ה”אביב” של התנועות האיסלאמיות בעולם הערבי
ה”אביב” של התנועות האיסלאמיות בעולם הערבי
שאול שי
| 19/05/2011
הפילוסוף אלבר קאמי, בספרו “האדם המורד”, היטיב לתאר בשפה אוניברסאלית את מהות המרד המתפשט בימים אלה בעולם הערבי: “העבד נשא בכל הנגישות שקדמו לתנועת המרי. תכופות קיבל ללא תגובה פקודות הממרידות יותר מהפקודה שעוררה את סירובו, הוא נהג בהן באורך רוח, אף כי אולי דחה אותן בלבו, אלא ששתק, דואג יותר לעניינו העכשווי מאשר לזכותו הכוללת. עם אבדן הסבלנות עם קוצר הרוח, התחילה תנועה הפוכה, העשויה להתפשט על כל הדברים שנתקבלו על הדעת קודם.
תנועת המרד מרחיקה לשאתו משנשא אותו סירובו הפשוט. הוא חורג אפילו מהתחום שקבע ליריבו, ותובע עתה כי ינהגו בו מנהג שווה בין שווים. העבד מעמיד עתה בראש את החלק של עצמותו שביקש כי יכבדוהו, ומכריז כי חלק זה יעדיף על הכול, אפילו על החיים”.
מדינאים, פרשנים ומומחים הדגישו את האופי החילוני של תנועות המחאה הערביות ואת דרישתן לצדק, שוויון וחופש - ערכים שאיתם מזוהה החברה המערבית החופשית והדמוקרטית. תנועות המחאה בעולם הערבי דורשות את שינוי המשטרים הקיימים, שנתפסים בעיניהם כמשטרים מדכאים ומושחתים, אולם הן לא יודעות להתוות את האלטרנטיבה. המערב שנרתם בהתלהבות לתמוך ב”אביב הערבי”, זיהה בתנועות המחאה מגמה לאימוץ הדמוקרטיה, ולפיכך פועל לקידום הדמוקרטיזציה באמצעות בחירות חופשיות במדינות ערב.
התנועות האיסלאמיות לא נכחו בחזית המאבק בין תנועות המחאה למשטרים החילוניים, בכיכרות במצרים, בתוניס, בלוב ובמוקדים נוספים במזרח התיכון. התנועות האיסלאמיות, למודות הניסיון, שדוכאו ונרדפו במשך עשרות שנים על ידי המשטרים החילוניים בעולם הערבי, ממתינות בסבלנות בבחינת “צדיקים שמלאכתם תעשה בידי אחרים”.
ההתקוממות בתוניס הייתה הראשונה ובעקבותיה החלה “תופעת דומינו” שהתפשטה לקצוות העולם הערבי. תוניס הייתה גם הראשונה לבצע בחירות חופשיות בברכת המערב, ונראה כי תוצאות הבחירות משקפות את הצפוי גם במדינות ערביות נוספות: לאחר למעלה משלושה עשורים בהן נאסרה השתתפות התנועה האיסלאמית בפעילות הפוליטית בתוניס, זכתה תנועת ה”נהדה” האיסלאמית בניצחון בבחירות. נראה כי התנועות האיסלאמיות בעולם הערבי, למרות שנרדפו על ידי המשטרים, נותרו גורמי הכוח המאורגנים והחזקים יותר, והבחירות החופשיות, בחסות המערב, מספקות להן את ההזדמנות ההיסטורית להגיע לשלטון, או לכל הפחות להפוך לגורם מרכזי ורב השפעה במסגרת משטרים קיימים.
מכיוון שהתנועות האיסלאמיות יגבירו כוחן ויעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, הרי שהן ייתפסו כלגיטימיות על ידי המערכת הבינלאומית בכלל - והמערב בפרט. מבט חטוף על המזרח התיכון מצביע על “אביב” של התנועות האיסלאמיות, המייצגות קשת רחבה של גוונים: מתנועות ומשטרים רדיקליים דוגמת איראן, חיזבאללה וחמאס ועד לתנועות איסלאמיות מתונות יותר, דוגמת התנועות האיסלאמיות בטורקיה, מצרים ותוניס.
במזרח התיכון החדש, ההולך ומתעצב לנגד עינינו, תנועת “האחים המוסלמים” על זרועותיה ושלוחותיה, לרבות החמאס, תהווה גורם דומיננטי אשר ישלוט בחלק מהמדינות ויהיה שותף מרכזי לשלטון במדינות אחרות. במקביל להתחזקות “האחים המוסלמים” יתחזקו גם הפלגים הקיצוניים יותר של האיסלאם, המזוהים עם אל קאעידה והג’יהאד העולמי, אשר יאתגרו את “האחים המוסלמים” שנתפסים בראייתם כמתונים מדי. מדינת ישראל אינה יכולה להשפיע על התהליכים המתרחשים בתוך העולם הערבי, אך היא מחויבת להתבונן באורח מפוכח בתהליכים המתפתחים ולהיערך באופן המיטבי לקראתם תוך הגדרה מחודשת של האינטרסים החיוניים שלה ולנקוט במהלכים מדיניים וביטחוניים שיבטיחו אינטרסים אלה.
הפילוסוף אלבר קאמי, בספרו “האדם המורד”, היטיב לתאר בשפה אוניברסאלית את מהות המרד המתפשט בימים אלה בעולם הערבי: “העבד נשא בכל הנגישות שקדמו לתנועת המרי. תכופות קיבל ללא תגובה פקודות הממרידות יותר מהפקודה שעוררה את סירובו, הוא נהג בהן באורך רוח, אף כי אולי דחה אותן בלבו, אלא ששתק, דואג יותר לעניינו העכשווי מאשר לזכותו הכוללת. עם אבדן הסבלנות עם קוצר הרוח, התחילה תנועה הפוכה, העשויה להתפשט על כל הדברים שנתקבלו על הדעת קודם.
תנועת המרד מרחיקה לשאתו משנשא אותו סירובו הפשוט. הוא חורג אפילו מהתחום שקבע ליריבו, ותובע עתה כי ינהגו בו מנהג שווה בין שווים. העבד מעמיד עתה בראש את החלק של עצמותו שביקש כי יכבדוהו, ומכריז כי חלק זה יעדיף על הכול, אפילו על החיים”.
מדינאים, פרשנים ומומחים הדגישו את האופי החילוני של תנועות המחאה הערביות ואת דרישתן לצדק, שוויון וחופש - ערכים שאיתם מזוהה החברה המערבית החופשית והדמוקרטית. תנועות המחאה בעולם הערבי דורשות את שינוי המשטרים הקיימים, שנתפסים בעיניהם כמשטרים מדכאים ומושחתים, אולם הן לא יודעות להתוות את האלטרנטיבה. המערב שנרתם בהתלהבות לתמוך ב”אביב הערבי”, זיהה בתנועות המחאה מגמה לאימוץ הדמוקרטיה, ולפיכך פועל לקידום הדמוקרטיזציה באמצעות בחירות חופשיות במדינות ערב.
התנועות האיסלאמיות לא נכחו בחזית המאבק בין תנועות המחאה למשטרים החילוניים, בכיכרות במצרים, בתוניס, בלוב ובמוקדים נוספים במזרח התיכון. התנועות האיסלאמיות, למודות הניסיון, שדוכאו ונרדפו במשך עשרות שנים על ידי המשטרים החילוניים בעולם הערבי, ממתינות בסבלנות בבחינת “צדיקים שמלאכתם תעשה בידי אחרים”.
ההתקוממות בתוניס הייתה הראשונה ובעקבותיה החלה “תופעת דומינו” שהתפשטה לקצוות העולם הערבי. תוניס הייתה גם הראשונה לבצע בחירות חופשיות בברכת המערב, ונראה כי תוצאות הבחירות משקפות את הצפוי גם במדינות ערביות נוספות: לאחר למעלה משלושה עשורים בהן נאסרה השתתפות התנועה האיסלאמית בפעילות הפוליטית בתוניס, זכתה תנועת ה”נהדה” האיסלאמית בניצחון בבחירות. נראה כי התנועות האיסלאמיות בעולם הערבי, למרות שנרדפו על ידי המשטרים, נותרו גורמי הכוח המאורגנים והחזקים יותר, והבחירות החופשיות, בחסות המערב, מספקות להן את ההזדמנות ההיסטורית להגיע לשלטון, או לכל הפחות להפוך לגורם מרכזי ורב השפעה במסגרת משטרים קיימים.
מכיוון שהתנועות האיסלאמיות יגבירו כוחן ויעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, הרי שהן ייתפסו כלגיטימיות על ידי המערכת הבינלאומית בכלל - והמערב בפרט. מבט חטוף על המזרח התיכון מצביע על “אביב” של התנועות האיסלאמיות, המייצגות קשת רחבה של גוונים: מתנועות ומשטרים רדיקליים דוגמת איראן, חיזבאללה וחמאס ועד לתנועות איסלאמיות מתונות יותר, דוגמת התנועות האיסלאמיות בטורקיה, מצרים ותוניס.
במזרח התיכון החדש, ההולך ומתעצב לנגד עינינו, תנועת “האחים המוסלמים” על זרועותיה ושלוחותיה, לרבות החמאס, תהווה גורם דומיננטי אשר ישלוט בחלק מהמדינות ויהיה שותף מרכזי לשלטון במדינות אחרות. במקביל להתחזקות “האחים המוסלמים” יתחזקו גם הפלגים הקיצוניים יותר של האיסלאם, המזוהים עם אל קאעידה והג’יהאד העולמי, אשר יאתגרו את “האחים המוסלמים” שנתפסים בראייתם כמתונים מדי. מדינת ישראל אינה יכולה להשפיע על התהליכים המתרחשים בתוך העולם הערבי, אך היא מחויבת להתבונן באורח מפוכח בתהליכים המתפתחים ולהיערך באופן המיטבי לקראתם תוך הגדרה מחודשת של האינטרסים החיוניים שלה ולנקוט במהלכים מדיניים וביטחוניים שיבטיחו אינטרסים אלה.
