לא להשתלט על רצועת עזה

מבצע יבשתי גדול לתוככי עזה הוא אחת מדרכי הפעולה שאסור לצה"ל להשתמש בהןלא להשתלט על רצועת עזה

קשה להתעלם מאזהרותיו החוזרות ונשנות של הרמטכ"ל כי הולך וקרב היום בו יחליט להכניס את צה"ל לרצועת עזה. על מה ולמה? הטענה המרכזית היא כי הלחימה מנגד, באמצעות ארטילריה מדויקת, ותקיפות מהאוויר ומהים, אינה משיגה את המטרה – הפסקת שיגורי טילים ופגזי מרגמה והנחת מטענים לאורך גדר הגבול.

טענה שנייה היא כי רק כניסה יבשתית לרצועה, תפיסת שטחים חיוניים ובמידת הצורך אף כיבוש הרצועה כולה, יביאו לסיום מעשי התוקפנות שנמשכים יותר מעשר שנים.

טיעונים אלו אינם מנת חלקו של הרמטכ"ל בלבד; הם שגורים בפי קצינים בכירים רבים, בקרב פרשנים, בקרב פוליטיקאים פופוליסטיים ובקרב מגזרים שלמים בחברה הישראלית.

השאלה הראשונה היא האומנם יש ממש בטיעונים אלו? לקחי העבר של עשרות השנים האחרונות מעידים כי הפעלת כוח יבשתי גדול נגד ארגוני טרור וגרילה אינם משיגים רגיעה. לא מלחמת לבנון הראשונה, לא שמונה-עשרה השנים בעקבותיה, ולא "עופרת יצוקה" השיגו רגיעה. נכון שמבצע "חומת מגן" לאחר הטבח במלון פארק, ומבצע טיהור הרצועה בתקופת מלחמת ההתשה השיגו הפחתה משמעותית בקצב ועוצמת מעשי טרור אך היו אלו מקרים בודדים במסכת הניסיונות של ישראל, ארצות הברית, נאט"ו, ואחרים לדכא טרור באמצעות כיבוש השטח.

ולא רק זאת, תפיסה מחדש של רצועת עזה נושאת בחובה נזקים מדיניים ודיפלומטיים ומחיר דמים מתמשך. יש להביא בחשבון כעשרה-עשרים חיילים הרוגים מדי שנה; יש לזכור ולהזכיר כי צבא שמשתלט על טריטוריה רווית טרור הופך מתוקף למטרה, מצייד לניצוד. מעשי הטרור יימשכו בגיבוי האוכלוסייה הפלשתינית, המרחב הערבי מדינות העולם ודעת הקהל, בצד קוטביות הולכת וגדלה בחברה הישראלית.

קשה לתפוס מדוע קברניטי המדינה וצה"ל מתעלמים מכך שמבצע גדול ברצועת עזה עלול לכבול את ידי ישראל במאבק מול איראן ולערער את הפעילות הבין לאומית לאכיפה מדינית, כלכלית וצבאית על איראן, לשנות את מדיניותה הגרעינית. חוסר התועלת של החזרת צה"ל לרצועת עזה הוא בגדר עובדה.

הסבר נכון יותר לבחירה בצעד חסר אחריות מסוג זה הוא הייאוש וחוסר האונים של קובעי ההחלטות. הגישה של "זבנג וגמרנו", של ניסיון להשמיד את הטרור במבצע קרקעי גדול, היא שמרנית, חסרת סיכוי, ומתעלמת מלקחי עשרות שנים של לחימה בטרור. גישה זו מעידה על חוסר תבונה פוליטית ומדינית של ההנהגה האזרחית. השילוב של שמרנות צבאית וחוסר תבונה פוליטית עלול להיות מסוכן אם יחזיר את צה"ל למרכזי הערים ברצועה.

המלחמה בטרור היא סוג של מלחמת התשה, לא של חומר אלא של רוח: התשה של כוח הרצון, הנחישות והיכולת הנפשית להמשיך במאבק. מלחמות כאלו הן ארוכות ודורשות עוצמות של מנטאליות ותודעה, יותר מאשר עוצמה צבאית. היעד המעשי של צה"ל הוא להפחית בהדרגה את הפעילות הטרוריסטית בלי לשחוק נכסים של מורל, אחדות לאומית, ומעמד בין לאומי. השתלטות על רצועת עזה או חלק ניכר ממנה לא תשיג יעד מוגבל זה. שומה על צה"ל לשפר את דרכי הפעולה המקובלות עליו כיום, לחפש דרכים יצירתיות נוספות; וכמו כן, עליו להגדיר לעצמו את דרכי הפעולה שאסור לו להשתמש בהן; מבצע יבשתי גדול מול עזה הוא אחת הדרכים האסורות.

שאלה שנייה היא כיצד למנוע צעד כישלוני מסוג זה? הקורא מוזמן להשיב על כך בעצמו או לפחות להרים קולו כנגדו.