"בנקודת הכובד": יש עוד מה ללמוד מיוה"כ
ספרם החדש ל יעקב אבן ושמחה מעוז, ממפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, צריך להיקרא על ידי מפקדי צה"ל בדור הנוכחי, סבור ד"ר עופר דרורי
הגנה לישראל
| 19/05/2011
על: בנקודת הכובד, יעקב אבן ושמחה מעוז, הוצאות מודן ומערכות, 2012, 310 עמודים. צבא וביטחון
בשנת 1753 חיבר פרידריך הגדול את ספרו "הוראות למצביאים". 220 שנים לאחר חיבורו תורגם הספר לעברית ויצא בהוצאת מערכות (בשנת 1979).
מאז, יצאו לאור ספרים רבים העוסקים באומנות המלחמה, בניהול גייסות ועוד אבל נראה שהספר "בנקודת הכובד" של ג'קי אבן ושמחה מעוז ראוי להיות ממשיכו של "הוראות למצביאים" בעיקר כיוון שהוא מכוון אליהם, למצביאים, המפקדים בדרג האסטרטגי, מפקדי אוגדות, מפקדי גייסות ומפקדי פיקודים וזירות.
ג'קי אבן (בעל צל"ש אלוף ממבצע קדש) שירת כסגן מפקד אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים (אוגדתו של אריק שרון), ושמחה מעוז (בעל עיטור המופת במלחמת יוה"כ) היה עוזרו. אבן ומעוז עושים שימוש נרחב בדוגמאות של הלחימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ (ולא רק בה) במלחמת יום הכיפורים, כדי להמחיש את תפיסת עולמם לגבי המצביאות הקרבית הראויה. בספר דוגמאות רבות כיצד הדברים ראויים להתנהל ולצדם דוגמאות רבות לא פחות של תקלות, טעויות וחוסר מצביאות קרבית אשר הובילו את צה"ל לכישלונות או לאי השגת משימות משמעותיות במלחמת יום הכיפורים.
הספר בהחלט מקורי ומביא מידע שחלקו היה חדש עבורי לגבי התנהלות המערכה. אבן ומעוז אינם חוסכים שבטם ומטיחים ביקורת חריפה למדי באלוף הפיקוד גורודיש. עיקר האשמה לדעתם, מוטלת על מי שמינה אותו לתפקיד, על מפקד החזית, חיים בר לב ועל הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), על דרך התנהלות האירועים במלחמה לא רק בתחילתה ומתקפת הנגד הבעייתית של ה- 8 באוקטובר אלא גם בהגדרת יעדי המלחמה בשלביה השונים.
לצד הביקורת, דדו זוכה להערכה על החלטתו לבצע את הצליחה כבר ב 14 באוקטובר ובר לב על תמיכתו בה.
האם כל הנכתב הוא אובייקטיבי? בוודאי שלא הרי עד כמה יכול סגן מפקד אוגדה ששרון מפקדה להישאר אובייקטיבי? ניתן לפרש את דברי הביקורת כפשוטם וניתן לקרוא בין השורות על יחסם המפלה לרעה של הצמרת הפיקודית כלפי שרון במהלך המלחמה דבר המעורר ביקורת מוצדקת כלפי אלה המבקרים ברמה האישית ולא נשארים בתחום המקצוע הצבאי. מאידך ישנם דוגמאות מהם עולה כי שרון קנה "ביושר" התייחסות כזו כלפיו בעיקר בגלל נטייתו לבצע את מה שהיה נראה לו לנכון דבר שלא תמיד עלה בקנה אחד עם הפקודות שקיבל (מובאות גם דוגמאות הפוכות). המחברים מנסים להתמודד עם האמת ולנתח את העובדות ולהבין את משמעותן כפי הבנתם.
בספר מוצגות הדילמות המרכזיות שהיו במלחמה בגזרה זו תוך שאבן ומעוז מנתחים לאחור את המצב ומביאים גם את עמדותיהם של מתנגדי שרון.
לעתים, הם עושים זטת באובייקטיביות מוחלטת, ולעתים מתוך ראייה אישית של הדברים. בפרק העוסק בקרב הצליחה ובוויכוח הנוקב שהיה בין בר לב לשרון בדבר הזהירות שנדרשה לא להעביר כוחות משוריינים למערב התעלה בטרם יושלם גשר על התעלה, מביא אבן את דברי שרון הטוען שב 16 לאוקטובר "התנהלה תנועה מנהלתית משמעותית" על ציר עכביש.
ללמדך, שלדעת שרון, ניתן היה לאפשר לו להעביר כוחות נוספים על גבי "התמסחים" שהיו אמצעי גישור נייד ולא קבוע בעל פגיעות רבה ולא להמתין לבניית גשר הקבע וזאת בגלל ציר עכביש הפתוח שדרכו ובציר טרטור היה מתוכנן לעבור ציוד הגישור הכבד. בספר עצמו מספר עדויות שלא זה היה המצב לפחות בחצי היום הראשון של ה 16 לחודש. בשעות הבוקר נפגע טנק דחפור על הציר, שני טנקים נוספים נפגעו מאש טילי נ"ט מצפון לציר והנגמ"ש של כותב שורות אלה נפגע על הציר בשעות הצהרים. האם אלו עדויות לתנועה מנהלתית "משמעותית"? אני בספק, לפחות לגבי תנועה מנהלתית שאינה תחת אש. מהספר עולה שעיקר התנועה האפקטיבית הייתה בשעות הלילה ואליו בשעות היום כלים שנעו בציר עכביש נפגעו.
אף שעברו כמעט 40 שנה מאז המלחמה הספר תרם לי להבנה של אירועים מסוימים שכבר הייתי בטוח שאני מכיר אותם לפני ולפנים. הפרקים על קרב הצליחה מעולים ומצליחים במספר עמודים מועט יחסית לתאר את האירועים ולהסביר את מהלכם בצורה פשוטה וברורה.
נדמה לי, שזו הפעם הראשונה בה נשמעים בפומבי דברי ביקורת מנומקים מפי דרג בכיר כל כך על חלק ממהלכי המלחמה תוך התמקדות אמיצה גם בכישלונותיה. נראה היה שאם הספר הזה היה נכתב לפני עשר שנים וממצאיו היו נלמדים בפו"ם אולי היינו חוסכים את התקלות החמורות שהתגלו במלחמת לבנון השנייה. את חוסר תשומת הלב של מפקדים לחשיבות צירי התחזוקה אל הכוחות ואת החשיבות של שליטה על צירים לוגיסטיים. בוודאי היינו חוסכים דם ומצבים קיצוניים בהם נגמרו המים והמזון ללוחמים בשטחי דרום לבנון קילומטרים ספורים מקוו הגבול.
ספר רציני, מעמיק ומומלץ וראוי שיקרא וילמד על ידי כל מפקדי צה"ל הבכירים.
על: בנקודת הכובד, יעקב אבן ושמחה מעוז, הוצאות מודן ומערכות, 2012, 310 עמודים. צבא וביטחון
בשנת 1753 חיבר פרידריך הגדול את ספרו "הוראות למצביאים". 220 שנים לאחר חיבורו תורגם הספר לעברית ויצא בהוצאת מערכות (בשנת 1979).
מאז, יצאו לאור ספרים רבים העוסקים באומנות המלחמה, בניהול גייסות ועוד אבל נראה שהספר "בנקודת הכובד" של ג'קי אבן ושמחה מעוז ראוי להיות ממשיכו של "הוראות למצביאים" בעיקר כיוון שהוא מכוון אליהם, למצביאים, המפקדים בדרג האסטרטגי, מפקדי אוגדות, מפקדי גייסות ומפקדי פיקודים וזירות.
ג'קי אבן (בעל צל"ש אלוף ממבצע קדש) שירת כסגן מפקד אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים (אוגדתו של אריק שרון), ושמחה מעוז (בעל עיטור המופת במלחמת יוה"כ) היה עוזרו. אבן ומעוז עושים שימוש נרחב בדוגמאות של הלחימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ (ולא רק בה) במלחמת יום הכיפורים, כדי להמחיש את תפיסת עולמם לגבי המצביאות הקרבית הראויה. בספר דוגמאות רבות כיצד הדברים ראויים להתנהל ולצדם דוגמאות רבות לא פחות של תקלות, טעויות וחוסר מצביאות קרבית אשר הובילו את צה"ל לכישלונות או לאי השגת משימות משמעותיות במלחמת יום הכיפורים.
הספר בהחלט מקורי ומביא מידע שחלקו היה חדש עבורי לגבי התנהלות המערכה. אבן ומעוז אינם חוסכים שבטם ומטיחים ביקורת חריפה למדי באלוף הפיקוד גורודיש. עיקר האשמה לדעתם, מוטלת על מי שמינה אותו לתפקיד, על מפקד החזית, חיים בר לב ועל הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), על דרך התנהלות האירועים במלחמה לא רק בתחילתה ומתקפת הנגד הבעייתית של ה- 8 באוקטובר אלא גם בהגדרת יעדי המלחמה בשלביה השונים.
לצד הביקורת, דדו זוכה להערכה על החלטתו לבצע את הצליחה כבר ב 14 באוקטובר ובר לב על תמיכתו בה.
האם כל הנכתב הוא אובייקטיבי? בוודאי שלא הרי עד כמה יכול סגן מפקד אוגדה ששרון מפקדה להישאר אובייקטיבי? ניתן לפרש את דברי הביקורת כפשוטם וניתן לקרוא בין השורות על יחסם המפלה לרעה של הצמרת הפיקודית כלפי שרון במהלך המלחמה דבר המעורר ביקורת מוצדקת כלפי אלה המבקרים ברמה האישית ולא נשארים בתחום המקצוע הצבאי. מאידך ישנם דוגמאות מהם עולה כי שרון קנה "ביושר" התייחסות כזו כלפיו בעיקר בגלל נטייתו לבצע את מה שהיה נראה לו לנכון דבר שלא תמיד עלה בקנה אחד עם הפקודות שקיבל (מובאות גם דוגמאות הפוכות). המחברים מנסים להתמודד עם האמת ולנתח את העובדות ולהבין את משמעותן כפי הבנתם.
בספר מוצגות הדילמות המרכזיות שהיו במלחמה בגזרה זו תוך שאבן ומעוז מנתחים לאחור את המצב ומביאים גם את עמדותיהם של מתנגדי שרון.
לעתים, הם עושים זטת באובייקטיביות מוחלטת, ולעתים מתוך ראייה אישית של הדברים. בפרק העוסק בקרב הצליחה ובוויכוח הנוקב שהיה בין בר לב לשרון בדבר הזהירות שנדרשה לא להעביר כוחות משוריינים למערב התעלה בטרם יושלם גשר על התעלה, מביא אבן את דברי שרון הטוען שב 16 לאוקטובר "התנהלה תנועה מנהלתית משמעותית" על ציר עכביש.
ללמדך, שלדעת שרון, ניתן היה לאפשר לו להעביר כוחות נוספים על גבי "התמסחים" שהיו אמצעי גישור נייד ולא קבוע בעל פגיעות רבה ולא להמתין לבניית גשר הקבע וזאת בגלל ציר עכביש הפתוח שדרכו ובציר טרטור היה מתוכנן לעבור ציוד הגישור הכבד. בספר עצמו מספר עדויות שלא זה היה המצב לפחות בחצי היום הראשון של ה 16 לחודש. בשעות הבוקר נפגע טנק דחפור על הציר, שני טנקים נוספים נפגעו מאש טילי נ"ט מצפון לציר והנגמ"ש של כותב שורות אלה נפגע על הציר בשעות הצהרים. האם אלו עדויות לתנועה מנהלתית "משמעותית"? אני בספק, לפחות לגבי תנועה מנהלתית שאינה תחת אש. מהספר עולה שעיקר התנועה האפקטיבית הייתה בשעות הלילה ואליו בשעות היום כלים שנעו בציר עכביש נפגעו.
אף שעברו כמעט 40 שנה מאז המלחמה הספר תרם לי להבנה של אירועים מסוימים שכבר הייתי בטוח שאני מכיר אותם לפני ולפנים. הפרקים על קרב הצליחה מעולים ומצליחים במספר עמודים מועט יחסית לתאר את האירועים ולהסביר את מהלכם בצורה פשוטה וברורה.
נדמה לי, שזו הפעם הראשונה בה נשמעים בפומבי דברי ביקורת מנומקים מפי דרג בכיר כל כך על חלק ממהלכי המלחמה תוך התמקדות אמיצה גם בכישלונותיה. נראה היה שאם הספר הזה היה נכתב לפני עשר שנים וממצאיו היו נלמדים בפו"ם אולי היינו חוסכים את התקלות החמורות שהתגלו במלחמת לבנון השנייה. את חוסר תשומת הלב של מפקדים לחשיבות צירי התחזוקה אל הכוחות ואת החשיבות של שליטה על צירים לוגיסטיים. בוודאי היינו חוסכים דם ומצבים קיצוניים בהם נגמרו המים והמזון ללוחמים בשטחי דרום לבנון קילומטרים ספורים מקוו הגבול.
ספר רציני, מעמיק ומומלץ וראוי שיקרא וילמד על ידי כל מפקדי צה"ל הבכירים.
