מהו מקור הקלקלות בצמרת?
כמו שכתב שקספיר, משהו רקוב במדינת ישראל. כיצד "מצליח" הממסד המדיני-ביטחוני לשוב ולקבוע החלטות הרות אסוןמשהו רקוב במדינת ישראל
שמואל גורדון
| 19/05/2011
שני אירועים התרחשו בימים האחרונים בצמרת השלטון המדיני-בטחוני – האחד טיוטת דו"ח המבקר על פרשת הרפז והשני, הראיון שנתן עוזי ארד (לשעבר, ראש המטה לביטחון לאומי) על המתרחש והמצחין בלשכת ראש הממשלה. שני האירועים אינם מותירים מקום לספק, אכן, כמו שכתב שקספיר משהו רקוב בצמרת המדינית-ביטחונית.
הריקבון אינו חדש ואזכיר רק כמה מקרים: באמצע מלחמת העצמאות ניסה בן גוריון להדיח מסיבות פוליטיות את גלילי (שהשתייך למפלגה הלא-נכונה) שהיה האישיות האזרחית שהובילה את "ההגנה" ואחריה את צה"ל הצעיר. אלופי צה"ל התמרדו והדרג האזרחי נאלץ למנות ועדה (ועדת החמישה) שהשאירה את גלילי על כנו.
מקרה אחר הוא "עסק הביש" שהופעל ללא ידיעת ראש הממשלה על ידי קהילת הביטחון. כמה שנים אחר כך התמנתה "ועדת השבעה" של שרי ממשלה מטעמים פוליטיים שהובילה לפרישה (הדחה) של ראש הממשלה, אחריה באו סדרת החלטות אסוניות לקראת יום כיפור הארור ההוא, ועדת כהן לאחר אסון סאברה ושתילה שנישאה על גלי העוינות הפוליטית כלפי שר הביטחון שרון. ופרשה אחרונה – בינתיים – הסמכויות המעורפלות שאליהן תומרנה ועדת וינוגרד, אשר השאירו את שלושת שרי הממשלה הבכירים על כסאם. (כמובן, ישנם כאלו שיעריכו אחרת את הקלקלות במקרים אלו).
כאילו לא די לנו, נפלנו לצומת קלקלות בצמרת המדינית-ביטחונית. עוזי ארד כאילו זועק לשמיים את אוזלת היד של אנשי הלשכה, וחדלונו של קובע ההחלטות. מיד אחריו נשמע קולו השפוי הרבה יותר, מאוזן ושקול, אשר חושף בדרכו שלו את ערוות הרמטכ"ל, שהב"ט ולשכותיהם. רובנו, שעברנו מלחמות והחלטות אסטרטגיות רוויי שגיאות ותקלות אין ספור, נותרים אדישים למדי נוכח התופעות החולניות שנחשפות יום אחר יום, והחשש להחלטות שגויות ומסוכנות בעתיד הקרוב.
כמעט תמיד הצליחו דרגי הביצוע להתגבר על המכשלות ולשמור כראוי על ביטחון המדינה. השאלה היא מדוע? כיצד "מצליח" הממסד המדיני-ביטחוני לשוב ולקבוע החלטות בעלות סיכון לא מחושב? האם לא זיהה את הכשלים העוברים מדור לדור? האם לא נקט באמצעים ודרכים לשיפור המצב? מוועדת אולשן-דורי שחקרה את "עסק הביש" וכלה בוועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, וועדת ליפקין שחק שתרגמה את לקחי הועדה ללשון המעשה, כולן הציעו שיפורים ושינויים במנגנון קביעת החלטות אסטרטגיות. כל ההצעות היו חיוביות ונבונות אך משום מה, החלטות מוטעות המשיכו להתקבל.
למה? הכיצד? אחת התשובות נעוצה באזור החולשה שבו התמקדו הוועדות והשיפורים. כולם ראו את מקור השגיאה במבנה הארגוני, בתהליך, ובהתנהגות החברתית. ודאי שהיו וישנן חולשות ארגוניות למיניהן, גם קהילת המחקר כתבה לרוב על הסוציולוגיה והניהול של קביעת החלטות; ייתכן ששיפורי הארגון והתהליך הגיעו לשלב בו תרומתם השולית פוחתת ביותר.
מקור השגיאה הבסיסי ביותר בקביעת החלטות אסטרטגיות בחברה וארגון מודרניים הם האישים, המנהיגים המדיניים והצבאיים שקובעים את ההחלטות. מקור השגיאה הוא בתכונותיהם, באופיים, בחוכמתם ובתבונתם כלומר: באינטליגנציה של קביעת החלטות. מרבית המנהיגים של המדינה הזאת ניחנו בחלק מהתכונות הדרושות, רק בחלק מהן.
מעולם לא הושם דגש על פיתוח אינטליגנציה כזאת; מעולם לא נבחנו מנהיגים בפוטנציה, ולא נבדקה יכולתם או האינטליגנציה שלהם לקבוע החלטות במצבי משבר ובלחץ זמן. הגיעה העת להתמקד באישיותו של כל אחד מהמתעתדים להחזיק בשרביט המרשל או בתואר שר בממשלה.
שני אירועים התרחשו בימים האחרונים בצמרת השלטון המדיני-בטחוני – האחד טיוטת דו"ח המבקר על פרשת הרפז והשני, הראיון שנתן עוזי ארד (לשעבר, ראש המטה לביטחון לאומי) על המתרחש והמצחין בלשכת ראש הממשלה. שני האירועים אינם מותירים מקום לספק, אכן, כמו שכתב שקספיר משהו רקוב בצמרת המדינית-ביטחונית.
הריקבון אינו חדש ואזכיר רק כמה מקרים: באמצע מלחמת העצמאות ניסה בן גוריון להדיח מסיבות פוליטיות את גלילי (שהשתייך למפלגה הלא-נכונה) שהיה האישיות האזרחית שהובילה את "ההגנה" ואחריה את צה"ל הצעיר. אלופי צה"ל התמרדו והדרג האזרחי נאלץ למנות ועדה (ועדת החמישה) שהשאירה את גלילי על כנו.
מקרה אחר הוא "עסק הביש" שהופעל ללא ידיעת ראש הממשלה על ידי קהילת הביטחון. כמה שנים אחר כך התמנתה "ועדת השבעה" של שרי ממשלה מטעמים פוליטיים שהובילה לפרישה (הדחה) של ראש הממשלה, אחריה באו סדרת החלטות אסוניות לקראת יום כיפור הארור ההוא, ועדת כהן לאחר אסון סאברה ושתילה שנישאה על גלי העוינות הפוליטית כלפי שר הביטחון שרון. ופרשה אחרונה – בינתיים – הסמכויות המעורפלות שאליהן תומרנה ועדת וינוגרד, אשר השאירו את שלושת שרי הממשלה הבכירים על כסאם. (כמובן, ישנם כאלו שיעריכו אחרת את הקלקלות במקרים אלו).
כאילו לא די לנו, נפלנו לצומת קלקלות בצמרת המדינית-ביטחונית. עוזי ארד כאילו זועק לשמיים את אוזלת היד של אנשי הלשכה, וחדלונו של קובע ההחלטות. מיד אחריו נשמע קולו השפוי הרבה יותר, מאוזן ושקול, אשר חושף בדרכו שלו את ערוות הרמטכ"ל, שהב"ט ולשכותיהם. רובנו, שעברנו מלחמות והחלטות אסטרטגיות רוויי שגיאות ותקלות אין ספור, נותרים אדישים למדי נוכח התופעות החולניות שנחשפות יום אחר יום, והחשש להחלטות שגויות ומסוכנות בעתיד הקרוב.
כמעט תמיד הצליחו דרגי הביצוע להתגבר על המכשלות ולשמור כראוי על ביטחון המדינה. השאלה היא מדוע? כיצד "מצליח" הממסד המדיני-ביטחוני לשוב ולקבוע החלטות בעלות סיכון לא מחושב? האם לא זיהה את הכשלים העוברים מדור לדור? האם לא נקט באמצעים ודרכים לשיפור המצב? מוועדת אולשן-דורי שחקרה את "עסק הביש" וכלה בוועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, וועדת ליפקין שחק שתרגמה את לקחי הועדה ללשון המעשה, כולן הציעו שיפורים ושינויים במנגנון קביעת החלטות אסטרטגיות. כל ההצעות היו חיוביות ונבונות אך משום מה, החלטות מוטעות המשיכו להתקבל.
למה? הכיצד? אחת התשובות נעוצה באזור החולשה שבו התמקדו הוועדות והשיפורים. כולם ראו את מקור השגיאה במבנה הארגוני, בתהליך, ובהתנהגות החברתית. ודאי שהיו וישנן חולשות ארגוניות למיניהן, גם קהילת המחקר כתבה לרוב על הסוציולוגיה והניהול של קביעת החלטות; ייתכן ששיפורי הארגון והתהליך הגיעו לשלב בו תרומתם השולית פוחתת ביותר.
מקור השגיאה הבסיסי ביותר בקביעת החלטות אסטרטגיות בחברה וארגון מודרניים הם האישים, המנהיגים המדיניים והצבאיים שקובעים את ההחלטות. מקור השגיאה הוא בתכונותיהם, באופיים, בחוכמתם ובתבונתם כלומר: באינטליגנציה של קביעת החלטות. מרבית המנהיגים של המדינה הזאת ניחנו בחלק מהתכונות הדרושות, רק בחלק מהן.
מעולם לא הושם דגש על פיתוח אינטליגנציה כזאת; מעולם לא נבחנו מנהיגים בפוטנציה, ולא נבדקה יכולתם או האינטליגנציה שלהם לקבוע החלטות במצבי משבר ובלחץ זמן. הגיעה העת להתמקד באישיותו של כל אחד מהמתעתדים להחזיק בשרביט המרשל או בתואר שר בממשלה.
