מה יקדם למה: חטיפה או מבצע בעזה?
בשנה הקרובה צה"ל ייצא, כנראה, למבצע בעזה, החמאס ינסה לחטוף את "גלעד שליט 2", המתיחות עם איראן תרקיע שחקים, נפריד את עצמנו בגדרות מן השכנים, ומלחמת הסייבר תשתולל. התעשיות יתמודדו עם אתגרים קשים, ותקציב הביטחון יגדל, גם אם בממשלה יגידו ההיפך. הטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
למרות השקט היחסי השורר בשבועות האחרונים באיזור רצועת עזה, וההבלגה על פעולות החיסול מהאוויר שבוצעו על ידי צה"ל בדצמבר, האיזור מתוח: מתחת לפני השטח מחוררת האדמה החולית כמו גבינה שוויצרית. אין ספק כי מנהרות רבות שנחפרו בשנים האחרונות אמורות לאפשר מעבר מן הטריטוריה הפלשתינית אל עבר הצד הישראלי של גדר המערכת.
מאז שהושלמה עסקת החליפין שבמסגרתה שיחררה ישראל למעלה מ-1000 אסירים תמורת גלעד שליט, פועל צה"ל מתוך נקודת הנחה שניסיון חטיפה נוסף הוא רק עניין של זמן. האמת, מבחינת הארגונים הפלשתיניים ברצועת עזה לגמרי בצדק: גם אם החמאס עצמו מושקע עכשיו בניסיון פיוס עם הפתח על פי דרישת דעת הקהל הפלשתינית, השכל הישר ממש מאלץ את הארגון (או את הג'יהאד האיסלמאי הפלשתיני) לחטוף חייל שימלא את מקומו של גלעד שליט באחד המרתפים של רצועת עזה.
עסקת שליט הייתה על פניה ניצחון מהמם לדרך ההתנגדות של החמאס. הארגון מחויב על פי הרטוריקה ועל פי ההיגיון הפנימי שלו לבצע חטיפה נוספת, ממש כמו שהחיזבאללה בלבנון ביצע שלוש חטיפות בין 2000 ל-2006 עד שהביא לשחרור כלל האסירים הלבנוניים. למען האמת, המלצות הוועדה בראשות השופט העליון לשעבר מאיר שמגר, שגיבשה 100 עמודים של רעיונות כיצד לנהוג במקרה של החטיפה הבאה (בשורה התחתונה - לא להסכים לשחרר יותר מכמה אסירים על כל שבוי של צה"ל), לא באמת שוות את המאמץ העצום שהושקע בדיוני הוועדה המכובדת. ישראל יכולה להחליט עם עצמה מה שהיא רוצה.
אם החמאס שוב יצליח לשבות חייל ישראלי (חייבים להודות כי מבחינה מבצעית לשבות חייל "חדש" בסמוך לגבול עזה או מצרים - אינה משימה בלתי אפשרית מבחינת ארגון כמו החמאס), ממשלת ישראל שוב תעמוד בפני דעת הקהל התובענית ומול הצורך להחזיר את השבוי בכל מחיר. כמעט בכל מחיר, לפחות. אז מה בכל זאת יכול למנוע את החטיפה הבאה?
הבנה של ראשי החמאס, מגובה בכוונה אמיתית של ישראל, ששלטונם ברצועת עזה יסיים את ימיו בפעולה צבאית ישראלית נרחבת, במקרה של חטיפה. ואולם, מבחינת ההגיון הפנימי של ישראל, עדיף להקדים תרופה למכה: לבצע פעולת מנע ברצועת עזה, שתטפל במנהרות ותתחזק את ההרתעה שנשחקה בסבבים האחרונים של ירי מעזה לעבר דרום הארץ, בקיץ ובסתיו האחרון.
לפחות על פי ההצהרות מן התקופה האחרונה של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, צה"ל בהחלט נערך לפעולה כזאת.
בשנה הבאה לא נשב על המרפסת
אז מה יהיה לנו בשנת 2012, שיצאה לדרך השבוע?
בשבוע שעבר תוארו בטור זה התהליכים הדרמטיים שחלו ב-2011. השבוע ניתן לציין כי יש סבירות יותר מסבירה כי מבצע בסגנון "עופרת יצוקה 2" יתרחש בעתיד הנראה לעין. אבל, זו לא תהיה הזירה המתוחה היחידה. הרפובליקות הערביות ילקקו את הפצעים ולא יהיו פנויות למלחמה נגדנו, אבל הגבולות בצפון (מול סוריה ולבנון) ובדרום (מול מצרים) יהיו מתוחים מאוד.
המצב בממלכה ההאשמית של ירדן נראה על פניו יציב, בטח באופן יחסי למתרחש בסוריה ובמצרים, אבל לא לעולם חוסן. ככל הנראה, ההבנה הזאת היא שהביאה את ראש הממשלה להודיע השבוע כי תיבנה גדר גם בגבולנו המזרחי עם ירדן, לאחר שתושלם בניית הגדר הנעשית בימים אלה בקצב מואץ בגבול הדרומי עם מצרים.
מעל לכל, תרחף בשנת 2012 האפשרות להתלקחות עימות גדול עקב תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים. האקדח שהונח בסוף שנת 2011 גם על ידי ארצות הברית ולא רק על ידי ישראל, עשוי לירות בנקודת זמן כלשהי, אם הסנקציות, (שהוחרפו השבוע על ידי הקהיליה האירופאית) לא יועילו. וגם אם לא תהיה תקיפה, כבר בשבועות הקרובים תגבר המתיחות על רקע הגעתם הצפויה לישראל של אלפי חיילים אמריקאיים שישתתפו בתרגיל ענק עם צה"ל, שיוכל להתפרש מבחינת האיראנים כ"סיפור כיסוי" לקראת תקיפה עליהם.
בשנת 2012 תתעצם מלחמת הסייבר שכבר מתחוללת בכל העולם במלוא עוזה, מבלי שהציבור הרחב מודע אליה, עד שכרטיסי האשראי שלו נחשפים לעיני כל ברשת, כמו בפרשה שהתפוצצה השבוע. אבל, אל תתנו לפרשת כרטיסי האשראי המינורית להטעות אתכם: הצצה למלוא היקפה של מלחמת הסייבר המרתקת אפשרית רק באמצעות הדימיון.
למשל, נקודה למחשבה: האם החשיפה העולמית בחודש שעבר על כך שהחברה הישראלית "אלוט" מכרה תוכנות מחשב שעשו את דרכן למחשבים איראניים באמצעות ספקי משנה בדנמרק, מעידה על כך שבמלחמה הזאת תוכנות עושות את דרכן מיבשת ליבשת?
נקודה למחשבה 2: האם פרשת כרטיסי האשראי מלמדת כי העורף הישראלי פגיע ברשתות המחשב שלנו, למרות הקמת מטה סייבר לאומי לפני שבעה חושים, ולמרות שהוחלט להקצות תקציבי עתק לנושא הזה (התקציבים עדיין רק בדרך)? לפחות על שאלה 2 יש תשובה ברורה, והיא אינה משמחת: כן, העורף הישראלי מאוד פגיע. למרות כל ההכרזות הגבוהות על חשיבות תחום הסייבר, הדרך עד להקמת מערכי הגנה על עורף הסייבר הישראלי עוד ארוכה, אם היא אפשרית בכלל.
תחום הסייבר הוא זירת הלחימה היחידה שבה פעולות התקפה אינן משפיעות במאומה על יכולותו של האויב לבצע התקפה משלו. היתרון המובהק נמצא תמיד לצדו של התוקף, וזו אינה בשורה משמחת לישראל שתעמוד בשנים הבאות ולא רק ב-2012 תחת התקפות ללא הרף.
תעשיות
גם לתעשיות הביטחוניות שנת 2012 לא תהיה קלה. השווקים באירופה ובארצות הברית ימשיכו להתכווץ. החדירה לשווקים חדשים בדרום מזרח אסיה ובדרום אמריקה לא תהיה מובנת מאליה, גם מסיבות פוליטיות. התעשיות האמריקאיות, שספגו קיצוצים מבית, יתחרו מול ישראל בכל שוק אפשרי, כולל שווקים שבעבר הדירו את רגליהן מהם.
מומלץ לקרוא בעניין זה את הראיון שנערך באתר ישראל דיפנס עם אחד מוותיקי התעשיות הביטחוניות הישראליות, תא"ל (מיל') אריה מזרחי, לקראת תחילתה של שנת 2012 המאתגרת.
פארסת התקציב
לפני סיום, מילה על תקציב הביטחון לשנת 2012, שיובא ביום ראשון לאישור הממשלה. בשורה התחתונה, התקציב לא באמת יגדל ולא יקטן לעומת שנת 2011, למרות ששר האוצר דיבר ביום רביעי על כך שתקציב הביטחון יקוצץ בכ-800 מיליון שקל כדי להשתתף בעלות המימון של חוק חינוך חינם מגיל 3, בהתאם להמלצות שנולדו מתוך ההפגנות החברתיות של הקיץ.
תזכורת: במקור, תקציב הביטחון בשנת 2012 היה אמור לגדול לעומת שנה קודמת עקב חוסר היציבות המזרח תיכוני. אחרי ההפגנות של הקיץ, החליט נתניהו לקצץ אותו ב-3 מיליארד שקל, כדי למצוא מקורות ליישום הרפורמות החברתיות.
בסוף, הגענו לתוצאה שהייתה ידועה מראש לכל מי שהקיז דם במאבק על תקציב הביטחון שהתנהל במלוא עוזו במהלך השבועות האחרונים : התקציב לא יגדל ולא יקטן, למעט ה"קיצוץ הרוחבי".
והארה לקוראים: תקציב הביטחון הישראלי יעמוד בשנת 2012 על סכום של כ-12 מיליארד דולר. לשם השוואה, רק מסע הרכש האחרון של ערב הסעודית שקנתה נשק רב בארצות הברית, עלה סכום סכום גבוה פי שלושה - יותר משלושים מיליארד דולר.
למעלה מ-20 אחוזים מתקציב הביטחון הישראלי ממומנים, אגב, על ידי משלם המסים האמריקאי. לכן, בסך הכל כעשרה מיליארד דולר, חלק זעיר מן התוצר הלאומי השנתי שלנו, אנו תורמים כאזרחים לטובת מימון ביטחוננו הלאומי (לא כולל הוצאות ביטחון שאינן נכללות בתקציב הביטחון הרשמי- כמו מימון המוסד, המשטרה, שב"כ ועוד). הסכום הזה הספיק, פחות או יותר, בעשור הראשון של המיליניום. לא נראה שהוא מספיק גם בעשור השני, כשהאדמה במזרח התיכון רועדת.
ואם אתם חושבים שבכירי מערכת הביטחון והדרג המדיני (כולל אנשי משרד האוצר) אינם מבינים את זה - אתם טועים. לכולם ברור כי בניגוד להכרזה הפופוליסטית של שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ ביום רביעי ("תקציב הביטחון יקטן ב-800 מיליון שקל"), הרי שבפועל התקציב יגדל בסופו של דבר ב-2012, בהתאם לתקציבים מיוחדים שיאושרו לאורך הדרך, ולא מליאת הממשלה של יום ראשון הקרוב היא המקום לדבר עליהם.
***
תמונות:
חיילים בפעילות בעזה (צילום: דובר צה"ל)
הפיצוץ בבסיס הטילים מחוץ לטהרן (צילום: AP)
שר הביטחון ושר האוצר (צילום: AP)
למרות השקט היחסי השורר בשבועות האחרונים באיזור רצועת עזה, וההבלגה על פעולות החיסול מהאוויר שבוצעו על ידי צה"ל בדצמבר, האיזור מתוח: מתחת לפני השטח מחוררת האדמה החולית כמו גבינה שוויצרית. אין ספק כי מנהרות רבות שנחפרו בשנים האחרונות אמורות לאפשר מעבר מן הטריטוריה הפלשתינית אל עבר הצד הישראלי של גדר המערכת.
מאז שהושלמה עסקת החליפין שבמסגרתה שיחררה ישראל למעלה מ-1000 אסירים תמורת גלעד שליט, פועל צה"ל מתוך נקודת הנחה שניסיון חטיפה נוסף הוא רק עניין של זמן. האמת, מבחינת הארגונים הפלשתיניים ברצועת עזה לגמרי בצדק: גם אם החמאס עצמו מושקע עכשיו בניסיון פיוס עם הפתח על פי דרישת דעת הקהל הפלשתינית, השכל הישר ממש מאלץ את הארגון (או את הג'יהאד האיסלמאי הפלשתיני) לחטוף חייל שימלא את מקומו של גלעד שליט באחד המרתפים של רצועת עזה.
עסקת שליט הייתה על פניה ניצחון מהמם לדרך ההתנגדות של החמאס. הארגון מחויב על פי הרטוריקה ועל פי ההיגיון הפנימי שלו לבצע חטיפה נוספת, ממש כמו שהחיזבאללה בלבנון ביצע שלוש חטיפות בין 2000 ל-2006 עד שהביא לשחרור כלל האסירים הלבנוניים. למען האמת, המלצות הוועדה בראשות השופט העליון לשעבר מאיר שמגר, שגיבשה 100 עמודים של רעיונות כיצד לנהוג במקרה של החטיפה הבאה (בשורה התחתונה - לא להסכים לשחרר יותר מכמה אסירים על כל שבוי של צה"ל), לא באמת שוות את המאמץ העצום שהושקע בדיוני הוועדה המכובדת. ישראל יכולה להחליט עם עצמה מה שהיא רוצה.
אם החמאס שוב יצליח לשבות חייל ישראלי (חייבים להודות כי מבחינה מבצעית לשבות חייל "חדש" בסמוך לגבול עזה או מצרים - אינה משימה בלתי אפשרית מבחינת ארגון כמו החמאס), ממשלת ישראל שוב תעמוד בפני דעת הקהל התובענית ומול הצורך להחזיר את השבוי בכל מחיר. כמעט בכל מחיר, לפחות. אז מה בכל זאת יכול למנוע את החטיפה הבאה?
הבנה של ראשי החמאס, מגובה בכוונה אמיתית של ישראל, ששלטונם ברצועת עזה יסיים את ימיו בפעולה צבאית ישראלית נרחבת, במקרה של חטיפה. ואולם, מבחינת ההגיון הפנימי של ישראל, עדיף להקדים תרופה למכה: לבצע פעולת מנע ברצועת עזה, שתטפל במנהרות ותתחזק את ההרתעה שנשחקה בסבבים האחרונים של ירי מעזה לעבר דרום הארץ, בקיץ ובסתיו האחרון.
לפחות על פי ההצהרות מן התקופה האחרונה של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, צה"ל בהחלט נערך לפעולה כזאת.
בשנה הבאה לא נשב על המרפסת
אז מה יהיה לנו בשנת 2012, שיצאה לדרך השבוע?
בשבוע שעבר תוארו בטור זה התהליכים הדרמטיים שחלו ב-2011. השבוע ניתן לציין כי יש סבירות יותר מסבירה כי מבצע בסגנון "עופרת יצוקה 2" יתרחש בעתיד הנראה לעין. אבל, זו לא תהיה הזירה המתוחה היחידה. הרפובליקות הערביות ילקקו את הפצעים ולא יהיו פנויות למלחמה נגדנו, אבל הגבולות בצפון (מול סוריה ולבנון) ובדרום (מול מצרים) יהיו מתוחים מאוד.
המצב בממלכה ההאשמית של ירדן נראה על פניו יציב, בטח באופן יחסי למתרחש בסוריה ובמצרים, אבל לא לעולם חוסן. ככל הנראה, ההבנה הזאת היא שהביאה את ראש הממשלה להודיע השבוע כי תיבנה גדר גם בגבולנו המזרחי עם ירדן, לאחר שתושלם בניית הגדר הנעשית בימים אלה בקצב מואץ בגבול הדרומי עם מצרים.
מעל לכל, תרחף בשנת 2012 האפשרות להתלקחות עימות גדול עקב תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים. האקדח שהונח בסוף שנת 2011 גם על ידי ארצות הברית ולא רק על ידי ישראל, עשוי לירות בנקודת זמן כלשהי, אם הסנקציות, (שהוחרפו השבוע על ידי הקהיליה האירופאית) לא יועילו. וגם אם לא תהיה תקיפה, כבר בשבועות הקרובים תגבר המתיחות על רקע הגעתם הצפויה לישראל של אלפי חיילים אמריקאיים שישתתפו בתרגיל ענק עם צה"ל, שיוכל להתפרש מבחינת האיראנים כ"סיפור כיסוי" לקראת תקיפה עליהם.
בשנת 2012 תתעצם מלחמת הסייבר שכבר מתחוללת בכל העולם במלוא עוזה, מבלי שהציבור הרחב מודע אליה, עד שכרטיסי האשראי שלו נחשפים לעיני כל ברשת, כמו בפרשה שהתפוצצה השבוע. אבל, אל תתנו לפרשת כרטיסי האשראי המינורית להטעות אתכם: הצצה למלוא היקפה של מלחמת הסייבר המרתקת אפשרית רק באמצעות הדימיון.
למשל, נקודה למחשבה: האם החשיפה העולמית בחודש שעבר על כך שהחברה הישראלית "אלוט" מכרה תוכנות מחשב שעשו את דרכן למחשבים איראניים באמצעות ספקי משנה בדנמרק, מעידה על כך שבמלחמה הזאת תוכנות עושות את דרכן מיבשת ליבשת?
נקודה למחשבה 2: האם פרשת כרטיסי האשראי מלמדת כי העורף הישראלי פגיע ברשתות המחשב שלנו, למרות הקמת מטה סייבר לאומי לפני שבעה חושים, ולמרות שהוחלט להקצות תקציבי עתק לנושא הזה (התקציבים עדיין רק בדרך)? לפחות על שאלה 2 יש תשובה ברורה, והיא אינה משמחת: כן, העורף הישראלי מאוד פגיע. למרות כל ההכרזות הגבוהות על חשיבות תחום הסייבר, הדרך עד להקמת מערכי הגנה על עורף הסייבר הישראלי עוד ארוכה, אם היא אפשרית בכלל.
תחום הסייבר הוא זירת הלחימה היחידה שבה פעולות התקפה אינן משפיעות במאומה על יכולותו של האויב לבצע התקפה משלו. היתרון המובהק נמצא תמיד לצדו של התוקף, וזו אינה בשורה משמחת לישראל שתעמוד בשנים הבאות ולא רק ב-2012 תחת התקפות ללא הרף.
תעשיות
גם לתעשיות הביטחוניות שנת 2012 לא תהיה קלה. השווקים באירופה ובארצות הברית ימשיכו להתכווץ. החדירה לשווקים חדשים בדרום מזרח אסיה ובדרום אמריקה לא תהיה מובנת מאליה, גם מסיבות פוליטיות. התעשיות האמריקאיות, שספגו קיצוצים מבית, יתחרו מול ישראל בכל שוק אפשרי, כולל שווקים שבעבר הדירו את רגליהן מהם.
מומלץ לקרוא בעניין זה את הראיון שנערך באתר ישראל דיפנס עם אחד מוותיקי התעשיות הביטחוניות הישראליות, תא"ל (מיל') אריה מזרחי, לקראת תחילתה של שנת 2012 המאתגרת.
פארסת התקציב
לפני סיום, מילה על תקציב הביטחון לשנת 2012, שיובא ביום ראשון לאישור הממשלה. בשורה התחתונה, התקציב לא באמת יגדל ולא יקטן לעומת שנת 2011, למרות ששר האוצר דיבר ביום רביעי על כך שתקציב הביטחון יקוצץ בכ-800 מיליון שקל כדי להשתתף בעלות המימון של חוק חינוך חינם מגיל 3, בהתאם להמלצות שנולדו מתוך ההפגנות החברתיות של הקיץ.
תזכורת: במקור, תקציב הביטחון בשנת 2012 היה אמור לגדול לעומת שנה קודמת עקב חוסר היציבות המזרח תיכוני. אחרי ההפגנות של הקיץ, החליט נתניהו לקצץ אותו ב-3 מיליארד שקל, כדי למצוא מקורות ליישום הרפורמות החברתיות.
בסוף, הגענו לתוצאה שהייתה ידועה מראש לכל מי שהקיז דם במאבק על תקציב הביטחון שהתנהל במלוא עוזו במהלך השבועות האחרונים : התקציב לא יגדל ולא יקטן, למעט ה"קיצוץ הרוחבי".
והארה לקוראים: תקציב הביטחון הישראלי יעמוד בשנת 2012 על סכום של כ-12 מיליארד דולר. לשם השוואה, רק מסע הרכש האחרון של ערב הסעודית שקנתה נשק רב בארצות הברית, עלה סכום סכום גבוה פי שלושה - יותר משלושים מיליארד דולר.
למעלה מ-20 אחוזים מתקציב הביטחון הישראלי ממומנים, אגב, על ידי משלם המסים האמריקאי. לכן, בסך הכל כעשרה מיליארד דולר, חלק זעיר מן התוצר הלאומי השנתי שלנו, אנו תורמים כאזרחים לטובת מימון ביטחוננו הלאומי (לא כולל הוצאות ביטחון שאינן נכללות בתקציב הביטחון הרשמי- כמו מימון המוסד, המשטרה, שב"כ ועוד). הסכום הזה הספיק, פחות או יותר, בעשור הראשון של המיליניום. לא נראה שהוא מספיק גם בעשור השני, כשהאדמה במזרח התיכון רועדת.
ואם אתם חושבים שבכירי מערכת הביטחון והדרג המדיני (כולל אנשי משרד האוצר) אינם מבינים את זה - אתם טועים. לכולם ברור כי בניגוד להכרזה הפופוליסטית של שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ ביום רביעי ("תקציב הביטחון יקטן ב-800 מיליון שקל"), הרי שבפועל התקציב יגדל בסופו של דבר ב-2012, בהתאם לתקציבים מיוחדים שיאושרו לאורך הדרך, ולא מליאת הממשלה של יום ראשון הקרוב היא המקום לדבר עליהם.
***
תמונות:
חיילים בפעילות בעזה (צילום: דובר צה"ל)
הפיצוץ בבסיס הטילים מחוץ לטהרן (צילום: AP)
שר הביטחון ושר האוצר (צילום: AP)
