האב (שהיה מפקד חיל-האוויר) כי מוקד מלחמות העתיד יהיה באוויר ומהאוויר; סוריה המתגוננת חייבת להצטייד במערכות הגנה קרקע אוויר מתקדמות ומשוכללות. כך היה במלחמת יום כיפור, כך במלחמת לבנון הראשונה וכך הייתה אמורה סוריה לבנות את הגנתה מאז ועד היום.
אלא שחלו כמה שינויים שאזכיר אותם בתמציתם: האחד, שינוי גדול במאזן הטכנולוגי בין מערכי הגנה קרקע-אוויר לבין המערכות האמורות להשמידם, לטובת התוקפים. השני, מותו של אדריכל ההגנה האווירית הסורית – אסד האב – החליש את ההתמדה והנחישות בתהליך המודרניזציה. השלישי, משאבים מוגבלים שסוריה זקוקה להם לצורך תהליך זה. והרביעי, סירוב רוסיה להעניק סיוע מסיבי ללא תשלום.התוצאה היא פיגור הולך וגדל של ההגנה האווירית הסורית, שרכשה מערכות מתקדמות אך בכמות שאינה עוברת את המסה הקריטית הדרושה להגנת שמי סוריה וצבאה.
לעומת ההגנה הנחלשת פיתחה ארה"ב מערכות מופלאות לשליטה ומודיעין, מטוסים ומל"טים חמקנים, מערכות לוחמה אלקטרונית וחימוש מדויק מנגד שמסוגלים להפתיע את מערך ההתראה הסורי, לחדור את מעטפות הטק"א, להשמידם ללא אבדות, ולעבור לדיכוי מערכות הביטחון הלאומי, מערך השליטה, מערכות אנרגיה, תחבורה, אספקת מזון ומים לאוכלוסיה, וגייסות צבא.
המערכה עלולה להימשך כדוגמת המערכה בלוב; אין לסורים אפשרות לעצור את תהליך השמדת מערכות השלטון והכוח של בשאר אסאד. שרידותם תלויה בעיקר בהגנה סבילה, שעלולה להאריך את גסיסת המשטר הקיים. המתקפה תשלב חילות אוויר של נאט"ו בראשות ארה"ב יחד עם מדינות ערב (תפקידן העיקרי יהיה לספק צידוק פוליטי ותקשורתי, להעמיד לרשות נאט"ו שדות תעופה ובסיס לוגיסטי, כמו במלחמת המפרץ הראשונה).
המתקפה תשיג את מטרותיה רק אם תימנע מהכנסת כוחות צבא ללחימה על הקרקע. לחימה זו יש להשאיר לכוחות "סוריה החופשית" ולחדירה של צבא טורקי ועיראקי שיכרסמו בשוליים ויסיימו את מיטוט שלטון הבעת' בדמשק.יכולת סוריה להתגונן בפני מתקפה אווירית היא נמר של נייר, וסוכנויות המודיעין של בנות ברית נאט"ו יודעות זאת היטב. אסור לנו "לקנות" את הנימוק שצבא סוריה חזק, מודרני ויעיל, ומסוגל לסכל התערבות צבאית מבחוץ. עלינו לחפש את אי הרצון להרוס את משטרו של אסד בגורמים אחרים, ולהסיק כי החושש מסוריה יפחד עד מוות מאיראן, ואנה אנו באים.
מדינות המערב ומדינות ערב המתונות חוששות להשתמש בכוח צבאי כדי להפסיק את מרחץ הדמים בסוריה. הטיעונים הם שצבא סוריה חזק מאוד, שיש לה חיל-אוויר גדול, והגנה אווירית מודרנית, משוכללת, יעילה וצפופה. תקיפה מתמשכת של סוריה תעלה למדינות אלו באבדות כבדות, מטוסים ייפלו ושבריהם יתפזרו בכל גזרות הפעולה והתוצאות אינן מובטחות.
אנליסטים העוסקים בחקר הסביבה הצבאית והמעטפת הבין-לאומית חייבים לשאול את עצמם האם טיעונים אלו נובעים מהערכה אמיתית של יחסי הכוחות, או שמא מקורם באי-הרצון של מדינות המערב ומדינות ערב גם יחד להתערב פעם נוספת במאבק פנימי של מדינה ריבונית, או אולי הן חוששות כי הפלת השלטון הקיים בדמשק, אכזר אך יציב, תהפוך את סוריה לחממת טרור כפי שעומדת להפוך אפגניסטן לאחר פינוי הכוחות האמריקאים.
הצבא הסורי הוא צבא גדול ומצויד לא רע בקנה מידה של מדינה מתפתחת. יש לו טנקים די מתקדמים, דיוויזיות גדולות של שריון וחי"ר ושאר ירקות; יש לו חיל אוויר גדול מבחינה כמותית אך רובו המכריע מטוסים מיושנים כמו מיג 21 (ממלחמת ששת הימים) ומיג 23, רק מיעוט זניח הוא מטוסים חדישים יותר.כיאה למדינה וצבא בעל נסיון קרבי ממושך, הבינו קברניטי סוריה ובמיוחד אסד האב (שהיה מפקד חיל-האוויר) כי מוקד מלחמות העתיד יהיה באוויר ומהאוויר; סוריה המתגוננת חייבת להצטייד במערכות הגנה קרקע אוויר מתקדמות ומשוכללות. כך היה במלחמת יום כיפור, כך במלחמת לבנון הראשונה וכך הייתה אמורה סוריה לבנות את הגנתה מאז ועד היום.
אלא שחלו כמה שינויים שאזכיר אותם בתמציתם: האחד, שינוי גדול במאזן הטכנולוגי בין מערכי הגנה קרקע-אוויר לבין המערכות האמורות להשמידם, לטובת התוקפים. השני, מותו של אדריכל ההגנה האווירית הסורית – אסד האב – החליש את ההתמדה והנחישות בתהליך המודרניזציה. השלישי, משאבים מוגבלים שסוריה זקוקה להם לצורך תהליך זה. והרביעי, סירוב רוסיה להעניק סיוע מסיבי ללא תשלום.התוצאה היא פיגור הולך וגדל של ההגנה האווירית הסורית, שרכשה מערכות מתקדמות אך בכמות שאינה עוברת את המסה הקריטית הדרושה להגנת שמי סוריה וצבאה.
לעומת ההגנה הנחלשת פיתחה ארה"ב מערכות מופלאות לשליטה ומודיעין, מטוסים ומל"טים חמקנים, מערכות לוחמה אלקטרונית וחימוש מדויק מנגד שמסוגלים להפתיע את מערך ההתראה הסורי, לחדור את מעטפות הטק"א, להשמידם ללא אבדות, ולעבור לדיכוי מערכות הביטחון הלאומי, מערך השליטה, מערכות אנרגיה, תחבורה, אספקת מזון ומים לאוכלוסיה, וגייסות צבא.
המערכה עלולה להימשך כדוגמת המערכה בלוב; אין לסורים אפשרות לעצור את תהליך השמדת מערכות השלטון והכוח של בשאר אסאד. שרידותם תלויה בעיקר בהגנה סבילה, שעלולה להאריך את גסיסת המשטר הקיים. המתקפה תשלב חילות אוויר של נאט"ו בראשות ארה"ב יחד עם מדינות ערב (תפקידן העיקרי יהיה לספק צידוק פוליטי ותקשורתי, להעמיד לרשות נאט"ו שדות תעופה ובסיס לוגיסטי, כמו במלחמת המפרץ הראשונה).
המתקפה תשיג את מטרותיה רק אם תימנע מהכנסת כוחות צבא ללחימה על הקרקע. לחימה זו יש להשאיר לכוחות "סוריה החופשית" ולחדירה של צבא טורקי ועיראקי שיכרסמו בשוליים ויסיימו את מיטוט שלטון הבעת' בדמשק.יכולת סוריה להתגונן בפני מתקפה אווירית היא נמר של נייר, וסוכנויות המודיעין של בנות ברית נאט"ו יודעות זאת היטב. אסור לנו "לקנות" את הנימוק שצבא סוריה חזק, מודרני ויעיל, ומסוגל לסכל התערבות צבאית מבחוץ. עלינו לחפש את אי הרצון להרוס את משטרו של אסד בגורמים אחרים, ולהסיק כי החושש מסוריה יפחד עד מוות מאיראן, ואנה אנו באים.
