ממאבק דתיים-חילוניים למאבק דתיים-נשים
ממאבק דתיים-חילוניים למאבק דתיים-נשים
נעמי אבנשפנגר
| 19/05/2011
אחדות השורות בצבא הוא החוסן של מדינת ישראל בעת הזו. במהלך המחקר בסוגיית המכינות הקדם צבאיות התגלה שיותר ויותר קבוצות בעם השתלבו במפעל חינוכי זה, כל אחד מטעמיו וסיבותיו. דתיים וחילוניים פועלים במקביל וביחד כדי לקרב צעירים לצבא. עם זאת עולה חשש כבד כי המאבק דתיים-נשים בנושא "שילוב ראוי" של נשים בצבא יכול לערער את אחדות השורות ואת אחדות העם מאחורי הכוח המגן שלו ולהחיות מחדש את השסע דתיים חילוניים.
המאבק התחיל בימיהם של הרמטכ"לים לשעבר, שאול מופז ובוגי יעלון עם בניית מערך היועצת לענייני נשים לרמטכ"ל. הרצון לפתוח יותר תפקידים עבור הנשים הביא לדיונים, איך עושים זאת נכון על מנת לא לפגוע בקבוצות זהות אחרות כמו הדתיים. הוא הועצם בימיו של גבי אשכנזי, עת הקים אלעזר שטרן את 'ועדת יודקה שגב' – הוועדה לעיצוב שירות הנשים בצה"ל בראי העשור הבא. הוועדה הגישה את הדוח בספטמבר 2007.
לטעמי, לחלק מהפועלים בנושא היה נוח לעמעם את מסקנות הוועדה ולא לקבל החלטה אמיצה, ולהתמודד עמה ציבורית מול כל המעורבים פוליטית. לרבים מהמעורבים בנושא היה נוח לגלגל את 'התפוח הלוהט' או את 'פצצת המצרר' הזו למפקדי צה"ל הבאים אחריהם.
חייבת להישאל השאלה, איך בימיה הקשים של המדינה ושל צה"ל – בשל הפינוי שהוטל עליו בעת ההתנתקות – היו הקולות הן בצבא והן בקרב רבנים קולות של אחדות השורות, של התחשבות, של הכרה בצו השעה; ודווקא עכשיו, 'שירת נשים' או 'תפילת יזכור' או נהגות 'האמר' או בעיות התצפיתניות מביאים לשורת כותרות בתקשורת על התנגשות 'קרחונים' – הנשים מול הדתיים בצבא? האם ההתנהלות באופן שבאה לידי ביטוי, נעוצה בדמויות המובילות את המאבק או את החזית?
יש חשש גדול שהמחלוקת בנושא 'השילוב הראוי' – אם לא תנטרל את היועצים ואת הלוביסטים מכל המחנות – תביא לפגיעה רצינית דווקא בעושים בנטל הביטחון, גם בבני הציונות הדתית לאומית. פגיעה תדמיתית בציונות הדתית – כאילו הם מובילים לכפייה דתית בצבא – תעשה רע פעמים: תרומתם לביטחון המדינה לא תוערך על ידי מרבית הציבור שאינו בקיא בנושא. היא יכולה להביא לפיחות ערך צה"ל בעיניהם.
בני הציונות הדתית מטמיעים עצמם מתוך בחירה ומתוך אידיאולוגיה, משתלבים בסקטורים שונים ופוגשים את ה'אחר', גם את הנשים במקומות עבודה, באוניברסיטאות, במקומות בילוי ותרבות, ושם אין להם חזקה על 'שילוב ראוי'. לא מעט מחובשי 'כיפות סרוגות' – על המגוון שבהם – מגיעים למופעי תרבות שונים הכוללים מופעי נשים, ואם ב'אזרחות' הם מטמיעים את ערכי השילוב, כיצד הם מוצאים את החזית ללחימה על "השילוב הראוי" בכוח המגן שהוא קדושה עבור רבים מהרבנים? האם חינוכם של מיטב הרבנים לחניכים הוא לשים את עצמם במרכז או להצניע לכת, לכבד את צה"ל מתוך ציווי תורני ומתוך הכרה שהוא הכוח המגן על מדינת ישראל וצריך לעיתים להוריד את הראש?
האם מיטב הרבנים מוכנים שעל סוגיית שירת נשים "תתבזבז" להם ה"תחמושת" לסוגיות כבדות בהרבה בנושא ה"שילוב הראוי"? האם ההקצנה של רבנים בתביעותיהם כלפי הצבא לוקחת בחשבון, שרבים מטובי קבוצה זו לא יראו בהם גורם סמכותי יותר רק בשל חוסר הכרתם ואי קבלתם את התהליכים החברתיים הרוחשים ומתעצמים, מעצם נפילת הסטיגמות והמחנאות שהם בעצמם מחנכים להם? האם חלק מהרבנים מכירים בחוסר שליטתם על התהליכים הרוחשים בכלל החברה הישראלית ובחברה הדתית בפרט, ולכן הם מנסים להעצים את השפעתם על אלו שבמסגרת הצבאית?
האם לא הגיע הזמן שרבנים מובילים ואחראיים – שטובת כלל עם ישראל לנגד עיניהם ולא טובת המחנה הדתי לאומי בלבד מנחה אותם – ייקחו את הנושא של "שילוב ראוי" מידיו של מי שהוביל את הסוגיה מטעמם עד כה לטיפולם, וכמו שעשו 'פריצת דרך' בשילוב בני הציונות הדתית ביחידות הטרוגניות לשירות מלא וארוך, ימצאו את הפשרה למען חוסנו של צה"ל, הגנה על הבית ונצח ישראל גם בנושא "השילוב הראוי"? אם צה"ל יתכופף וייסוג בנושא "שירת נשים", האם השלב הבא יהיה הזזת מורות חיילות בצה"ל?
הכל מותנה בהרכב ההנהגה הרוחנית של הציבור הדתי לאומי לנושא זה, ובעמדתם. סוגיית "השילוב הראוי", שהופכת לכבדת משקל, מחייבת את הנהגת הציונות הדתית-לאומית לאומץ לב, לשים את כובד המשקל במקומות הנחוצים ולדעת לעמעם היכן שניתן; להוביל את הצעירים ולא להיות מובלים על ידם; להחזיר לצעיריהם את המידתיות הראויה ולהמשיך לחנכם כי טובת כלל עם ישראל לפני טובת הפרט, גם אם הוא דתי.
אסיים בדבריו של מ"פ בשיריון במיל, סרן דדי ריזל (סבן, 2001) שיחד עם קבוצה נוספת של בוגרי ישיבות ההסדר טענו כי "רב שלא סומך על תלמידיו שישלטו ביצריהם – יש בעיה". בפנייתם לרמטכ"ל ושר הביטחון טענו כי ערך השירות גובר על ערך הכבוד לרבנים. הם התנגדו לדרישת רבני הציונות הדתית לא לשלב בנות במערך הלוחם מטעמי צניעות ולעכב גיוסם של תלמידי ישיבות. לטענתם, השירות בצה"ל לא מותנה במשהו. זהו שירות בפני עצמו. היום זה סירוב מטעמי צניעות, מחר זה יהיה סירוב לשרת מטעמי כשרות. הם טוענים שהם חלק בלתי נפרד מהצבא. הפגיעה הערכית והפגיעה במוטיבציה בקרב תלמידי הישיבות – בעקבות החלטת הרבנים – עלולה להיות קטלנית עשרת מונים מכל פגיעה בגדרי הצניעות.
אחדות השורות בצבא הוא החוסן של מדינת ישראל בעת הזו. במהלך המחקר בסוגיית המכינות הקדם צבאיות התגלה שיותר ויותר קבוצות בעם השתלבו במפעל חינוכי זה, כל אחד מטעמיו וסיבותיו. דתיים וחילוניים פועלים במקביל וביחד כדי לקרב צעירים לצבא. עם זאת עולה חשש כבד כי המאבק דתיים-נשים בנושא "שילוב ראוי" של נשים בצבא יכול לערער את אחדות השורות ואת אחדות העם מאחורי הכוח המגן שלו ולהחיות מחדש את השסע דתיים חילוניים.
המאבק התחיל בימיהם של הרמטכ"לים לשעבר, שאול מופז ובוגי יעלון עם בניית מערך היועצת לענייני נשים לרמטכ"ל. הרצון לפתוח יותר תפקידים עבור הנשים הביא לדיונים, איך עושים זאת נכון על מנת לא לפגוע בקבוצות זהות אחרות כמו הדתיים. הוא הועצם בימיו של גבי אשכנזי, עת הקים אלעזר שטרן את 'ועדת יודקה שגב' – הוועדה לעיצוב שירות הנשים בצה"ל בראי העשור הבא. הוועדה הגישה את הדוח בספטמבר 2007.
לטעמי, לחלק מהפועלים בנושא היה נוח לעמעם את מסקנות הוועדה ולא לקבל החלטה אמיצה, ולהתמודד עמה ציבורית מול כל המעורבים פוליטית. לרבים מהמעורבים בנושא היה נוח לגלגל את 'התפוח הלוהט' או את 'פצצת המצרר' הזו למפקדי צה"ל הבאים אחריהם.
חייבת להישאל השאלה, איך בימיה הקשים של המדינה ושל צה"ל – בשל הפינוי שהוטל עליו בעת ההתנתקות – היו הקולות הן בצבא והן בקרב רבנים קולות של אחדות השורות, של התחשבות, של הכרה בצו השעה; ודווקא עכשיו, 'שירת נשים' או 'תפילת יזכור' או נהגות 'האמר' או בעיות התצפיתניות מביאים לשורת כותרות בתקשורת על התנגשות 'קרחונים' – הנשים מול הדתיים בצבא? האם ההתנהלות באופן שבאה לידי ביטוי, נעוצה בדמויות המובילות את המאבק או את החזית?
יש חשש גדול שהמחלוקת בנושא 'השילוב הראוי' – אם לא תנטרל את היועצים ואת הלוביסטים מכל המחנות – תביא לפגיעה רצינית דווקא בעושים בנטל הביטחון, גם בבני הציונות הדתית לאומית. פגיעה תדמיתית בציונות הדתית – כאילו הם מובילים לכפייה דתית בצבא – תעשה רע פעמים: תרומתם לביטחון המדינה לא תוערך על ידי מרבית הציבור שאינו בקיא בנושא. היא יכולה להביא לפיחות ערך צה"ל בעיניהם.
בני הציונות הדתית מטמיעים עצמם מתוך בחירה ומתוך אידיאולוגיה, משתלבים בסקטורים שונים ופוגשים את ה'אחר', גם את הנשים במקומות עבודה, באוניברסיטאות, במקומות בילוי ותרבות, ושם אין להם חזקה על 'שילוב ראוי'. לא מעט מחובשי 'כיפות סרוגות' – על המגוון שבהם – מגיעים למופעי תרבות שונים הכוללים מופעי נשים, ואם ב'אזרחות' הם מטמיעים את ערכי השילוב, כיצד הם מוצאים את החזית ללחימה על "השילוב הראוי" בכוח המגן שהוא קדושה עבור רבים מהרבנים? האם חינוכם של מיטב הרבנים לחניכים הוא לשים את עצמם במרכז או להצניע לכת, לכבד את צה"ל מתוך ציווי תורני ומתוך הכרה שהוא הכוח המגן על מדינת ישראל וצריך לעיתים להוריד את הראש?
האם מיטב הרבנים מוכנים שעל סוגיית שירת נשים "תתבזבז" להם ה"תחמושת" לסוגיות כבדות בהרבה בנושא ה"שילוב הראוי"? האם ההקצנה של רבנים בתביעותיהם כלפי הצבא לוקחת בחשבון, שרבים מטובי קבוצה זו לא יראו בהם גורם סמכותי יותר רק בשל חוסר הכרתם ואי קבלתם את התהליכים החברתיים הרוחשים ומתעצמים, מעצם נפילת הסטיגמות והמחנאות שהם בעצמם מחנכים להם? האם חלק מהרבנים מכירים בחוסר שליטתם על התהליכים הרוחשים בכלל החברה הישראלית ובחברה הדתית בפרט, ולכן הם מנסים להעצים את השפעתם על אלו שבמסגרת הצבאית?
האם לא הגיע הזמן שרבנים מובילים ואחראיים – שטובת כלל עם ישראל לנגד עיניהם ולא טובת המחנה הדתי לאומי בלבד מנחה אותם – ייקחו את הנושא של "שילוב ראוי" מידיו של מי שהוביל את הסוגיה מטעמם עד כה לטיפולם, וכמו שעשו 'פריצת דרך' בשילוב בני הציונות הדתית ביחידות הטרוגניות לשירות מלא וארוך, ימצאו את הפשרה למען חוסנו של צה"ל, הגנה על הבית ונצח ישראל גם בנושא "השילוב הראוי"? אם צה"ל יתכופף וייסוג בנושא "שירת נשים", האם השלב הבא יהיה הזזת מורות חיילות בצה"ל?
הכל מותנה בהרכב ההנהגה הרוחנית של הציבור הדתי לאומי לנושא זה, ובעמדתם. סוגיית "השילוב הראוי", שהופכת לכבדת משקל, מחייבת את הנהגת הציונות הדתית-לאומית לאומץ לב, לשים את כובד המשקל במקומות הנחוצים ולדעת לעמעם היכן שניתן; להוביל את הצעירים ולא להיות מובלים על ידם; להחזיר לצעיריהם את המידתיות הראויה ולהמשיך לחנכם כי טובת כלל עם ישראל לפני טובת הפרט, גם אם הוא דתי.
אסיים בדבריו של מ"פ בשיריון במיל, סרן דדי ריזל (סבן, 2001) שיחד עם קבוצה נוספת של בוגרי ישיבות ההסדר טענו כי "רב שלא סומך על תלמידיו שישלטו ביצריהם – יש בעיה". בפנייתם לרמטכ"ל ושר הביטחון טענו כי ערך השירות גובר על ערך הכבוד לרבנים. הם התנגדו לדרישת רבני הציונות הדתית לא לשלב בנות במערך הלוחם מטעמי צניעות ולעכב גיוסם של תלמידי ישיבות. לטענתם, השירות בצה"ל לא מותנה במשהו. זהו שירות בפני עצמו. היום זה סירוב מטעמי צניעות, מחר זה יהיה סירוב לשרת מטעמי כשרות. הם טוענים שהם חלק בלתי נפרד מהצבא. הפגיעה הערכית והפגיעה במוטיבציה בקרב תלמידי הישיבות – בעקבות החלטת הרבנים – עלולה להיות קטלנית עשרת מונים מכל פגיעה בגדרי הצניעות.
