הרפורמה בצבא ארה"ב ואנחנו

צריך ללמוד, לבחון, ולשקול בכובד ראש את לקחי הפנטגון והרפורמה שהוא מתכנן, ובמידת הצורך לשנות את תכניות מערכת הביטחוןהרפורמה בצבא ארה"ב ואנחנו

במסגרת הרפורמה המתוכננת, צבא ארה"ב הולך לשנות שינוי מהפכני במאזן ההקצאות הבין זרועי. במסגרת הרפורמה יוקטן תקציבה של זרוע היבשה במידה משמעותית ביותר, יצומצם כוח האדם, ייסגרו בסיסים, יפחת תקציב המו"פ (מחקר ופיתוח) עבור זרוע היבשה, ובמקביל גם תפקידיו ומשימותיו.

ההקצאה למרכיבים הללו עבור חילות האוויר והים תקטן הרבה פחות ולכן חלקן היחסי יגדל משמעותית. בזרוע הים האמריקאית תישמר ההקצאה לכוח האווירי שלה ותפחת במידה רבה לכוחות ים מסורתיים. כך הדבר גם במרינס (הזרוע הרביעית והקטנה של הצבא האמריקאי).

בעבר הייתה נטיה להסתייג ממדיניות ואסטרטגיה של האמריקאים אך בעשרים השנים האחרונות, מאז מלחמת עיראק בינואר 1991, רכש הצבא האמריקאי נסיון מבצעי חסר תקדים בתנאים שונים ומשונים, בעיראק, בקוסובו, באפגניסטן, ומערב פקיסטן; בלחימה נגד צבא סדיר במלחמת המפרץ ב-2003, בלחימה נגד צבא גרילה (טליבאן), בלחימה נגד ארגוני טרור (אל-קעידה), ובשליטה באוכלוסיה במשך זמן רב (עיראק).

ברור לכולנו כי מעטפת האיומים על ישראל השתנתה תכלית שינוי בשנים האחרונות. בעבר הרחוק שאפה ישראל ליצור עומק אסטרטגי שהתבטא בגבולות מלחמת ששת הימים: סיני, הגדה המערבית, ורמת הגולן היוו עומק אסטרטגי שהוכיח עצמו במידה רבה במלחמת יום כיפור; ללא רמת הגולן וסיני הייתה ישראל נתונה לאיום קיומי מוחשי ביותר. תפיסה שמרנית זו הוחלפה מבלי משים בתפיסה חדשה שנקראה בפי אחד החוקרים (עוד לפני ההסכם עם מצרים) "עומק אסטרטגי קדמי": סיני שהוחזר למצרים פורז מכוחות צבא והמשיך למלא את תפקידו למרות שאינו בשליטת ישראל. ירדן הפכה גם היא, לאחר הסכם השלום, למרחב של עומק אסטרטגי קדמי מול סדאם חוסיין והאייטולה חומייני. רק סוריה נשארה קרובה במידה מסוכנת. כיום, כאשר צבא סוריה איבד את מרבית יכולתו ההתקפית היבשתית, הוסר האיום היבשתי האחרון על קיום מדינת ישראל. ויש לכך השלכה מהותית על בניין הכוח.

מקומם של איומים יבשתיים נתפס על ידי איום של רקטות וטילים בכל הטווחים, מקסאם בעל טווח של קילומטרים ספורים עד לשיהאב בעל טווח של אלפי ק"מ. וכן איומי טרור מגוונים ומטרידים. מעטפת זו, בלווית מאפיינים מדיניים, פוליטיים, דעת קהל ותקשורת, חשש מנפגעים וחטופים, ובידוד בין לאומי, יוצרים "סביבת עבודה" שמחייבת מאזן חדש של תפקידים, משימות, והקצאות בין הזרועות השונות של צה"ל. עד כאן ישנה הסכמה רחבה במערכת הביטחון, צה"ל מומחים, ופרשנים.

הדעות חלוקות בסוגיה מהו המאזן המיטבי החדש? אסור לישראל, למערכת הביטחון, ובמיוחד לצה"ל, להתעלם מהמסקנות האמריקאיות ולהתיחס אליהן כלאחר יד. ברור שהתנאים שלנו שונים משלהם ולא כל דבר צריך לאמץ. חכם הוא אדם שלומד מנסיונם של אחרים; צריך ללמוד, לבחון, ולשקול בכובד ראש, ובמידת הצורך גם לשנות את תכניות מערכת הביטחון.

הלחצים הכבדים של מערכת הביטחון להגדיל את תקציבה נובעים לא רק ממחסור במשאבים כדי לתת מענה לצורכי הביטחון אלא בעיקר מחוסר היכולת שלה להתמודד עם מאזן ההקצאות הבין-זרועי הנוכחי. וגם על כך בהזדמנות קרובה.