נדרשת תכנית לאומית למלחמה בטרור
נדרשת תכנית לאומית למלחמה בטרור
Meir Elran
| 19/05/2011
עד כמה שייראה הדבר מוזר, בשונה מהמתוקנות שבאומות, לא קיימת בישראל תפיסה לאומית כוללת לגבי האסטרטגיה להתמודדות עם הטרור. למרות שישראל עוסקת מאז הקמתה, ובהצלחה לא מעטה, במלחמה בטרור, כחלק ממציאות חייה, תמצית עשייתה היא תגובתית ופרקטית במהותה, תוך אילתור מענים קונקרטיים לאיומים המתחדשים.
עשייה עשירה זו חסרה מעטפת של חשיבה אסטרטגית סדורה, של דיון ציבורי פתוח ושל תכנית פעולה אינטגרטיבית הנגזרת מכך. תכנית כזו צריכה להתעדכן מדי פעם, להגדיר את מהות האיום המתפתח ואת השלכותיו, ולקבוע על פיו את המענים ההולמים ואת דרכי יישומם על פי סדרי עדיפויות לאומיים.
אין להסתפק רק באמצעים הצבאיים. יש לכוון לסך היכולות שבעזרתן תוכל ישראל להתמודד בהצלחה רבה יותר עם הטרור לסוגיו. ישראל הרשמית מהססת באורח מסורתי מלקיים דיון עומק מסוג זה. האיום החיצוני מתפתח, הטרור ממשיך ללבוש צורות חדשות, וישראל מגיבה להן נקודתית. פעם בהצלחה רבה ופעם בהצלחה פחותה.
ביסוד האיום בסביבה הביטחונית האסימטרית של היום ניצבת החזית האזרחית, המאוימת עתה בעיקר על ידי המערכות המגוונות של הנשק תלול המסלול. אלה הפכו בשנים האחרונות ממטרד לא פשוט לאתגר אסטרטגי מרכזי. מה הוא המענה האסטרטגי של ישראל לאיום זה ומה הם המרכיבים האופרטיביים העיקריים שלו? כל דיון מקיף על תכנית לאומית למלחמה בטרור חייב לתת מענה לכמה סוגיות מפתח, ביניהן השאלה באיזה מידה יש בתהליך מדיני ובהסדרה, ולו חלקית, של היחסים עם שכנינו כדי לצמצם את הטרור נגדנו ועד כמה יש בוויתורים מצידה של ישראל כדי לזכותה ברווחים ביטחוניים לאורך זמן?
וגם: כיצד ניתן להעצים את ההרתעה מול אויבינו בכלל ומול הישויות הלא מדינתיות הניצבות מולנו עתה בפרט, על מנת לזכות ברגיעה מתמשכת נוסח זו המתקיימת, נכון להיום, בחזית הצפונית לאחר מלחמת לבנון השנייה ובמתכונת חלקית בחזית הדרומית לאחר מבצע "עופרת יצוקה"? מהו המענה הצבאי הנכון במקרה של התלקחות ואובדן כושר ההרתעה? מהו השילוב הנכון בין ההתקפה למגננה ומה צריכים להיות יעדי ההתקפה ואמצעיה, על מנת להביא במהירות הרבה ביותר לדימוי מובהק של ניצחון, במציאות בינלאומית ביקורתית ומאתגרת? מהי האסטרטגיה הנכונה של מיצוי הנכסים החדשים שרוכשת ישראל בתחום ההגנה האקטיבית? האם הדגש בהם – עד שתושלם ההצטיידות ולאחריה – צריך לתת מעטפת הגנה מרבית לבסיסי צה"ל המאפשרים את יכולות ההתקפה, למתקנים הביטחוניים והאזרחיים הקריטיים, או שמא לאוכלוסייה האזרחית המאוימת? מה הם סדרי הקדימויות הנכונים בתחום ההגנה הפאסיבית? עד כמה צריך להשקיע ועל פי איזה סדר עדיפויות במיגון של האזרחים, של מוסדות ציבור, של מתקנים חיוניים, של בסיסי צה"ל? מה צריכה להיות מדיניות ההגנה בנושא האיום הבלתי קונבנציונאלי? ולבסוף, השאלה עד כמה יש להשקיע בהעצמת החוסן של האוכלוסייה האזרחית וביכולתה להתאושש ולהשתקם במהירות לאחר פגיעות נמשכות? מה צריכים להיות היעדים של מאמץ אזרחי כזה?
לחלק משאלות אלה ניתנות מדי פעם תשובות על יד הצהרות או בניין הכוח. יש הטוענים שאין מקום לתכנית סדורה וגלויה ולדיון ציבורי בנושאים שהשתיקה יפה להם, לכאורה. אולם, דווקא במציאות הישראלית יש חשיבות רבה לליבון פומבי של השאלות הקשורות להתמודדות עם הטרור. אין זה רק מעניינם של צה"ל וזרועות הביטחון, שימשיכו לבצע את מלאכתם החשובה. האסטרטגיה הכוללת חייבת לקחת בחשבון גם את צרכיהם וציפיותיהם של האזרחים בעלי העניין, המהווים את היעד העיקרי והישיר של הטרור במסגרת החזית האזרחית. הם צריכים להיות משולבים באופן הדוק יותר בעשייה ובחשיבה המקדימה לה.
עד כמה שייראה הדבר מוזר, בשונה מהמתוקנות שבאומות, לא קיימת בישראל תפיסה לאומית כוללת לגבי האסטרטגיה להתמודדות עם הטרור. למרות שישראל עוסקת מאז הקמתה, ובהצלחה לא מעטה, במלחמה בטרור, כחלק ממציאות חייה, תמצית עשייתה היא תגובתית ופרקטית במהותה, תוך אילתור מענים קונקרטיים לאיומים המתחדשים.
עשייה עשירה זו חסרה מעטפת של חשיבה אסטרטגית סדורה, של דיון ציבורי פתוח ושל תכנית פעולה אינטגרטיבית הנגזרת מכך. תכנית כזו צריכה להתעדכן מדי פעם, להגדיר את מהות האיום המתפתח ואת השלכותיו, ולקבוע על פיו את המענים ההולמים ואת דרכי יישומם על פי סדרי עדיפויות לאומיים.
אין להסתפק רק באמצעים הצבאיים. יש לכוון לסך היכולות שבעזרתן תוכל ישראל להתמודד בהצלחה רבה יותר עם הטרור לסוגיו. ישראל הרשמית מהססת באורח מסורתי מלקיים דיון עומק מסוג זה. האיום החיצוני מתפתח, הטרור ממשיך ללבוש צורות חדשות, וישראל מגיבה להן נקודתית. פעם בהצלחה רבה ופעם בהצלחה פחותה.
ביסוד האיום בסביבה הביטחונית האסימטרית של היום ניצבת החזית האזרחית, המאוימת עתה בעיקר על ידי המערכות המגוונות של הנשק תלול המסלול. אלה הפכו בשנים האחרונות ממטרד לא פשוט לאתגר אסטרטגי מרכזי. מה הוא המענה האסטרטגי של ישראל לאיום זה ומה הם המרכיבים האופרטיביים העיקריים שלו? כל דיון מקיף על תכנית לאומית למלחמה בטרור חייב לתת מענה לכמה סוגיות מפתח, ביניהן השאלה באיזה מידה יש בתהליך מדיני ובהסדרה, ולו חלקית, של היחסים עם שכנינו כדי לצמצם את הטרור נגדנו ועד כמה יש בוויתורים מצידה של ישראל כדי לזכותה ברווחים ביטחוניים לאורך זמן?
וגם: כיצד ניתן להעצים את ההרתעה מול אויבינו בכלל ומול הישויות הלא מדינתיות הניצבות מולנו עתה בפרט, על מנת לזכות ברגיעה מתמשכת נוסח זו המתקיימת, נכון להיום, בחזית הצפונית לאחר מלחמת לבנון השנייה ובמתכונת חלקית בחזית הדרומית לאחר מבצע "עופרת יצוקה"? מהו המענה הצבאי הנכון במקרה של התלקחות ואובדן כושר ההרתעה? מהו השילוב הנכון בין ההתקפה למגננה ומה צריכים להיות יעדי ההתקפה ואמצעיה, על מנת להביא במהירות הרבה ביותר לדימוי מובהק של ניצחון, במציאות בינלאומית ביקורתית ומאתגרת? מהי האסטרטגיה הנכונה של מיצוי הנכסים החדשים שרוכשת ישראל בתחום ההגנה האקטיבית? האם הדגש בהם – עד שתושלם ההצטיידות ולאחריה – צריך לתת מעטפת הגנה מרבית לבסיסי צה"ל המאפשרים את יכולות ההתקפה, למתקנים הביטחוניים והאזרחיים הקריטיים, או שמא לאוכלוסייה האזרחית המאוימת? מה הם סדרי הקדימויות הנכונים בתחום ההגנה הפאסיבית? עד כמה צריך להשקיע ועל פי איזה סדר עדיפויות במיגון של האזרחים, של מוסדות ציבור, של מתקנים חיוניים, של בסיסי צה"ל? מה צריכה להיות מדיניות ההגנה בנושא האיום הבלתי קונבנציונאלי? ולבסוף, השאלה עד כמה יש להשקיע בהעצמת החוסן של האוכלוסייה האזרחית וביכולתה להתאושש ולהשתקם במהירות לאחר פגיעות נמשכות? מה צריכים להיות היעדים של מאמץ אזרחי כזה?
לחלק משאלות אלה ניתנות מדי פעם תשובות על יד הצהרות או בניין הכוח. יש הטוענים שאין מקום לתכנית סדורה וגלויה ולדיון ציבורי בנושאים שהשתיקה יפה להם, לכאורה. אולם, דווקא במציאות הישראלית יש חשיבות רבה לליבון פומבי של השאלות הקשורות להתמודדות עם הטרור. אין זה רק מעניינם של צה"ל וזרועות הביטחון, שימשיכו לבצע את מלאכתם החשובה. האסטרטגיה הכוללת חייבת לקחת בחשבון גם את צרכיהם וציפיותיהם של האזרחים בעלי העניין, המהווים את היעד העיקרי והישיר של הטרור במסגרת החזית האזרחית. הם צריכים להיות משולבים באופן הדוק יותר בעשייה ובחשיבה המקדימה לה.
