על פיקוח ועל שקיפות
יש להטיל על המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה את האחריות לפיקוח ובקרה על תכנון תקציב הביטחון ועל אופן הוצאתו לפועלעל פיקוח ועל שקיפות
שמואל גורדון
| 19/05/2011
יש להטיל על המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה את האחריות לפיקוח ובקרה על תכנון תקציב הביטחון ועל אופן הוצאתו לפועל. משרד האוצר דורש פיקוח מלא על הוצאת תקציב משרד הביטחון, אך יש להציג את הדרישה להפסיק מיד את הפיקוח המלא שלו על משרדי הממשלה האחרים. דרישה זו מחייבת הסבר.
משרד האוצר שולט על כל סעיף תקציבי של משרדי הממשלה (פרט למשרד הביטחון) ולמעשה מנהל אותם. הם אינם יכולים להעביר אפילו שקל חדש אחד מסעיף לסעיף. ישנם סעיפים שמתעכבים מסיבות שונות ואי אפשר לממש את ההקצאה התקציבית עבורם. העברת ההקצאה לטובת סעיף אחר טעונה אישור האוצר; לדוגמה, הגדלת ההקצאה להזנת תלמידים עניים במשרד החינוך או הגדלת ההקצאה לתרופות חיוניות במשרד הבריאות. ומשרד האוצר, שאין מצפון בקרבו, חושב שהניצול הטוב ביותר של ההקצאה שהשתחררה הוא לא לנצל אותה כלל. כתוצאה מכך כחמישה אחוזים מתקציב המדינה לא מנוצלים מדי שנה, כלומר כ-15 מיליארד ₪.
במשרד האוצר יודעים זאת והפקידים צוחקים במסדרונו על השרים שנאבקים כל שנה על הגדלת תקציביהם שממילא לא יוכלו לממש במלואם. קשה להבין מדוע שרים רבי השפעה אינם מתאגדים כדי להסיר את המשקולות ששמים פקידי האוצר על רגליהם?
בינתיים, לא שרים נבחרי ציבור מנהלים את המדינה אלא פקידים ממונים, בעלי סמכות אין סופית ומשוחררים מכל אחריות לתוצאות.משרד הביטחון, עדיין חופשי מנטל זה והוא משנע הקצאות שאינן ברות מימוש לצרכים אקוטיים שהקצאתם חסרה. האם אנו מוכנים שהאוצר יתקע יתדות בגלגלי ההתחמשות ב"כיפת ברזל"? האם אנו רוצים לעכב את בניית חדרי ביטחון לאזרחים לאורך גבולות מועדים לפורענות, או את בניית הגדר בגבול מצרים? וודאי שלא. לכן יש לדחות את תביעות האוצר לפיקוח על הוצאת תקציב הביטחון.
אבל פטור בלא כלום אי אפשר. משרד הביטחון זקוק לבקרה ולפיקוח. פיקוח חיצוני בזמן אמיתי הוא תנאי חיוני לשיפור תכנון התקציב ואופן הוצאתו לפועל. אולם חובה להרחיק אותו מעיניו וידיו חסרות האחריות של משרד האוצר. יש למסור את הפיקוח לגוף היחיד שיש לו סמכות ואחריות עליונים הן לביטחון והן לכלכלה של מדינת ישראל. מקור האחריות הוא ראש הממשלה ועליו לקחת למשרדו את תפקידי הבקרה, הפיקוח, ואם צריך, ויסות וצמצום תקציבים עקב צרכים כלכליים דוחקים.
בפועל, כאשר קרבות הרחוב בין משרדי הביטחון והאוצר מתלהמים ומסלימים, הולכים שני השרים כמו ילדים בגן אל הגננת – ראש הממשלה, והוא מפשר ביניהם ומכבה את השריפה. מאחר שלא נבנה במשרדו שום מנגנון לפיקוח ובקרה, שיקוליו הם יותר פוליטיים מאשר ענייניים. הגוף המתאים ביותר כנראה, במשרד ראש הממשלה לפיקוח ובקרה על תקציב הביטחון הוא המטה לביטחון לאומי.
כמובן יש להקים שם מדור או מחלקה שיהיו מעורבים בתהליך הכנת התקציב, יעקבו על אופן ביצועו, ישתתפו בתהליכי החשיבה במשרדי הביטחון והאוצר, ויכינו את ההמלצות הדרושות עבור ראש הממשלה. כך תישמר עצמאותו של משרד הביטחון מול פקידי האוצר, ויעוגן בחקיקה או בתקנות אחריות ראש הממשלה לפיקוח ובקרה על תקציב הביטחון.
יש להטיל על המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה את האחריות לפיקוח ובקרה על תכנון תקציב הביטחון ועל אופן הוצאתו לפועל. משרד האוצר דורש פיקוח מלא על הוצאת תקציב משרד הביטחון, אך יש להציג את הדרישה להפסיק מיד את הפיקוח המלא שלו על משרדי הממשלה האחרים. דרישה זו מחייבת הסבר.
משרד האוצר שולט על כל סעיף תקציבי של משרדי הממשלה (פרט למשרד הביטחון) ולמעשה מנהל אותם. הם אינם יכולים להעביר אפילו שקל חדש אחד מסעיף לסעיף. ישנם סעיפים שמתעכבים מסיבות שונות ואי אפשר לממש את ההקצאה התקציבית עבורם. העברת ההקצאה לטובת סעיף אחר טעונה אישור האוצר; לדוגמה, הגדלת ההקצאה להזנת תלמידים עניים במשרד החינוך או הגדלת ההקצאה לתרופות חיוניות במשרד הבריאות. ומשרד האוצר, שאין מצפון בקרבו, חושב שהניצול הטוב ביותר של ההקצאה שהשתחררה הוא לא לנצל אותה כלל. כתוצאה מכך כחמישה אחוזים מתקציב המדינה לא מנוצלים מדי שנה, כלומר כ-15 מיליארד ₪.
במשרד האוצר יודעים זאת והפקידים צוחקים במסדרונו על השרים שנאבקים כל שנה על הגדלת תקציביהם שממילא לא יוכלו לממש במלואם. קשה להבין מדוע שרים רבי השפעה אינם מתאגדים כדי להסיר את המשקולות ששמים פקידי האוצר על רגליהם?
בינתיים, לא שרים נבחרי ציבור מנהלים את המדינה אלא פקידים ממונים, בעלי סמכות אין סופית ומשוחררים מכל אחריות לתוצאות.משרד הביטחון, עדיין חופשי מנטל זה והוא משנע הקצאות שאינן ברות מימוש לצרכים אקוטיים שהקצאתם חסרה. האם אנו מוכנים שהאוצר יתקע יתדות בגלגלי ההתחמשות ב"כיפת ברזל"? האם אנו רוצים לעכב את בניית חדרי ביטחון לאזרחים לאורך גבולות מועדים לפורענות, או את בניית הגדר בגבול מצרים? וודאי שלא. לכן יש לדחות את תביעות האוצר לפיקוח על הוצאת תקציב הביטחון.
אבל פטור בלא כלום אי אפשר. משרד הביטחון זקוק לבקרה ולפיקוח. פיקוח חיצוני בזמן אמיתי הוא תנאי חיוני לשיפור תכנון התקציב ואופן הוצאתו לפועל. אולם חובה להרחיק אותו מעיניו וידיו חסרות האחריות של משרד האוצר. יש למסור את הפיקוח לגוף היחיד שיש לו סמכות ואחריות עליונים הן לביטחון והן לכלכלה של מדינת ישראל. מקור האחריות הוא ראש הממשלה ועליו לקחת למשרדו את תפקידי הבקרה, הפיקוח, ואם צריך, ויסות וצמצום תקציבים עקב צרכים כלכליים דוחקים.
בפועל, כאשר קרבות הרחוב בין משרדי הביטחון והאוצר מתלהמים ומסלימים, הולכים שני השרים כמו ילדים בגן אל הגננת – ראש הממשלה, והוא מפשר ביניהם ומכבה את השריפה. מאחר שלא נבנה במשרדו שום מנגנון לפיקוח ובקרה, שיקוליו הם יותר פוליטיים מאשר ענייניים. הגוף המתאים ביותר כנראה, במשרד ראש הממשלה לפיקוח ובקרה על תקציב הביטחון הוא המטה לביטחון לאומי.
כמובן יש להקים שם מדור או מחלקה שיהיו מעורבים בתהליך הכנת התקציב, יעקבו על אופן ביצועו, ישתתפו בתהליכי החשיבה במשרדי הביטחון והאוצר, ויכינו את ההמלצות הדרושות עבור ראש הממשלה. כך תישמר עצמאותו של משרד הביטחון מול פקידי האוצר, ויעוגן בחקיקה או בתקנות אחריות ראש הממשלה לפיקוח ובקרה על תקציב הביטחון.
