הכל התחיל במרתף

גאווה ישראלית: סקירה של כל כלי הנשק הקל שיוצרו בישראל מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת ועד ימינו

כשבאים לסקור את כלי הנשק הקל שפותחו ויוצרו בישראל לאורך השנים, הדבר המעניין ביותר הוא ציר ההתקדמות הטכנולוגית שעבר תחום זה משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד לימינו אנו. כל כלי נשק צריך להוכיח את ישימותו אל מול הטכנולוגיה.

בתקופה שבין אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 ועד להקמת המדינה הפעילות הטכנולוגית בתחום הנשק הקל הייתה מועטה ביותר וגם כאשר נעשו דברים כדוגמת ה-"כרמי", מוסדות הישוב (מפקדת "ההגנה") דחו יוזמה זו ונמנעו מלעבור לייצור מבצעי. אמנם בשנים אלו פעלה תעשייה צבאית במסגרת המחתרות ("ההגנה"), שאף הצליחה להעתיק ולייצר כמות ניכרת של תת-מקלע "סטן" הבריטי, אך זו לא יכלה לעסוק בתחום פיתוח של נק"ל כי לא עמדו לרשותה כל ידע טכני וניסיון נצבר.

הקמת המדינה הוציאה את התעשייה הצבאית ממעמד של גוף מחתרתי לכדי גוף גלוי וממוסד שלצורך הפעלתו וקיומו נזקק לבעלי מקצוע ובעלי ניסיון. כבר בשנים שלפני קום המדינה, הגו ראשי התעשייה תכנית לפיתוח ולייצור עצמי של נשק קל עבור צבא המדינה שבדרך. דוגמאות לכך הן אקדח תופי אמריקאי שאמור היה לירות כדורים של אקדח מטען (אקדח מ.י.) והעתק של מקלע אמריקאי של חברת "ג'ונסון" שאמור היה לירות כדורים של מקלע בריטי או של מקלע גרמני (מקלע "דרור").

בשנים הראשונות של המדינה ההתקדמות הטכנולוגית של התעשייה הצבאית לא הלכה בד-בבד עם זו של חיל החימוש של צה"ל, הגוף שקבע והחליט באלו כלי נשק ישתמש הצבא. האיש שעמד מאחורי ההתקדמות הטכנולוגית של חיל החימוש היה אל"מ מנס פרת, קצין לשעבר בצבא הבריטי, שאסף סביבו קאדר של בעלי מקצוע בתחום כלי הנשק שגם הם שירתו בעברם בצבא הבריטי. חיל החימוש פסל ואסר את הכנסתם של כלי הנשק המדוברים (אקדח מ.י. ומקלע "דרור") לצה"ל, מכיוון שבדיקת כלי נשק אלו על ידיו העלתה כי הם אינם עומדים במבחן החילופיות – האפשרות שחלק ספציפי בכלי נשק אחד יתאים גם בכלי נשק אחרים מאותו סוג.

התעשייה הצבאית הבינה שייצור נק"ל עבור צבא חייב להיות במסגרת טכנולוגית מיוחדת ומתאימה והציגה פתרונות לבעיית החילופיות. התוצאה היא ה"עוזי", כלי הנשק הראשון שפותח (על ידי עוזי גל) בתעשייה הצבאית וסופק בכמויות ניכרות לצה"ל. השנה היא 1952 וזוהי נקודת המפנה בהיסטוריה של פיתוח וייצור כלי נשק קלים בישראל.

לאורך השנים, ומעבר לנושאים הטכניים והטכנולוגיים של פיתוח כלי נשק, חדרו גם שיקולים אישיים – זרים לתחום – לתהליך קבלת ההחלטות של בחירת כלי הנשק המתאים לשימוש על ידי צה"ל. המקרה הבולט המייצג תופעה זו הינו סיפור המאבק בין רוס"ר "גל" (שפותח על ידי עוזי גל) ובין רוס"ר "בלשניקוב" (שפותח על ידי ישראל בלשניקוב גלילי) והפך לרוס"ר "גליל" הידוע. למרות שרוס"ר "גל" התאים לתרגולות צה"ל מבחינת הנדסת האנוש יותר מרוס"ר ה"גליל" (שהינו למעשה התאמה של הרוס"ר הרוסי קלאצ'ניקוב לתרגולות הצה"ליות), נבחר בכל-זאת ה"גליל" כרוס"ר התקני של צה"ל.

אומנם מצערת העובדה שהמפעל לייצור כלי נשק קלים בתעש חדל לייצר כלי נשק לפני עשור, אך ייצור כלי הנשק הקלים בארץ נמשך במלוא עוזו ואף התגבר בשנים האחרונות כתוצאה מהצטרפותם של גורמים פרטיים, כדוגמת חברת IWI, חברת Silver Shadow וחברת "בול", למעגל החברות המפתחות והמייצרות.

***

הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון מספר 7 של המגזין "ישראל דיפנס"