אנשי שנת ההכרעה

טור לחג, של עמיר רפפורט: בעודנו חוגגים את יום העצמאות ה-64, מדינת ישראל היא שוב מדינה קטנה מוקפת אויבים. הרמטכ"ל מדבר בצדק של "שנת ההכרעה". מיהם האנשים שעל כתפיהם תונח אחריות יוצאת דופן בגודלה בשנת ה-65 לעצמאות ישראל?

ערב יום העצמאות ה-64, ישראל חזרה למעמדה האהוב והכמעט נשכח: מדינה קטנה מוקפת אויבים. בזמן שמלוא תשומת הלב מופנית למלחמה שתהיה או לא תהיה מול איראן, התפתחות לא פחות משמעותית מתרחשת מיום ליום, משבוע לשבוע, בגבולנו הדרומי ("הזירה המערבית", על פי השם המקובל בצה"ל) - מצרים.

ההחלטה המצרית מהשבוע, לבטל את הסכמי הגז עם ישראל, היא שלב נוסף במדרון חלקלק שסופו ברור: הסכמי השלום בין הארצות, שנחתמו בשנת 1981, יהפכו במוקדם או במאוחר לבלתי רלוונטיים. גם אם מסיבות טקטיות השלטון הבא במצרים לא יחליט על הביטול שלהם, ישראל לא תוכל להמשיך לסימוך על פיסת הניר שעליה חתמו אנואר סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קרטר.

ההשלכות של ביטול הסכמי השלום - דה פקטו או דה-יורה - יהיו דרמטיות: צה"ל יצטרך לחזק בדרום יכולות שהחליש ביודעין אחרי 1981.

מצרים מלקקת כעת את פצעיה, ומלחמה מולה לא תתרחש בשנת העצמאות ה-65, וגם לא בזו שאחריה, אבל בהחלט ייתכן שתתלקח כבר בחודשים הקרובים זירה אחרת - איראן, לבנון, סוריה, רצועת עזה – זו רשימה של העימותים העיקריים שעומדים בפתח. האם אחד מהם יתרחש בפועל? סבירות לא נמוכה, כבר אמרנו.

על רקע עליית הסבירות למלחמה, הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הגדיר מראש את שנת 2012 כ"שנת מוכנות" במסרים שהעביר בתוך הצבא. המשמעות של קביעתו היא, שלמרות קיצוצי תקציב הביטחון ב-2012, אין בשלב זה ירידה במלאי צה"ל או בהיקף האימונים. אבל גם כשהמוכנות גבוהה (הכי גבוהה ב-20 השנים האחרונות, תוצאה מצטברת של השקעה במלאים ובאימונים מאז סיומה בשל מלחמת לבנון השנייה), ברור שהמלחמה הבאה לא תהיה פיקניק. היא תכלול בכל מקרה אש תופת גם על תל אביב ועל שאר ערי מרכז הארץ.

כמובן, שמעל לכל התרחישים מרחפת בשנת העצמאות ה-65 סכנת העימות החזיתי מול איראן. ההחלטות שיתקבלו בקבינט בעניין הזה יהיו גורליות מאין כמוהן. בראיונות לגליונות יום העצמאות של העיתונים היומיים דיבר גנץ על "שנת הכרעה". אך על אילו כתפיים מונחת ההחלטה הגורלית? מי יהיו דמויות המפתח, שיכריעו האם ישראת תגיע ליום העצמאות ה-65 תחת איום גרעיני מוחשי או לא?

אהוד ברק: שר ביטחון, גם אם הוא לא פופולארי במיוחד בציבור הרחב (בלשון המעטה), יש קונזנזוס (מוצדק) שהוא האיש הנכון בזמן הנכון. סיכוי סביר שההמלצה שלו באוזנו של ראש הממשלה נתניהו - בין אם לתקוף את איראן ובין אם לא – תיפול על אוזן קשובה.

בני גנץ: רמטכ"ל באמצע הקדנציה. לא שיא הכריזמה, אבל מיצב מנהיגות ראויה בצבא. לא מיליטאנט בהתנהלותו מול שר הביטחון, אם ברק יחשוב שצריך לתקוף וגם אם לא, הוא עשוי להתאים את צה"ל להחלטה.

יאיר נוה: סגן רמטכ"ל, רחוק מאור הזרקורים, אבל המנכ"ל בפועל של הצבא. אחרי כמה שנים באזרחות, ועם שאיפות להיות הרמטכ"ל הבא, גם הוא ישפיע בצורה זו או אחרת על ההחלטה.

אמיר אשל: ימונה למפקד חיל האוויר הבא ב-14 במאי, יופיע מול הקבינט המדיני ביטחוני בתוך כמה חודשים ויצטרך להשיב באופן חד משמעי – האם להערכתו חיל האוויר מסוגל לבצע את ה"משימה" (עיכוב, לפחות של שנתיים-שלוש בתכנית הגרעין האיראנית, במאצעות תקיפה).

גדי אייזנקוט: ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה ואלוף פיקוד הצפון לשעבר, נמצא יום יום בקרייה, ומחכה לקריאה להתייצב בלשכת סגן הרמטכ"ל (לא בטוח שיזכה לכך, בכל זאת יש עדיין משקעים מפרשת הרפז ושר הביטחון ברק עלול לזהות אותו עם "מחנה אשכנזי"). בכל מקרה, אייזנקוט הוא אלוף ותיק ומוערך, שההשפעה שלו על עמיתיו במטה הכללי היא רבה.

א': א' הוא שם קוד לכל אותם לוחמים אלמוניים, אנשי היחידות החסויות, שעשויים למנוע את הצורך בתקיפה אווירית באיראן. א' יכול להיות איש יחידה 8200 של אמ"ן שעוסק בתקיפות סייבר או לוחם ללא חת בסיירת מטכ"ל, או אפילו מדען מבריק בתעשיה ביטחונית כלשהי. יכול להיות שהמדינה תהיה חייבת לו ולשכמותו הרבה מאוד, ואנחנו אפילו לא נדע על כך. לעולם.

בנימין נתניהו: ראש ממשלה. אחרי הכל, כובד משקלה של ההחלטה מונחת כל כולה על כתפיו.

You might be interested also