מבצע אופרה: גם אז התנגדו לפעולה

כך זה נראה לפני 30 שנה: המוסד חיבל מבעוד מועד בכור הגרעיני, מפקד חיל האוויר שיכנע בלהט את השרים לתמוך במבצע, והרמטכ”ל הנרגש שחילק לטייסים תמרים, הקפיד עד לרגע האחרון שראש אמ”ן שלו לא יידע מאומה. תמונות חדשות, גילויים חדשים: סיפור תקיפת הכור בעיראק כפי שלא סופר מעולם

"מבנה איזמל" לפני ההמראה (צילום: ביטאון חיל האוויר)

“אל תספר ליהושע” ‎זאת ההנחיה שקיבל ראש מחלקת האיסוף באגף המודיעין של צה”ל, אל”מ אפרים לפיד, מהרמטכ”ל, רא”ל רפאל איתן (רפול). ‎המועד היה תחילת חודש יוני 1981. מבצע “אופרה” לתקיפת הכור הגרעיני העיראקי “אוסיראק” עמד לצאת לדרך, ורפול היה מודאג מהאפשרות שראש אגף המודיעין, אלוף יהושע שגיא, יגלה את דבר הפעולה שלה התנגד, ויפעל לסכל אותה. ‎”אסור שיהושע יידע”. ‎

לפיד, לימים תת אלוף (שאף שימש כדובר צה”ל), ניצב בפני הדילמה הגדולה של חייו: מצד אחד הייתה לו פקודה חד משמעית מן הרמטכ”ל, שלא לגלות למפקדו הישיר את הסוד הגדול. מאידך, חש תחושת לויאליות למפקד, וידע כי על פי הנוהלים, עליו להפעיל אמצעי איסוף מיוחדים (כאלה שמפעילים רק בעיתות חירום, מחשש שיתגלו על ידי האויב ו”יישרפו”) – רק באישור האלוף הממונה עליו. ‎לאחר לבטים לא קלים גברה הפקודה המפורשת על הרגש ועל הנוהלים.

כך קרה, שערב חג השבועות, ב-7 ביוני 1981, בחמ”ל של אגף המודיעין, היו שותפי סוד ספורים לאחד המבצעים הגדולים בתולדות מדינת ישראל: 5-6 אנשים לכל היותר. בחמ”ל סמוך בתוך ה”בור”, הבונקר התת קרקעי האפור מתחת למחנה המטה הכללי של צה”ל, ‎ניהלו את המבצע רק מעט יותר אנשים - כעשרה. בראשם עמד מפקד החיל, אלוף דוד עברי, כשלצידו הרמטכ”ל ‎איתן עצמו. מעל ה”בור” - מחנה המטה הכללי היה כמעט שומם מאנשים, ואילו בביתו במרכז הארץ, ‎ראש אמ”ן שגיא עמד להעביר את ערב החג בחברת בני משפחתו. רק אחרי שהתקיפה על הכור כבר הסתיימה, ‎קיבל טלפון: תגיע מהר לקריה. השמדנו את הכור.

‎בראייה לאחור, מבצע “אופרה” להשמדת הכור הגרעיני העיראקי היה מהמאורעות שהשפיעו על המזרח התיכון יותר מכל במהלך עשרות השנים האחרונות. ספרים נכתבו על התקיפה, תכניות טלוויזיה תיארו אותה שוב ושוב, ואולם אחרי 30 שנה מביא את סיפורה כפי שלא סופר מעולם: החל מפעולות הסיכול, שיוחסו למוסד הישראלי, שעיכבו את העבודות בכור, דרך המודיעין החסר, האחריות הבלתי נתפסת שהוטלה על כתפי ראש הממשלה ומפקד חיל האוויר ועד ל”תרגילים” שהסתירו את המבצע לא רק מראש אמ”ן אלא בראש ובראשונה מהאמריקאים. וכן, הביצוע היה מושלם (כמעט). ‎

הסיפור מתחיל, למעשה, בשנת 1974, אז נחתמה עסקה בין עיראק, ובין ממשלת צרפת, בראשות ז’אק שיראק, על בניית שני כורים גרעיניים בעיראק על ידי הצרפתים. הכורים, שכונו “כורי מחקר”, נבנו סמוך לבגדד. לישראל הייתה סיבה טובה לחשוד כי הכורים לא ישמשו למחקר בלבד: עד למלחמת ששת הימים ב-1967 קשריה המדעיים עם צרפת היו הדוקים מאוד. צרפת נחשבה בת ברית אסטרטגית לישראל, שאף בנתה עבורה את הכור הגרעיני ליד דימונה, שבו, על פי מקורות זרים, מפתחת ישראל נשק גרעיני משלה.

‎מהר מאוד גילה המוסד, כי הדאגה אכן הייתה מוצדקת: מעבר לאמצעי ה”מחקר”, העיראקים בנו בכור מעבדת תאים חמים להפרדת פלוטוניום ממוטות מוקרנים, והצטיידו בדלק גרעיני באיכות צבאית. היה ברור, שהם מתכוננים לבנות פצצת אטום. תאריך היעד המשוער להשגת הפצצה היה שנת 1980. מאוחר יותר הוא נדחה לסתיו 1981.

מה שניתן לגלות רק עכשיו זה שהעיכוב לא נגרם מעצמו. החל מחתימת ההסכם בין עיראק לצרפת, המוסד , שלו מיוחסת כל הפעילות שמתוארת להלן, החל לפעול כדי לסכל את ייצור פצצת הגרעין בתוך הכור. הארגון עקב אחר אתרי הייצור של הציוד המיועד לכור ואחר נתיבי המשלוח, ודאג בכל פעם מחדש ש”יד נעלמה” תגרום בו נזק כבד. לא פעם קרה שהעיראקים התלוננו בפני הצרפתים על כך שהציוד מגיע אליהם פגום. הצרפתים חשדו כי הישראלים מעורבים בבנזקים הבלתי פוסקים, אבל נאלצו לשלוח ציוד חדש. לפעמים החלפת אמצעי מסויים לקחה שבועות ואפילו חודשים. ‎חשדם של הצרפתים שישראל מעורבת בשיבושים גדל במיוחד בשישה באפריל 1979, כאשר ארע פיצוץ מסתורי בתוך המפעל ליד העיר טולון, שבו יוצרה כיפת הכור. עד היום לא ידוע, באופן רשמי, מי עמד מאחורי אותה פעולת חבלה.

‎המוסד לא הסתפק בנזק שגרם לציוד של הכור. בשנות ה-70 אנשיו הצליחו לאתר שמות של עשרות מדענים עיראקיים, שיצאו ללימודים בחו”ל - רבים מהם בצרפת. יש להניח כי אותם מדענים קיבלו הצעות מפתות מסוכני המוסד - לספק מידע מודיעיני על הנעשה בתוך הכור או אולי אפילו לסייע בשיבוש העבודה בו. ‎בשנת 1980 כבר היה ברור כי גם אם הפצצה העיראקית תתמהמה - בוא תבוא.

הסוגיה הגורלית שעמדה על הפרק הייתה: האם לתקוף את הכור הגרעיני ולהסתכן במלחמה מול עיראק ובתגובה בינלאומית קשה כנגד ישראל (וגם בכישלון), או להשלים עם כך שלעיראק תהיה פצצת גרעין, ולקוות לטוב. ראש הממשלה מינה ועדה מיוחדת, בראשות ראש אמ”ן לשעבר, אלוף אהרון (אהרל’ה) יריב ז”ל, שגיבשה המלצה חד משמעית: לא לתקוף. ‎בתוך המוסד, היו חילוקי דיעות חריפים בין ראש הארגון, יצחק (חקה) חופי, ובין סגנו, נחום אדמוני (שהחליף אותו בתפקיד לימים). באגף המודיעין, תמך בתקיפה ראש חטיבת המחקר תא”ל אביעזר יערי (לימים אלוף) - בניגוד גמור לעמדתו של ראש האגף, האלוף שגיא. הרמטכ”ל איתן ומפקד חיל האוויר, אלוף דוד עברי (לימים סגן רמטכ”ל, שגריר בארצות הברית וראש המועצה לביטחון לאומי), סברו כי ניתן לבצע את התקיפה. ‎מתנגדי המבצע חששו, מעבר לכישלון, מ”הפרעה” למלחמת איראן-עיראק, שהייתה אז בעיצומה ותאמה את האינטרסים של ישראל, וכן משיבוש הסכם השלום הטרי והשברירי עם מצרים. ההסכם, שנחתם בשנת 1979, עדיין לא מומש אז במלואו. ישראל עמדה באותה תקופה לפנות את בסיסיה הצבאיים מסיני. בנוסף, היה חשש מסנקציות כבדות שיטיל על ישראל הממשל בארצות הברית. המודיעין גם העריך כי תקיפה תדחה את פצצת הגרעין ב-3-5 שנים לכל היותר, ולא תמנע אותה לגמרי. ‎

הממשלה, בראשות מנחם בגין, שמעה ממקור ראשון הן את הדעות של מתנגדי המבצע והן את תומכיו. מבין השרים בלטו בהתנגדותם לפעולה דווקא אלה שהיו בעלי רקע ביטחוני, כדוגמת הרמטכ”ל לשעבר, יגאל ידין, שכיהן כסגן ראש הממשלה.  

 איך תוקפים

‎ההכנות לתקיפת הכור נערכו במקביל לדיונים סודיים בממשלה. בגין התעקש על כך שההחלטה על תקיפה תתקבל פה אחד. לאחר שהחזיק בידיו גם את תיק הביטחון, נותרו סגנו ידין, “מחוזק” בשר הפנים, יוסף בורג, האגוזים האחרונים שהיה צריך לפצח. מפקד חיל האוויר עברי הציג בפני השרים את התכניות והסיכויים להצלחתן. הממשלה החליטה לאשר את המבצע, ולהסמיך את ראש הממשלה לקבל החלטה על העיתוי המדויק שלה, ביחד עם שר החוץ, יצחק שמיר, ועם הרמטכ”ל, רפאל איתן.

באותו זמן בחנו אנשי מחלקת חקר הביצועים של חיל האוויר שוב ושוב את תכניות הכור, כפי שהיו מוכרות להם. הם הגיעו למסקנה כי אין חשיבות בהשמדת כיפת הכור אלא צריך לחדור אל תוך הליבה שלו, שהייתה ממוקמת בעומק של כעשרה מטרים מתחת לפני האדמה. ‎מרבית אנשי המחלקה לחקר ביצועים, מאז ומתמיד, הם פיסיקאים ומתמטיקאים, שהאיי-קיו נשפך להם מהאוזניים. בראש המחלקה עמד קצין צעיר, רב סרן איציק בן ישראל (לימים אלוף ופרופסור, ראש המינהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון ואף חבר כנסת, וכיום ראש סוכנות החלל הישראלית). אחרי אינספור חישובים, בן ישראל ואנשיו הגיעו למסקנה כי מוטב להטיל על הכור פצצות “טיפשות” ששוקלות 900 ק”ג כל אחת, ולא פצצות קטנות יותר בעלות מנגנוני השהיה, למרות שהן נחשבו כ”חודרות בונקרים”. הסיבה לכך הייתה התלייה הישירה של הפצצות לכנפיים, ובכך קטן הגרר ואפשר להגיע למטרה. 

שתי פצצות ענק “טיפשות” היו עשויות להספיק כדי להשמיד את ליבת הכור, אבל ליתר ביטחון המליצו המתמטקאים להטיל 18. ‎נשאר להחליט על מסלול הטיסה: הנתיב היה חייב להיות קצר ככל שניתן, מצד אחד, בגלל מגבלת הדלק, ורחוק ככל שניתן מתחנות מכ”מ או נקודות ישוב ותצפית קרקעיות. הוחלט כי המטוסים ייצאו מבסיס חיל האוויר עציון, בחלק הצפוני של מדבר סיני, שבאותו זמן עדיין לא הוחזר למצרים, משם יחדרו לערב הסעודית באזור חקל, ואז ימשיכו בטיסה בגובה נמוך מעל מדבריות ערב הסעודית, עד לגבול עיראק וליעד: בגדד. ‎מדבריות ערב הסעודית ועיראק הם אינסופיים. נוצר צורך קריטי לאסוף מודיעין על הנעשה בהם, למפות תחנות מכ”מ וקווי החשמל ותקשורת, שבהם עלולים להיתקל המטוסים, כאשר גחונם ילחך את האדמה. כל תצפיתן במדבר, שיראה את המטוסים חולפים מעליו, לפתע, היה יכול “להעיר” את מערכות הנ”מ (נגד מטוסים), שהיו פרוסות סביב הכור, ולהכניס אותן לכוננות מוגברת.

כמובן, שלמשתתפי גיחות הצילום התכופות שנערכו בחודשים הראשונים של שנת 1981, לא היה מושג מה פשר ההתעניינות המוגברת של צה”ל באיזור הנידח הזה. ‎בינתיים, במחלקת המבצעים של חיל האוויר הכינו גם תכניות חילוץ למקרה של הסתבכות. אותרו משטחי נחיתה אפשריים למטוסי הרקולס בלב המדבר. המוסד השיג שטרי כסף עיראקיים, שהטייסים יוכלו לרצות באמצעותם את מלכי המדבר, הבדואים, במקרה שיאלצו לנטוש את מטוסים ולהמתין לבוא הסיוע. ‎באותם שבועות נתן חיל האוויר הוראה למטוסיו לחדור שוב ושוב אל תוך המתחם האווירי של ממלכת ירדן. הירדנים, שהיו בבמצב לחימה רשמי מול ישראל אך בקשרי ידידות בפועל, זעמו על הפרת ריבונותם, אך הושגה המטרה: “להרגיל” אותם שמטוסים עוברים את הגבול מפעם לפעם. ‎ סא”ל זאב רז וסא”ל אמיר נחומי, שהיו מפקדי הטייסות של חיל האוויר, שהחלו לקלוט את מטוסי האף-16 החדישים, גילו רק בינואר 1981 מהו היעד שהם מתכוונים לתקוף. הם התבקשו להמשיך לשמור את הסוד מפני הטייסים שישתתפו בתקיפה – כמעט עד לרגע האחרון.

‎המטוסים לא ממריאים

‎באביב 1981 הגיע מידע מודיעיני חד משמעי: בחודש יולי המתקרב יוכנסו אל הכור 70 ק”ג אורניום מועשר, שלא יאפשרו לתקוף אותו יותר. ‎”שעון גדול עומד מעלינו, והוא מתקתק. המשמעות של עיראק, המייצרת נשק גרעיני, היא סכנה לכל איש ואישה במדינת ישראל. סדאם חוסיין (בשלב הזה כבר נשיא עיראק) לא יהסס להשתמש בנשק השמדה המוני נגדנו”, אמר ראש הממשלה, מנחם בגין, בישיבת הממשלה, שבה אושר מבצע השמדת הכור הגרעיני בעיראק. ‎בתחילת מאי נערך תרגיל המודל לקראת “גבעת התחמושת”.

בלילה שלפני “גבעת התחמושת” התקשו רבים לעצום עין. הטייסים, בראש ובראשונה, אך גם ראש הממשלה, הרמטכ”ל ומפקד חיל האוויר, שעיקר האחריות הייתה מוטלת עליהם: כישלון של המבצע היה יכול להוביל את ישראל לאסון חסר תקדים. בכל מקרה, עיראק הייתה עלולה להגיב על ההפצצה - בתקיפת נגד. אם אחד מבין שלושת דמויות המפתח - בגין, רפול ועברי - היה ממצמץ, הביצוע היה נדחה או מתבטל. ‎אבל זה לא קרה.

בחדר התדריכים של הטייסת בעציון, שררה דממה מוחלטת. תדריך אחרון לפני מבצע. ‎בשורה הראשונה, ישבו שמונת טייסי האף-16 - מחולקים לשתי “רביעיות” שאמורות לתקוף את הכור בשני גלים חדים ומהירים. ‎את הרביעייה הראשונה (אות קריאה ‏”איזמל”), הוביל מפקד המבצע, סא”ל זאב רז - מפקד טייסת 117, טייסת הסילון הראשונה. יחד עמו היו עמוס ידלין כמספר 2, חגי כץ ודובי יפה. את הרביעייה השנייה (“אשכול”), הוביל סא”ל אמיר נחומי, מפקד טייסת 110, “אבירי הצפון”. עם הטייסים ברביעיה זו, נמנו אל”מ יפתח ספקטור, מפקד הכנף כמספר 2, ישראל “רליק” שפיר כמספר 3 (ומספר 7 במבנה כולו). באחרון המטוסים, עמדה מספר 8, היה סרן אילן רמון בן ה-27, הרווק היחיד בחבורה, שייהרג בשנת 2003 כאסטרונאוט הישראלי הראשון, בהתרסקות מעבורת החלל “קולומביה”. ‎

בשורה השנייה בחדר התדריכים ישבו טייסים של שישה מטוסי אף-15 מטייסת 133, שהיו אמורים להשתתף בהגנה על המטוסים התוקפים, אם ייקלעו למרדף של מטוסים עיראקיים ולקרבות אוויר.  ‎התדרוך נפתח בסקירה מודיעינית קצרה. אחר כך ניתנו ההוראות המבצעיות של המובילים: לא היה צריך להכביר במילים, הכל כבר היה ידוע ותורגל אינספור פעמים. האלוף עברי דיבר אף הוא אל טייסיו במשך פחות מדקה, ודווקא הרמטכ”ל רפאל איתן, שלא היה מוכר כדברן גדול, נשא נאם שנמשך 20 דקות - נצח במונחים שלו. איתן אמר כי גורל מדינת ישראל ועם היהודי מוטל על כתפי הבחורים שלפניו. לפני סיום, שלף שקית תמרים, וחילק לטייסים, כדי שיהיה להם מה לאכול במקרה שייפלו בשבי. ‎ מטוסי התקיפה כבר היו בהכנות הסופיות על המסלול. כדי לשאת כמות מירבית של דלק, אישר להם עברי לבצע “תדלוק חם” גם כאשר המנועים פועלים. מטוסי החיפוי היו מוכנים גם הם לצאת לדרך. לפתע, הגיעה הוראת ביטול מראש הממשלה בגין, שהיה נתון ללחץ מעצם העובדה שראש אמ”ן וראש המוסד התנגדו למבצע. הלחץ עליו גבר כאשר ביום הפעולה ממש קיבל מכתב מלא רמזים מראש האופוזיציה שמעון פרס (כיום, נשיא המדינה), שבו המלצה שלא לצאת להרפתקאה הגדולה. ‎בגין התייעץ עם רפול, שחשש כי יותר מדי אנשים יודעים על הפעולה, ודליפה עלולה לסכן את חיי הטייסים. הוחלט להודיע על ביטול המבצע. עברי, רפול ובגין, סברו כי דבר המבצע הודלף לפרס מתוך מטרה ברורה לסכל אותו, והחשד המיידי נפל על דובי יפה, אחד משמונת הטייסים התוקפים, שהיה חתנו של שר הביטחון לשעבר וייצמן (לימים נשיא המדינה גם כן), ובעיקר על ראש אמ”ן יהשע שגיא.

‎לאחר ה”ביטול” של המבצע הוחלט להוציא פקודה חדשה תחת השם “מבצע אופרה”. ליתר זהירות, כדי לא לערב בסוד אפילו קלדנית אחת מיותרת, הוחלט לכתוב את הפקודה בכתב יד- בעשרה עותקים לכל היותר. הפרטים העיקריים של התכנית נותרו דומים ל”גבעת התחמושת”. המועד שנקבע ל”אופרה” היה 31 במאי, אך גם הוא נדחה לתחילת יוני, משום שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, זימן את ראש הממשלה בגין לפגישת פסגה בשארם א-שייח, ולא ניתן היה שלא להיענות לו. ‎

‎ממריאים

‎מפקד חיל האוויר היה מוטרד בצהרי ה-7 ביוני, לא היה מי שייתן דיווח “חי” על מזג האוויר באיזור הכור. ‎בשעה 16:01 ‏המריאו המטוסים, חמושים בשתי פצצות 900 ‏ק”ג כל אחד. שני מיכלי דלק הותקנו מתחת לכנפיהם, מיכל שלישי מתחת לגחונם וטילי אויר-אויר “סיידווינדר” בקצות כנפיהם. שישה מטוסי אף-15 ‏חמושים, יצאו יחד אף הם לדרך וטסו מעט מאחוריהם בשלושה זוגות, כשהם חמושים בארבעה טילי “ספראו”, ארבעה “סיידווינדר” ומערכות לוחמה אלקטרונית (ל”א).

‎המטוסים טסו בגובה של כמאה מטר, במהירות 400 ‏קשר ובדממת אלחוט מוחלטת. בשמי ישראל חגו באותה עת גם מטוסי שליטה וסיוע אחרים, ששימשו כבקרה אווירית ותחנות ממסר לתקשורת. הכוחות המיועדים לחילוץ היו באוויר גם כן. ‎בסך הכל, השתתפו במבצע לא פחות מ-70 מטוסים ומסוקים. טייסי האף-16 בחוד החנית יכלו “להרגיש” מגובה נמוך את יושבי המדבר הנדהמים, בהם כאלה שנופפו להם לשלום, מבלי להבין כי מדובר במטוסים ישראליים. ‏לאחר כתשעים דקות של טיסה, הזדקרה לפניהם הכיפה המבהיקה של הכור “אוסיראק”. זאב רז הורה להגביר מהירות ל-600 קשר. המטוסים טיפסו בבת אחת לגובה 10,000 ‏רגל, והתכוננו לצלילת התקיפה. ‎”שימו לב, יורים כאן נ”מ!”, הזהיר רז בקשר.

בשעה 17:35 ‏החלה תקיפת הכור. זאב רז שהשתהה מעט, נאלץ לבצע תמרון עתיר עומסים ונכנס לתקיפה, אולם הקדים אותו מספר שתיים, סרן עמוס ידלין, אשר ניווט היישר לעבר המטרה. ‎”אני הפוך על הגב”, כתב בדיעבד ביומנו דובי יפה, “מתקרב לאט, לא לטעות, עוד תיקון קטן, וזהו. עכשיו - פיקל 1‏, 2. הפצצות שוחררו. כבר שנייה. שובר שמאלה חזק ומחפש טילים בשמים”. ‎”מבער מלא. אני מושך, והנה נגלית לפניי החומה ובפנים, אי אפשר לטעות, הכיפה המוכספת בשמש הערביים”, כתב רליק שפיר. “שבעה ג’י, אני מקפל את האוירון עם הרבה מהירות, וכבר רואה את העשן מתחיל לעלות- עדיין לא פיצוץ גדול. ‎”אני הפוך על הגב. עכשיו רק אני והמטוס. מתוך המבנה יורים אש חזקה... לא לטעות. עוד תיקון קטן וזהו. עכשיו. שתי הפצצות שוחררו”.

‎בדיעבד, התברר כי אל”מ יפתח ספקטור, הטייס השני במבנה השני, היה היחיד מכל ה”שמיניה”, שלא פגע בכור. אולי נכשל בגלל ההיכרות המוגבלת שלו עם מטוס ה-אף-16, ואולי בגלל שעלה לטיסה כשהוא סובל מכאב ראש, כפי שסיפר לימים. ‎כך או כך, בתום התקיפה המטוסים נסקו לגובה 42,000 ‏רגל ויצאו לעבר ישראל. מטוס מיג עיראקי אחד הוזנק לעברם משדה התעופה ראשיד שליד גבול ירדן, אבל שב על עקבותיו, מבלי להיכנס לקרב אוויר. החזרה הביתה נחשבה מסוכנת יותר מאשר הדרך הלוך. המטוסים טסו כמו ברווזים, עם מינימום דלק ובלי חימוש. כאשר נחתו בשלום בישראל - ביחד עם כל שאר המטוסים שהשתתפו במבצע - הייתה התפרקות עצומה של שמחה ומתח.

***

תמונות:

תמונת הכור הראשונה שהשיג המוסד במהלך ההכנות לתקיפה

ה"בור" של חיל האוויר, יוני 1981, במהלך שחזור ימים ספורים לאחר התקיפה. במרכז: אלוף דוד עברי, משמאל: אל"מ אביעם סלע, עומד מאחור סא"ל שמאי גולן

הכור "אוסיראק" בוער דקות לאחר ההפצצה (צילום: ביטאון חיל האוויר)

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 3 של" ישראל דיפנס"

You might be interested also

BIGSTOCK/Copyright: AndreyPopov

The true cost of ransomware attacks

A survey conducted by Cybereason finds that 50% of companies experienced a ransomware attack during the last year, 46% of organizations that paid the ransom did not get all of their data back, and 80% of organizations that decided to pay experienced another attack