האם העורף מוגן?
עד למלחמת הרקטות והטילים של החיזבאללה ב-2006, נראה היה שהעדיפות המוחצת של הכוח האווירי של צה”ל מספיקה
הגנה לישראל
| 19/05/2011
תרגיל של פיקוד העורף (צילום: מאיר אזולאי)
המציאות השתנתה וגם המלחמות בעולם ובאזורנו. יש הנוהגים לחלק את המלחמות לשני טיפוסים מובילים. האחד - המלחמות הגדולות המתועשות שאיפיינו את המאה ה-20 וכן את מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. השני – מלחמות א-סימטריות בין ישויות מדינתיות לארגונים לא מדינתיים שנהוג לכנותן מלחמות טרור. הגיע הזמן להיפרד מהאבחנה האמורה בין המלחמות. המושג אותו ראוי לאמץ הוא "לוחמה נעדרת גבולות". הכוונה אינה להיעדר גבולות טריטוריאליים למלחמות, אם כי גם כאלה יש בעולמנו, כדוגמת המאבק בארגוני אל-קאעידה, אלא למלחמות שקשה, וגם לא נכון, להגדירן תחת הגדרה מסווגת אחת.
דוגמא למלחמה כזו היא המערכה בה פתחה ארה"ב באפגניסטן. בפתיחתה של מערכה זו הושג הישג צבאי ראשוני מהיר, על ידי מאות אחדות של אנשי הכוחות המיוחדים האמריקאיים, על ידי כוח אווירי ועל ידי ה-CIA. לא היה צורך בגייסות נוסח שתי מלחמות המפרץ האמריקאיות.
דוגמא שנייה מהווה המאבק המתמשך בין ישראל לארגון החיזבאללה בלבנון. אנו נוהגים לראות בחיזבאללה ארגון טרור. למען הדיוק, לחיזבאללה יש כיום צבא פוסט-מודרני, שהצליח ליצור שוויון מסוים עם צה"ל המודרני החמוש ומצויד כהלכה.
כפועל יוצא משינויי המלחמות והלוחמות, השתנו מושגים מקובלים כמו "הכרעה", "כניעת היריב", "הכתבת הסדר כפוי" ודומיהם. אפילו המלחמה הרצויה הקצרה, התחומה בזמן ובמרחב, השתנתה לסדרה של מערכות וביניהן רווח זמן בדומה לסיבובי איגרוף בזירה הספורטיבית.
בהקשר הישראלי, השינויים במלחמות הולכים ומתבהרים. בעבר, כל מלחמה, יזומה או כפויה, נענתה בכיבוש שטח ובהשמדת כוחות צבא במדינה יריבה ובזמן הקצר ביותר. לאחר הפסקת האש צה"ל נותר בשטח שנתפס בין אם לשנים ארוכות במגמה להרחיב את הטריטוריה הישראלית, ובין אם לשבועות אחדים למען השגת הסדר רופף. הישארות מתמשכת בטריטוריה שכנה לא הביאה את הפירות המקווים. זה הלקח מעשר שנות האחיזה בסיני, מ-18 שנות האחיזה בלבנון ומ-40 שנות אחיזה ברצועת עזה. האחיזה המתמשכת בשטחי מדינה שכנה, יותר משהועילה לביטחון, יצרה חממות לצמיחה של ארגונים חמושים לא מדינתיים. היקפי המערכות קטנים בהרבה ממלחמות העבר, תדירות סיבובי האיגרוף מתרבה והאיום רובו ככולו הוא על האזרחים, על התשתיות ועל אורח החיים של מדינה שלמה.
את תפיסת הביטחון, ובעקבותיה את הפעלת הכוח הצבאי, ראוי לצמצם, לפיכך, להגנה על סדרי החיים בישראל, הגנה על האוכלוסייה והתשתיות ועל האינטרסים החיוניים. מכאן שהגנת זירת הפנים האזרחית היא שחייבת להכתיב את כל מהלכי המלחמה או המערכה, ולא רק להתכופף בזירת הפנים עד יעבור זעם ועד שצה"ל ישלים את מהלכיו במדינה שכנה.
את תפיסת הביטחון ותפיסת הפעלת הכוח הצבאי ראוי לעצב לאור המערכה על זירת הפנים, דהיינו – העורף, משום שהחשש מאויב שיכבוש שטח ישראלי קטן בהרבה מהאיום על חיי הפרט והכלל, על התשתיות החיוניות ועל החיים הנורמאליים של מדינה שלמה. את מושגי המלחמה וגם את מבנה הכוחות הצבאיים, חייבים לעצב בהתאם לזירת הפנים.
.JPG "תרגיל של פיקוד העורף (צילום: מאיר אזולאי)")
ומה פירוש שינוי החשיבה על המלחמות והמערכות בעתיד? ראשית, הדבר יביא להעתקת המושגים "מגננה אסטרטגית" ו"מגננה אופרטיבית" למרכז החשיבה הביטחונית הישראלית בכלל, ולחשיבה בצה"ל בפרט. אפשר לטעון כי הגנת המדינה ותושביה היו תמיד המטרה העליונה של הממשלות ושל צה"ל, אבל היישום היה מתקפה אל המדינות השכנות, שגם אם הצליח צבאית, לא הביא להסדרים סבירים. לעיתים דווקא זרע את המלחמה הבאה. למרכזיות המגננה בתפיסת הביטחון תהיינה השלכות על מבנה צה"ל.
הגנה אקטיבית, בדמות יירוט חימוש סטטיסטי וחימוש מדויק, חייבת לתפוס מקום מרכזי במגננה על המדינה, אוכלוסייתה ותשתיתה. הניסיון הישראלי, וגם האוניברסאלי, מלמד כי יתרון טכנולוגי משמעותי אינו מביא להישגים ממשיים, אם אינו מלווה בתפיסת הפעלת הכוח המעצבת את בניין הכוח הצבאי וחימושו.
התפיסה של מלחמה או מערכה מכרעת, המניבה תוצאות לטווח ארוך, צריכה להיות מוחלפת בגישה של סדרת מערכות, חלקן יזומות וחלקן תגובתיות, שהיקפן ומשכן מוגבל, גם אם פרק הזמן בין אחת לאחרת יהיה קצר יחסית.
ראוי להתבונן מחדש על מלחמת התשה כפלטפורמה אפשרית להתמודדות עם ארגונים לא מדינתיים המכוונים את חימושם אל האוכלוסייה האזרחית והתשתית האזרחית. שום ארגון, קיצוני ככל שיהיה, אינו חסין מהתשה מתמשכת. ניסיון מערכות התשה בין השנים 67' – 73' ובמהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מראה כי הצד הישראלי עמד בהן טוב יותר מהיריבים.
התשה, כמו גם מלחמת תנופה אל שטחים של מדינות שכנות ושטחים פלסטיניים כמו רצועת עזה, לא יכולות להתנהל ולהצליח ללא לגיטימיות ישראלית אצל מדינות העולם. היעדר לגיטימיות ישראלית להפעלת כוחות צבא, גם כתגובה על תוקפנות, היא החולשה הצבאית החמורה ביותר של ישראל כיום. למפולת הלגיטימיות הישראלית אחראיות ממשלות ישראל. המצב היום הוא מדיניות עקבית המתעלמת מרכיב הלגיטימיות החיוני למלחמות. יש נתק, כמעט מלא, בין המדיניות להפעלת הכוח.
לבסוף, הגנת זירת הפנים כיום מושתתת על התפיסה הצבאית המקובלת לשעת חירום ומלחמה. כאשר מטילים את השיטה הצבאית על הגנת זירת הפנים, בשלב מסוים היא מתפוגגת, או לא מתפקדת, למרות ההיגיון והניסיון החיוביים של התפקוד הצבאי. תכלית ההתמודדות בזירת הפנים האזרחית, או כפי שמכנים אותה "ניצחון העורף", היא תחושת ההשתתפות המחזקת של הפרט והכלל, מידת הביטחון שהקהילה מייצרת מתוכה, והתודעה שכולנו השתתפנו במלחמה ויכולנו לה. תוצאות המלחמה נקבעות לאור התודעה של הפרט והכלל לאורך זמן יותר מאשר לפי האבידות בנפש והנזק המיידי לרכוש.
הישויות העוסקות בהתגוננות הפסיבית של הסביבה האזרחית בזמן משבר ומלחמה, הם שמונה משרדי ממשלה להם אחריות ישירה או חלקית על תפקוד זירת הפנים בזמן משבר. זירת הפנים כוללת את ראשי הרשויות, בעלי התפקידים ברשות, כל ארגוני החרום הממלכתיים והמקומיים, בתי החולים, עובדי הרווחה, עובדי החינוך, קציני ביטחון ואנשי זק"א, לא עלינו.
המערכת הזו, בניגוד לצבאית, סובלת מפיצול סמכות ואחריות בין מספר גורמים גדול, מהיעדר היררכיה ברורה ומהיעדר הכשרה ורמת מוכנות נאותה. המפגש בין כל אלה לשיטה הצבאית, המגולמת על ידי פיקוד העורף של צה"ל - ארגון צבאי סביר מאד, לא יכול לעבוד כהלכה בזמן משבר. הצבא מתאמן ומקיים שיגרה מתמדת של מוכנות וכוננות. הרשות קיימת פועלת וחיה לשם חיי השגרה ולא למלחמה. גם תקציבי הרשות נועדו בראש ובראשונה לשגרה ולמצוקות של יום-יום.
דרוש מענה לפער בין ההיגיון והמעשה הצבאי והאזרחי. השאלה היא איך יוצרים חוזק ויכולות בסביבה חלשה שאינה הולמת את ההיגיון והמעשה הצבאי. ההצעות לשינויים ממלכתיים, מבניים וארגוניים, או שהם גדולים מדי על היוזמות והיכולות של ממשלות ישראל, שלא מצטיינות בישום רפורמות, או שאין בהן מענה סביר.
לכן, צריך להקים גייסות לוחמים אזרחיים ברשויות ובארגוני החרום הפועלים בתוכן. השילוב אפשרי בעזרת ישות ארגונית שתפקידה להשלים את פעילות פיקוד העורף במישור הארצי, בסביבה המקומית האזרחית.
הכוונה היא להכשרה שיטתית המחויבת לפי חוק, של כל בעל תפקיד רלוונטי בשלטון המקומי לתפקד במצבי חרום. זו הכשרה מקצועית נוספת שראוי שתעשה במרכז ארצי, או במרכזים אזוריים אזרחיים.
המציאות השתנתה וגם המלחמות בעולם ובאזורנו. יש הנוהגים לחלק את המלחמות לשני טיפוסים מובילים. האחד - המלחמות הגדולות המתועשות שאיפיינו את המאה ה-20 וכן את מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. השני – מלחמות א-סימטריות בין ישויות מדינתיות לארגונים לא מדינתיים שנהוג לכנותן מלחמות טרור. הגיע הזמן להיפרד מהאבחנה האמורה בין המלחמות. המושג אותו ראוי לאמץ הוא "לוחמה נעדרת גבולות". הכוונה אינה להיעדר גבולות טריטוריאליים למלחמות, אם כי גם כאלה יש בעולמנו, כדוגמת המאבק בארגוני אל-קאעידה, אלא למלחמות שקשה, וגם לא נכון, להגדירן תחת הגדרה מסווגת אחת.
דוגמא למלחמה כזו היא המערכה בה פתחה ארה"ב באפגניסטן. בפתיחתה של מערכה זו הושג הישג צבאי ראשוני מהיר, על ידי מאות אחדות של אנשי הכוחות המיוחדים האמריקאיים, על ידי כוח אווירי ועל ידי ה-CIA. לא היה צורך בגייסות נוסח שתי מלחמות המפרץ האמריקאיות.
דוגמא שנייה מהווה המאבק המתמשך בין ישראל לארגון החיזבאללה בלבנון. אנו נוהגים לראות בחיזבאללה ארגון טרור. למען הדיוק, לחיזבאללה יש כיום צבא פוסט-מודרני, שהצליח ליצור שוויון מסוים עם צה"ל המודרני החמוש ומצויד כהלכה.
כפועל יוצא משינויי המלחמות והלוחמות, השתנו מושגים מקובלים כמו "הכרעה", "כניעת היריב", "הכתבת הסדר כפוי" ודומיהם. אפילו המלחמה הרצויה הקצרה, התחומה בזמן ובמרחב, השתנתה לסדרה של מערכות וביניהן רווח זמן בדומה לסיבובי איגרוף בזירה הספורטיבית.
בהקשר הישראלי, השינויים במלחמות הולכים ומתבהרים. בעבר, כל מלחמה, יזומה או כפויה, נענתה בכיבוש שטח ובהשמדת כוחות צבא במדינה יריבה ובזמן הקצר ביותר. לאחר הפסקת האש צה"ל נותר בשטח שנתפס בין אם לשנים ארוכות במגמה להרחיב את הטריטוריה הישראלית, ובין אם לשבועות אחדים למען השגת הסדר רופף. הישארות מתמשכת בטריטוריה שכנה לא הביאה את הפירות המקווים. זה הלקח מעשר שנות האחיזה בסיני, מ-18 שנות האחיזה בלבנון ומ-40 שנות אחיזה ברצועת עזה. האחיזה המתמשכת בשטחי מדינה שכנה, יותר משהועילה לביטחון, יצרה חממות לצמיחה של ארגונים חמושים לא מדינתיים. היקפי המערכות קטנים בהרבה ממלחמות העבר, תדירות סיבובי האיגרוף מתרבה והאיום רובו ככולו הוא על האזרחים, על התשתיות ועל אורח החיים של מדינה שלמה.
את תפיסת הביטחון, ובעקבותיה את הפעלת הכוח הצבאי, ראוי לצמצם, לפיכך, להגנה על סדרי החיים בישראל, הגנה על האוכלוסייה והתשתיות ועל האינטרסים החיוניים. מכאן שהגנת זירת הפנים האזרחית היא שחייבת להכתיב את כל מהלכי המלחמה או המערכה, ולא רק להתכופף בזירת הפנים עד יעבור זעם ועד שצה"ל ישלים את מהלכיו במדינה שכנה.
את תפיסת הביטחון ותפיסת הפעלת הכוח הצבאי ראוי לעצב לאור המערכה על זירת הפנים, דהיינו – העורף, משום שהחשש מאויב שיכבוש שטח ישראלי קטן בהרבה מהאיום על חיי הפרט והכלל, על התשתיות החיוניות ועל החיים הנורמאליים של מדינה שלמה. את מושגי המלחמה וגם את מבנה הכוחות הצבאיים, חייבים לעצב בהתאם לזירת הפנים.
ומה פירוש שינוי החשיבה על המלחמות והמערכות בעתיד? ראשית, הדבר יביא להעתקת המושגים "מגננה אסטרטגית" ו"מגננה אופרטיבית" למרכז החשיבה הביטחונית הישראלית בכלל, ולחשיבה בצה"ל בפרט. אפשר לטעון כי הגנת המדינה ותושביה היו תמיד המטרה העליונה של הממשלות ושל צה"ל, אבל היישום היה מתקפה אל המדינות השכנות, שגם אם הצליח צבאית, לא הביא להסדרים סבירים. לעיתים דווקא זרע את המלחמה הבאה. למרכזיות המגננה בתפיסת הביטחון תהיינה השלכות על מבנה צה"ל.
הגנה אקטיבית, בדמות יירוט חימוש סטטיסטי וחימוש מדויק, חייבת לתפוס מקום מרכזי במגננה על המדינה, אוכלוסייתה ותשתיתה. הניסיון הישראלי, וגם האוניברסאלי, מלמד כי יתרון טכנולוגי משמעותי אינו מביא להישגים ממשיים, אם אינו מלווה בתפיסת הפעלת הכוח המעצבת את בניין הכוח הצבאי וחימושו.
התפיסה של מלחמה או מערכה מכרעת, המניבה תוצאות לטווח ארוך, צריכה להיות מוחלפת בגישה של סדרת מערכות, חלקן יזומות וחלקן תגובתיות, שהיקפן ומשכן מוגבל, גם אם פרק הזמן בין אחת לאחרת יהיה קצר יחסית.
ראוי להתבונן מחדש על מלחמת התשה כפלטפורמה אפשרית להתמודדות עם ארגונים לא מדינתיים המכוונים את חימושם אל האוכלוסייה האזרחית והתשתית האזרחית. שום ארגון, קיצוני ככל שיהיה, אינו חסין מהתשה מתמשכת. ניסיון מערכות התשה בין השנים 67' – 73' ובמהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מראה כי הצד הישראלי עמד בהן טוב יותר מהיריבים.
התשה, כמו גם מלחמת תנופה אל שטחים של מדינות שכנות ושטחים פלסטיניים כמו רצועת עזה, לא יכולות להתנהל ולהצליח ללא לגיטימיות ישראלית אצל מדינות העולם. היעדר לגיטימיות ישראלית להפעלת כוחות צבא, גם כתגובה על תוקפנות, היא החולשה הצבאית החמורה ביותר של ישראל כיום. למפולת הלגיטימיות הישראלית אחראיות ממשלות ישראל. המצב היום הוא מדיניות עקבית המתעלמת מרכיב הלגיטימיות החיוני למלחמות. יש נתק, כמעט מלא, בין המדיניות להפעלת הכוח.
לבסוף, הגנת זירת הפנים כיום מושתתת על התפיסה הצבאית המקובלת לשעת חירום ומלחמה. כאשר מטילים את השיטה הצבאית על הגנת זירת הפנים, בשלב מסוים היא מתפוגגת, או לא מתפקדת, למרות ההיגיון והניסיון החיוביים של התפקוד הצבאי. תכלית ההתמודדות בזירת הפנים האזרחית, או כפי שמכנים אותה "ניצחון העורף", היא תחושת ההשתתפות המחזקת של הפרט והכלל, מידת הביטחון שהקהילה מייצרת מתוכה, והתודעה שכולנו השתתפנו במלחמה ויכולנו לה. תוצאות המלחמה נקבעות לאור התודעה של הפרט והכלל לאורך זמן יותר מאשר לפי האבידות בנפש והנזק המיידי לרכוש.
הישויות העוסקות בהתגוננות הפסיבית של הסביבה האזרחית בזמן משבר ומלחמה, הם שמונה משרדי ממשלה להם אחריות ישירה או חלקית על תפקוד זירת הפנים בזמן משבר. זירת הפנים כוללת את ראשי הרשויות, בעלי התפקידים ברשות, כל ארגוני החרום הממלכתיים והמקומיים, בתי החולים, עובדי הרווחה, עובדי החינוך, קציני ביטחון ואנשי זק"א, לא עלינו.
המערכת הזו, בניגוד לצבאית, סובלת מפיצול סמכות ואחריות בין מספר גורמים גדול, מהיעדר היררכיה ברורה ומהיעדר הכשרה ורמת מוכנות נאותה. המפגש בין כל אלה לשיטה הצבאית, המגולמת על ידי פיקוד העורף של צה"ל - ארגון צבאי סביר מאד, לא יכול לעבוד כהלכה בזמן משבר. הצבא מתאמן ומקיים שיגרה מתמדת של מוכנות וכוננות. הרשות קיימת פועלת וחיה לשם חיי השגרה ולא למלחמה. גם תקציבי הרשות נועדו בראש ובראשונה לשגרה ולמצוקות של יום-יום.
דרוש מענה לפער בין ההיגיון והמעשה הצבאי והאזרחי. השאלה היא איך יוצרים חוזק ויכולות בסביבה חלשה שאינה הולמת את ההיגיון והמעשה הצבאי. ההצעות לשינויים ממלכתיים, מבניים וארגוניים, או שהם גדולים מדי על היוזמות והיכולות של ממשלות ישראל, שלא מצטיינות בישום רפורמות, או שאין בהן מענה סביר.
לכן, צריך להקים גייסות לוחמים אזרחיים ברשויות ובארגוני החרום הפועלים בתוכן. השילוב אפשרי בעזרת ישות ארגונית שתפקידה להשלים את פעילות פיקוד העורף במישור הארצי, בסביבה המקומית האזרחית.
הכוונה היא להכשרה שיטתית המחויבת לפי חוק, של כל בעל תפקיד רלוונטי בשלטון המקומי לתפקד במצבי חרום. זו הכשרה מקצועית נוספת שראוי שתעשה במרכז ארצי, או במרכזים אזוריים אזרחיים.
