ההבנות בין ישראל לארה"ב
גל הירש חוזר לצמרת הצבאית, ההצהרות הנשמעות בנושא איראן הן במידה רבה מלחמה פסיכולוגית, העיניים נשואות השבוע גם לצפון, ומה קרה מאחורי הקלעים של המכרז הגדול (והמפואר) בתולדות מערכת הביטחון על הקמת עיר הבה"דים בנגב. הטור השבועי של עמיר רפפורט, חמישי ב-14:00
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
כדאי להתייחס בחשדנות לכל ההצהרות האנונימיות הנשמעות מפי "גורמים בכירים" ישראליים ואמריקאיים, לגבי השאלה האם ישראל תתקוף או לא תתקוף בניגוד לעמדתה של ארצות הברית. סביר להניח כי יש המון מלחמה פסיכולוגית בדיווחים האלה.
המטרה ברורה: להגביר את הלחץ על איראן, הנובע כבר מן הסנקציות הכלכליות ההולכות ומתגברות, ומן הפיצוצים המסתוריים וההתנקשויות במדעני הגרעין הבכירים, שמתרחשים בכל כמה חודשים (כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אפשר לראות את אופציית התקיפה האווירית רק כאמצעי אחד מתוך מכלול של צעדים מערכתיים שמטרתם אחת: למנוע את פצצת הגרעין האיראנית).
לעניין ההבנות, סביר לצאת מתוך שתי נקודות מוצא סותרות לכאורה: האחת היא שישראל אינה יכולה בשום אופן להתחייב בפני ארצות הברית להויע לה יותר מכמה שעות מראש על כך שהולכת להתבצע תקיפה (לא בטוח שארצות הברית עצמה הייתה רוצה להיות אחראית למהלכיה הצבאיים של ישראל באופן של אישור מראש). מצד שני, יש אמת בדברים שאמר באחרונה נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לפיהם היחסים הביטחוניים בין ישראל לארצות הברית מעולם לא היו הדוקים כמו בשנים האחרונות.
סוגיית הגרעין האיראני היא אחת המרכזיות בהן עוסק הדיאלוג האסטרטגי המשותף לירושלים ולוושינגטון, הנחשב, למתואם ביותר אי פעם. הדיאלוג אודות סוגייה זאת החל כבר מראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, והוא מתבטא בעדכון מודיעיני שוטף בנוגע להיבטים השונים של תוכנית הגרעין האיראנית. (עדכונים אלו נעשים על-ידי בכירים בזרועות הביטחון - אמ"ן ומוסד), פורום פוליטי-צבאי משותף (JPMG – Joint Politico-Military Group).
קבוצה זו, המתכנסת אחת לרבעון, מורכבת מדיפלומטים, אנשי צבא, אנשי מודיעין והעוסקים במדיניות חוץ. מדובר, למעשה, בקבוצות חשיבה העוסקות בהיבטים השונים של הפרויקט האיראני במטרה להעמיק את רמת שיתוף הפעולה המודיעיני ובמטרה לקבוע בסיס למדיניות משותפת. מעל לכל ,מתנהלות השיחות בנושא האיראני באופן שוטף ברובד המדיני.
השורה התחתונה ברורה: גם אם ישראל אינה מתחייבת להודיע מראש על תקיפה, היא לא תפעל כאילו ארצות הברית אינה נמצאת בסביבה (והיא עוד הולכת ומגבירה את נוכחותה באיזור המפרץ הפרסי).
אגב, התרגיל הענק שתוכנן לאביב הזה, בהשתתפות כוחות ישראליים ואמריקאיים, היה אמור להיות ביטוי נוסף לשיתוף הפעולה ההדוק בין הארצות. דחיית התרגיל נבעה מהרצון לצנן במשהו את המתיחות מול איראן. כעת, הוא מתוכנן לחודש אוקטובר.
זה לא בלתי סביר לקחת בחשבון שמלחמה תפרוץ עוד קודם לכן (כפי שפורסם כבר לפני כחודש בטור זה, הפרסומים טוענים כי חלון הזמן לתקיפה ישראלית באיראן הוא עד לקיץ הקרוב. לאחר מכן, האיראנים צפויים להעביר את המתקנים שלהם להעשרת אורניום אל בונקרים עומק באדמה – מקום שבו הפצצות שבשרות חיל האוויר לא יוכלו לגרום להם נזק. לאמריקאים יש נשק, שיוכל לאפשר פגיעה במתקנים, כנראה, גם במועד מאוחר יותר).
העיניים לצפון
בזמן שתשומת הלב העולמית מתמקדת סביב השאלה האם ישראל תתקוף או לא תתקוף באיראן, העיניים של צה"ל נשואות גם לצפון - וביתר דריכות, על רקע מרחץ הדמים בסוריה. דברים שאמר לפני כמה שבועות הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, לפיהם צה"ל נערך לקלוט פליטים עלאווים (עדת המיעוט בסוריה, שעליה נמנה הנשיא בשאר אסד), משקפים רק חלק משורה של תרחישים – מה יקרה ביום שבו יקרוס משטר אסד בסוריה?
מדאיגה הרבה יותר האפשרות שקריסת המשטר תהיה מלווה בירי טילים לעבר ישראל בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", וחמור לא פחות: העברת כמות גדולה של נשק איכותי במיוחד ממחסני הצבא הסורי למחסני החיזבאללה בלבנון. אם סוריה תעביר לחיזבאללה מערכות נ"מ מתקדמות ביותר לא מן המנע שישראל תבחר גם במקרה זה בדרך של מתקפת מנע- עוד לפני שהמערכות (מסוג S125) ייכנסו לפעולה.
החלפות בתקופה רגישה
המתיחות מול איראן ובצפון, אינה עיתוי מושלם לחילופים בכמה תפקידים מרכזיים, שצפויים בקרוב במערכת הביטחון. כניסתו לתפקיד של מפקד חיל האוויר הבא, האלוף אמיר אשל, מתוכננת לאפריל. גם העובדה שהמזכירים הצבאיים של שר הביטחון ושל ראש הממשלה צפויים להיות חדשים היא בעייתית (מדובר בשני תפקידים רגישים מאוד, שהכניסה אליהם תמיד מלווה בכמה חריקות - אין שום תפקיד בצה"ל שמכשיר קצינים בכירים כיצד עליהם להתנהל בממשק הסוער שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי).
המזכיר הצבאי החדש של שר הביטחון, תא"ל איציק תורג'מן, כבר נכנס לתפקידו ולומד לשחות בו. ראש הממשלה בנימין נתניהו יהיה חייב לבחור מזכיר צבאי חדש כבר בקרוב, משום שהנוכחי, האלוף יוחנן לוקר, הודיע שהוא יסיים את תפקידו בלשכה ויפרוש לאזרחות אם לא ימונה למפקד חיל האוויר הבא, והוא, כידוע, לא מונה.
אגב, על רקע הכנות האפשריות למלחמה בכל חזית אפשרית, מגביר את פעילותו הפיקוד החדש לענייני עומק. מפקד הפיקוד, האלוף שחזר מהגמלאות שי אביטל, כבר ריכז סביבו צוות עבודה, שצפוי לקבל בקרוב חיזוק מפתיע: תא"ל (מיל') גל הירש, מהדמויות הבולטות הצרובות בזיכרון הקולקטיבי של מלחמת לבנון השניה, כאשר שימש כמפקד עוצבת הגליל (אוגדה 91), האחראית על גזרת גבול לבנון.
הירש הפך לאחד מסמלי המלחמה בגלל הביקורת על שפת הפקודות הגבוהה שהנהיג, מצד שני הרמטכ"ל לשעבר רא"ל דן חלוץ אמר (בצדק) שנגרם לו עוול. הירש, שלא היה מהגרועים במפקדי המלחמה (להיפך) התפטר מצה"ל אחרי המלחמה, ועשה כסף (הוא שותף בכיר בחברת "דיפנסיב שילד"). התפקיד המיועד לו כעת, סגן מפקד הפיקוד, עשוי להחזיר אותו, לראשונה מאז המלחמה, לצמרת הצבאית.
עוברים דרומה
ולפני סיום, שאפו ענק מגיע לגורמים במשרד הביטחון שניהלו את המכרז לבניית בסיס הענק של צה"ל בנגב, שאמור להיקרא "עיר הבה"דים" ולהחליף את מחנה צריפין הענק, שזולל קרקעות במרכז הארץ כבר מימי המנדט הבריטי. מדובר במכרז הגדול בתולדות המדינה: כתשעה מיליארד שקל בשלב ההקמה, 20 מליארד בסך הכל (כולל כ-20 שנים של תפעול לוגיסטי).
האומץ לנהל פרויקט כזו בשיטה של מיקור חוץ אינו מובן מאליו, ואולם ההברקה הגדולה הייתה פרי מוחו של של היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון לשעבר, תא"ל מהרן פרזנר (מדובר בשני תארים, אך תפקיד אחד). "מהרן" (כך הוא מוכר במערכת הביטחון, הוא כיום אזרח) הכניס את הבנקים לתמונת המאבק כאשר דרש ליווי פיננסי לפרויקט עוד בשלבי ההתמודדות על המכרז ולא אחרי ההכרזה על הקבוצה הזוכה, כמקובל.
עמודי הכלכלה היו מלאים השבוע בתיאורים על משמעות הזכיה לקבוצת מנרב שזכתה בפרויקט הענק, מה שידוע פחות זה שההפרש בהצעות בינה ובין הקובצה שהתחרתה מולה בגמר (בראשות שפיר הנדסה) עמד על 400 מיליון שקל – 200 שקל חיסכון שהושגו בזכות שינוי בתכניות הבנייה שהקבוצה הזוכה הציעה למשרד הביטחון ביוזמתה, ועוד 200 מיליון הפרש שהושג בזכות אגרסיביות יתר של בנק הפועלים שליווה את הקבוצה הזוכה, לעומת הריבית שהציע בנק לאומי, העסוק בחילופי ההנהלה אצלו (ליווה את הקבוצה המפסידה בשלב הגמר).
בדרך כלל, מכרזים מעין אלה נגמרים בבית משפט, בעקבות טענות שמעלים המפסידים. לא הפעם – המפסידים התקשרו לאחל הצלחה לזוכים, ואף להודות לאנשי משרד הביטחון (הם יקבלו בחזרה רק 6 מיליון מהכספים הרבים שהשקיעו במסגרת ההתמודדות על המכרז). הפנים נשואות כבר למכרזי הענק הבאים: המכרז על העברת היחידות היוקרתיות של אגף התקשוב (יחידת "לוטם") לאיזור באר שבע ולאחר מכן המכרז להעברת יחידות המודיעין הגדולות ממרכז הארץ לאותו איזור. הבנייה של עיר הבה"דים מדרום לבאר שבע, סמוך לצומת הנגב, תתחיל כבר בתוך מספר חודשים. העברת הבסיסים של אגף התקשוב ואגף המודיעין –תושלם עד לסוף העשור.
כאשר התהליך ההיסטורי הזה צובר תאוצה, ממשיך לשכב ללא הכרה האיש שאחראי לו יותר מכל- ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שלולא התעקשותו והחלטות שקיבל לפני שלקה בשבץ מוחי, ספק אם היה מתרחש אי פעם.
כדאי להתייחס בחשדנות לכל ההצהרות האנונימיות הנשמעות מפי "גורמים בכירים" ישראליים ואמריקאיים, לגבי השאלה האם ישראל תתקוף או לא תתקוף בניגוד לעמדתה של ארצות הברית. סביר להניח כי יש המון מלחמה פסיכולוגית בדיווחים האלה.
המטרה ברורה: להגביר את הלחץ על איראן, הנובע כבר מן הסנקציות הכלכליות ההולכות ומתגברות, ומן הפיצוצים המסתוריים וההתנקשויות במדעני הגרעין הבכירים, שמתרחשים בכל כמה חודשים (כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אפשר לראות את אופציית התקיפה האווירית רק כאמצעי אחד מתוך מכלול של צעדים מערכתיים שמטרתם אחת: למנוע את פצצת הגרעין האיראנית).
לעניין ההבנות, סביר לצאת מתוך שתי נקודות מוצא סותרות לכאורה: האחת היא שישראל אינה יכולה בשום אופן להתחייב בפני ארצות הברית להויע לה יותר מכמה שעות מראש על כך שהולכת להתבצע תקיפה (לא בטוח שארצות הברית עצמה הייתה רוצה להיות אחראית למהלכיה הצבאיים של ישראל באופן של אישור מראש). מצד שני, יש אמת בדברים שאמר באחרונה נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לפיהם היחסים הביטחוניים בין ישראל לארצות הברית מעולם לא היו הדוקים כמו בשנים האחרונות.
סוגיית הגרעין האיראני היא אחת המרכזיות בהן עוסק הדיאלוג האסטרטגי המשותף לירושלים ולוושינגטון, הנחשב, למתואם ביותר אי פעם. הדיאלוג אודות סוגייה זאת החל כבר מראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, והוא מתבטא בעדכון מודיעיני שוטף בנוגע להיבטים השונים של תוכנית הגרעין האיראנית. (עדכונים אלו נעשים על-ידי בכירים בזרועות הביטחון - אמ"ן ומוסד), פורום פוליטי-צבאי משותף (JPMG – Joint Politico-Military Group).
קבוצה זו, המתכנסת אחת לרבעון, מורכבת מדיפלומטים, אנשי צבא, אנשי מודיעין והעוסקים במדיניות חוץ. מדובר, למעשה, בקבוצות חשיבה העוסקות בהיבטים השונים של הפרויקט האיראני במטרה להעמיק את רמת שיתוף הפעולה המודיעיני ובמטרה לקבוע בסיס למדיניות משותפת. מעל לכל ,מתנהלות השיחות בנושא האיראני באופן שוטף ברובד המדיני.
השורה התחתונה ברורה: גם אם ישראל אינה מתחייבת להודיע מראש על תקיפה, היא לא תפעל כאילו ארצות הברית אינה נמצאת בסביבה (והיא עוד הולכת ומגבירה את נוכחותה באיזור המפרץ הפרסי).
אגב, התרגיל הענק שתוכנן לאביב הזה, בהשתתפות כוחות ישראליים ואמריקאיים, היה אמור להיות ביטוי נוסף לשיתוף הפעולה ההדוק בין הארצות. דחיית התרגיל נבעה מהרצון לצנן במשהו את המתיחות מול איראן. כעת, הוא מתוכנן לחודש אוקטובר.
זה לא בלתי סביר לקחת בחשבון שמלחמה תפרוץ עוד קודם לכן (כפי שפורסם כבר לפני כחודש בטור זה, הפרסומים טוענים כי חלון הזמן לתקיפה ישראלית באיראן הוא עד לקיץ הקרוב. לאחר מכן, האיראנים צפויים להעביר את המתקנים שלהם להעשרת אורניום אל בונקרים עומק באדמה – מקום שבו הפצצות שבשרות חיל האוויר לא יוכלו לגרום להם נזק. לאמריקאים יש נשק, שיוכל לאפשר פגיעה במתקנים, כנראה, גם במועד מאוחר יותר).
העיניים לצפון
בזמן שתשומת הלב העולמית מתמקדת סביב השאלה האם ישראל תתקוף או לא תתקוף באיראן, העיניים של צה"ל נשואות גם לצפון - וביתר דריכות, על רקע מרחץ הדמים בסוריה. דברים שאמר לפני כמה שבועות הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, לפיהם צה"ל נערך לקלוט פליטים עלאווים (עדת המיעוט בסוריה, שעליה נמנה הנשיא בשאר אסד), משקפים רק חלק משורה של תרחישים – מה יקרה ביום שבו יקרוס משטר אסד בסוריה?
מדאיגה הרבה יותר האפשרות שקריסת המשטר תהיה מלווה בירי טילים לעבר ישראל בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", וחמור לא פחות: העברת כמות גדולה של נשק איכותי במיוחד ממחסני הצבא הסורי למחסני החיזבאללה בלבנון. אם סוריה תעביר לחיזבאללה מערכות נ"מ מתקדמות ביותר לא מן המנע שישראל תבחר גם במקרה זה בדרך של מתקפת מנע- עוד לפני שהמערכות (מסוג S125) ייכנסו לפעולה.
החלפות בתקופה רגישה
המתיחות מול איראן ובצפון, אינה עיתוי מושלם לחילופים בכמה תפקידים מרכזיים, שצפויים בקרוב במערכת הביטחון. כניסתו לתפקיד של מפקד חיל האוויר הבא, האלוף אמיר אשל, מתוכננת לאפריל. גם העובדה שהמזכירים הצבאיים של שר הביטחון ושל ראש הממשלה צפויים להיות חדשים היא בעייתית (מדובר בשני תפקידים רגישים מאוד, שהכניסה אליהם תמיד מלווה בכמה חריקות - אין שום תפקיד בצה"ל שמכשיר קצינים בכירים כיצד עליהם להתנהל בממשק הסוער שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי).
המזכיר הצבאי החדש של שר הביטחון, תא"ל איציק תורג'מן, כבר נכנס לתפקידו ולומד לשחות בו. ראש הממשלה בנימין נתניהו יהיה חייב לבחור מזכיר צבאי חדש כבר בקרוב, משום שהנוכחי, האלוף יוחנן לוקר, הודיע שהוא יסיים את תפקידו בלשכה ויפרוש לאזרחות אם לא ימונה למפקד חיל האוויר הבא, והוא, כידוע, לא מונה.
אגב, על רקע הכנות האפשריות למלחמה בכל חזית אפשרית, מגביר את פעילותו הפיקוד החדש לענייני עומק. מפקד הפיקוד, האלוף שחזר מהגמלאות שי אביטל, כבר ריכז סביבו צוות עבודה, שצפוי לקבל בקרוב חיזוק מפתיע: תא"ל (מיל') גל הירש, מהדמויות הבולטות הצרובות בזיכרון הקולקטיבי של מלחמת לבנון השניה, כאשר שימש כמפקד עוצבת הגליל (אוגדה 91), האחראית על גזרת גבול לבנון.
הירש הפך לאחד מסמלי המלחמה בגלל הביקורת על שפת הפקודות הגבוהה שהנהיג, מצד שני הרמטכ"ל לשעבר רא"ל דן חלוץ אמר (בצדק) שנגרם לו עוול. הירש, שלא היה מהגרועים במפקדי המלחמה (להיפך) התפטר מצה"ל אחרי המלחמה, ועשה כסף (הוא שותף בכיר בחברת "דיפנסיב שילד"). התפקיד המיועד לו כעת, סגן מפקד הפיקוד, עשוי להחזיר אותו, לראשונה מאז המלחמה, לצמרת הצבאית.
עוברים דרומה
ולפני סיום, שאפו ענק מגיע לגורמים במשרד הביטחון שניהלו את המכרז לבניית בסיס הענק של צה"ל בנגב, שאמור להיקרא "עיר הבה"דים" ולהחליף את מחנה צריפין הענק, שזולל קרקעות במרכז הארץ כבר מימי המנדט הבריטי. מדובר במכרז הגדול בתולדות המדינה: כתשעה מיליארד שקל בשלב ההקמה, 20 מליארד בסך הכל (כולל כ-20 שנים של תפעול לוגיסטי).
האומץ לנהל פרויקט כזו בשיטה של מיקור חוץ אינו מובן מאליו, ואולם ההברקה הגדולה הייתה פרי מוחו של של היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון לשעבר, תא"ל מהרן פרזנר (מדובר בשני תארים, אך תפקיד אחד). "מהרן" (כך הוא מוכר במערכת הביטחון, הוא כיום אזרח) הכניס את הבנקים לתמונת המאבק כאשר דרש ליווי פיננסי לפרויקט עוד בשלבי ההתמודדות על המכרז ולא אחרי ההכרזה על הקבוצה הזוכה, כמקובל.
עמודי הכלכלה היו מלאים השבוע בתיאורים על משמעות הזכיה לקבוצת מנרב שזכתה בפרויקט הענק, מה שידוע פחות זה שההפרש בהצעות בינה ובין הקובצה שהתחרתה מולה בגמר (בראשות שפיר הנדסה) עמד על 400 מיליון שקל – 200 שקל חיסכון שהושגו בזכות שינוי בתכניות הבנייה שהקבוצה הזוכה הציעה למשרד הביטחון ביוזמתה, ועוד 200 מיליון הפרש שהושג בזכות אגרסיביות יתר של בנק הפועלים שליווה את הקבוצה הזוכה, לעומת הריבית שהציע בנק לאומי, העסוק בחילופי ההנהלה אצלו (ליווה את הקבוצה המפסידה בשלב הגמר).
בדרך כלל, מכרזים מעין אלה נגמרים בבית משפט, בעקבות טענות שמעלים המפסידים. לא הפעם – המפסידים התקשרו לאחל הצלחה לזוכים, ואף להודות לאנשי משרד הביטחון (הם יקבלו בחזרה רק 6 מיליון מהכספים הרבים שהשקיעו במסגרת ההתמודדות על המכרז). הפנים נשואות כבר למכרזי הענק הבאים: המכרז על העברת היחידות היוקרתיות של אגף התקשוב (יחידת "לוטם") לאיזור באר שבע ולאחר מכן המכרז להעברת יחידות המודיעין הגדולות ממרכז הארץ לאותו איזור. הבנייה של עיר הבה"דים מדרום לבאר שבע, סמוך לצומת הנגב, תתחיל כבר בתוך מספר חודשים. העברת הבסיסים של אגף התקשוב ואגף המודיעין –תושלם עד לסוף העשור.
כאשר התהליך ההיסטורי הזה צובר תאוצה, ממשיך לשכב ללא הכרה האיש שאחראי לו יותר מכל- ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שלולא התעקשותו והחלטות שקיבל לפני שלקה בשבץ מוחי, ספק אם היה מתרחש אי פעם.
