האם נוקט המודיעין האמריקאי בגישה אובייקטיבית כלפי הגרעין האיראני?
גישת המודיעין האמריקאי כלפי הגרעין האיראני
דני שוהם
| 19/05/2011
ערכות מודיעין הן כלי עיקרי, אם לא ראשון במעלה, המעצב את אופן התייחסותם של קברניטי מדינות וממשלים כלפי איומים אסטרטגיים בכלל, ובהקשרים צבאיים בפרט. גיבושן וניסוחן באורח אובייקטיבי, בלתי תלוי לחלוטין בעמדתו ובהשקפתו האישית של המעריך המודיעיני, הם נכס צאן ברזל בעבודת מודיעין; אושיה שאינה סובלנית להטיות כלשהן, תכופות בניגוד לטבעם של בני אנוש. העדרה מן הממשק העדין שפועל בין מערכת מודיעינית לבין צרכן-העל שלה – המדינה – הינו חמור.
בשנת 2007, בה בשעה שאיראן המשיכה ללא לאות בקידום תכנית הגרעין הצבאית שלה, טענה מערכת המודיעין האמריקאית שתכנית הגרעין הצבאית של איראן אינה פעילה מזה כמה שנים. טענה זו עמדה בניגוד מוחלט להערכות המודיעין של ישראל, בריטניה, גרמניה וצרפת; נתפסה על ידי מומחי מודיעין רבים בעולם, ואף בארה”ב גופא, כמשרתת מגמה מובהקת של מערכת המודיעין האמריקאית למנוע תקיפת מתקני גרעין באיראן (דהיינו להכתיב, מתחת לפני השטח, לנשיא ולממשל עמדה פוליטית); בלמה גם את המאמצים הדיפלומטים כנגד איראן; הסתברה בעליל ככשל קריטי, הן מודיעינית והן אסטרטגית; ואפשרה לאיראן לצעוד עד 2011, כמעט ללא הפרעה, כברת דרך נוספת, משמעותית מאוד, אל יעדה האולטימטיבי הנהיר – נשק גרעיני. רק כעבור ארבע שנים, בשנת 2011, הפיקה מערכת המודיעין האמריקאית מסמך הערכה נוסף שהתמקד בתוכנית הגרעין האיראנית.
המסמך נותר חסוי בשלמותו, ולא נגזר ממנו תקציר בלתי מסווג של נקודות עיקריות (בניגוד למהלך שהתרחש ב-2007). אולם חשיפות אחדות שהופיעו בעיתונות האמריקאית, כמו גם מתן דיווחים על ידי נציגים בכירים של מערכת המודיעין האמריקאית בפני וועדות שונות, העלו כי האחרונה לא חזרה בה ממחדל 2007, ולמעשה שינתה רק במידת מה את מהות השקפתה בנושא. ככל הנראה, היא נמנעה במפגיע מלציין כי תכנית הגרעין הצבאית של איראן שרירה וקיימת לכל אורך הדרך. ממילא צף ועולה הספק – ולוואי כי מופרך הוא – בדבר השתחררותה של מערכת המודיעין האמריקאית מהמגמתיות הקלוקלת שהניעה את מהלכיה בשנת 2007. האם כיום היא אובייקטיבית, נטולת כל מגמתיות, בתמונת המודיעין שהיא משרטטת עבור הנשיא והמימשל אודות הגרעין האיראני?
נכון הוא, כי לניתוחה של סוגיית הגרעין האיראני נילווה בהכרח מרחב של אי-וודאות, בפרט על גבי ציר הזמן המשלב מסלולים טכנולוגיים מורכבים עם ערוצי קבלת החלטות באיראן. אבל מעבר למרחב אי-הוודאות הכרוך באופן אינהרנטי בניתוח המודיעיני של הפעימות הקריטיות שעלולות להוביל, בסופו של יום, להימצאות נשק גרעיני בידי איראן – ואולי דווקא בשל מרחב זה – מתווסף גם החשש שמא מרחב זה עדיין מנוצל על ידי מערכת המודיעין האמריקאית להטיית לוח הזמנים של הפעימות הללו באופן שישרת מגמתיות של מערכת זו להשפיע על סיכויי התממשותה של תקיפת מתקני הגרעין האיראניים, בין אם על ידי ישראל או ארה”ב.
באופן בסיסי, יכולה מגמתיות כזו לשרור באופנים הבאים: השפעה מכוונת על סיכויי ביצוע התקיפה על ידי ישראל, השפעה מכוונת על סיכויי ביצוע התקיפה על ידי ארה”ב, והשפעה מכוונת על סיכויי ביצוע התקיפה, בין אם על ידי ישראל, או ארה”ב (או כל מדינה אחרת שיכולה ליטול חלק בתקיפה).
עקרונית, עלולות השפעות כאלה להתרחש הן על ידי הגברת הסיכויים לתקוף, והן על ידי הקטנתם. על פי הניסיון המר והנמהר משנת 2007 (ואף 2011, במידה ניכרת) הרבה יותר סביר שמגמתיות כזו, אם אכן שוררת אף כיום, מיועדת להקטנת הסיכויים מאשר להגברתם. הערכות מודיעין יכולות בנקל לגלם, על פי אופן התנסחותן, מסרים משפיעי-מדיניות, מעבר למודיעין נטו.
מרחב אי-הוודאות המצוין לעיל עלול גם הוא להוות כר פורה המשמש למסרים משפיעי-מדיניות. האומנם נגמלה מערכת המודיעין האמריקאית מההטיות המשרתות מסרים שכאלה, בכל הנוגע לגישתה כלפי תכנית הגרעין הצבאית האיראנית? סוגיה זו, בפני עצמה, צריכה לבחינה עניינית וערכית.
מאמר העוסק בסוגיה מתפרסם במרס בכתב העת International Journal of Intelligence and Counterintelligence
ערכות מודיעין הן כלי עיקרי, אם לא ראשון במעלה, המעצב את אופן התייחסותם של קברניטי מדינות וממשלים כלפי איומים אסטרטגיים בכלל, ובהקשרים צבאיים בפרט. גיבושן וניסוחן באורח אובייקטיבי, בלתי תלוי לחלוטין בעמדתו ובהשקפתו האישית של המעריך המודיעיני, הם נכס צאן ברזל בעבודת מודיעין; אושיה שאינה סובלנית להטיות כלשהן, תכופות בניגוד לטבעם של בני אנוש. העדרה מן הממשק העדין שפועל בין מערכת מודיעינית לבין צרכן-העל שלה – המדינה – הינו חמור.
בשנת 2007, בה בשעה שאיראן המשיכה ללא לאות בקידום תכנית הגרעין הצבאית שלה, טענה מערכת המודיעין האמריקאית שתכנית הגרעין הצבאית של איראן אינה פעילה מזה כמה שנים. טענה זו עמדה בניגוד מוחלט להערכות המודיעין של ישראל, בריטניה, גרמניה וצרפת; נתפסה על ידי מומחי מודיעין רבים בעולם, ואף בארה”ב גופא, כמשרתת מגמה מובהקת של מערכת המודיעין האמריקאית למנוע תקיפת מתקני גרעין באיראן (דהיינו להכתיב, מתחת לפני השטח, לנשיא ולממשל עמדה פוליטית); בלמה גם את המאמצים הדיפלומטים כנגד איראן; הסתברה בעליל ככשל קריטי, הן מודיעינית והן אסטרטגית; ואפשרה לאיראן לצעוד עד 2011, כמעט ללא הפרעה, כברת דרך נוספת, משמעותית מאוד, אל יעדה האולטימטיבי הנהיר – נשק גרעיני. רק כעבור ארבע שנים, בשנת 2011, הפיקה מערכת המודיעין האמריקאית מסמך הערכה נוסף שהתמקד בתוכנית הגרעין האיראנית.
המסמך נותר חסוי בשלמותו, ולא נגזר ממנו תקציר בלתי מסווג של נקודות עיקריות (בניגוד למהלך שהתרחש ב-2007). אולם חשיפות אחדות שהופיעו בעיתונות האמריקאית, כמו גם מתן דיווחים על ידי נציגים בכירים של מערכת המודיעין האמריקאית בפני וועדות שונות, העלו כי האחרונה לא חזרה בה ממחדל 2007, ולמעשה שינתה רק במידת מה את מהות השקפתה בנושא. ככל הנראה, היא נמנעה במפגיע מלציין כי תכנית הגרעין הצבאית של איראן שרירה וקיימת לכל אורך הדרך. ממילא צף ועולה הספק – ולוואי כי מופרך הוא – בדבר השתחררותה של מערכת המודיעין האמריקאית מהמגמתיות הקלוקלת שהניעה את מהלכיה בשנת 2007. האם כיום היא אובייקטיבית, נטולת כל מגמתיות, בתמונת המודיעין שהיא משרטטת עבור הנשיא והמימשל אודות הגרעין האיראני?
נכון הוא, כי לניתוחה של סוגיית הגרעין האיראני נילווה בהכרח מרחב של אי-וודאות, בפרט על גבי ציר הזמן המשלב מסלולים טכנולוגיים מורכבים עם ערוצי קבלת החלטות באיראן. אבל מעבר למרחב אי-הוודאות הכרוך באופן אינהרנטי בניתוח המודיעיני של הפעימות הקריטיות שעלולות להוביל, בסופו של יום, להימצאות נשק גרעיני בידי איראן – ואולי דווקא בשל מרחב זה – מתווסף גם החשש שמא מרחב זה עדיין מנוצל על ידי מערכת המודיעין האמריקאית להטיית לוח הזמנים של הפעימות הללו באופן שישרת מגמתיות של מערכת זו להשפיע על סיכויי התממשותה של תקיפת מתקני הגרעין האיראניים, בין אם על ידי ישראל או ארה”ב.
באופן בסיסי, יכולה מגמתיות כזו לשרור באופנים הבאים: השפעה מכוונת על סיכויי ביצוע התקיפה על ידי ישראל, השפעה מכוונת על סיכויי ביצוע התקיפה על ידי ארה”ב, והשפעה מכוונת על סיכויי ביצוע התקיפה, בין אם על ידי ישראל, או ארה”ב (או כל מדינה אחרת שיכולה ליטול חלק בתקיפה).
עקרונית, עלולות השפעות כאלה להתרחש הן על ידי הגברת הסיכויים לתקוף, והן על ידי הקטנתם. על פי הניסיון המר והנמהר משנת 2007 (ואף 2011, במידה ניכרת) הרבה יותר סביר שמגמתיות כזו, אם אכן שוררת אף כיום, מיועדת להקטנת הסיכויים מאשר להגברתם. הערכות מודיעין יכולות בנקל לגלם, על פי אופן התנסחותן, מסרים משפיעי-מדיניות, מעבר למודיעין נטו.
מרחב אי-הוודאות המצוין לעיל עלול גם הוא להוות כר פורה המשמש למסרים משפיעי-מדיניות. האומנם נגמלה מערכת המודיעין האמריקאית מההטיות המשרתות מסרים שכאלה, בכל הנוגע לגישתה כלפי תכנית הגרעין הצבאית האיראנית? סוגיה זו, בפני עצמה, צריכה לבחינה עניינית וערכית.
מאמר העוסק בסוגיה מתפרסם במרס בכתב העת International Journal of Intelligence and Counterintelligence
