פגיעה בתושבי עזה בעופרת יצוקה: מי אחראי?
פגיעה בתושבי עזה בעופרת יצוקה: מי אחראי?
שמואל גורדון
| 19/05/2011
שתי קבוצות קטנות - הדרג הצבאי העליון והדרג המדיני - שאישרו את תכנית מבצע "עופרת יצוקה" ונתנו את ההוראה לביצוע הן האחראיות לתוצאות המרות. הפרקליט הצבאי הראשי החליט לא להעמיד לדין את אל"מ אילן מלכא, על כך שאישר לחיל האוויר לתקוף מבנה שבו שהו כעשרים אזרחים. התוצאה הייתה נוראה, זאת אין טעם ורצון להכחיש, והשאלה הקשה היא על מי מוטלת האחריות לארוע?
האם למח"ט שלא סופק לו מידע כי ישנם בבניין אזרחים? האם לטייסים שפגעו במטרה? האם לקמ"ן שלא וידא שהמבנה ריק? מעצם השאלה מובן כי לא המח"ט, לא הטייסים ולא הקמ"ן אחראים לארוע. ישנה כתובת ברורה לאחריות אשר במקרים כאלו, כולם בורחים ממנה. כמקובל במקומותינו מעבירים את ההחלטה לידי הגורמים האמונים על החוק ואכיפתו ובמקרה זה לפרקליטות הצבאית והעומד בראשה – הפרקליט הצבאי הראשי. אולם הוא אמון על סוגיות של חוקיות ושל אשמה, ואין לו שום סמכות בשאלות של אחריות.
במקרה הנוכחי נדרשה חוות דעת בדבר אחריותו של אל"מ מלכא לפני שאלת חפותו או אשמתו. וכאן, הפצ"ר החליט, ובצדק, שאין כאן אשמה ואין להעמיד את הקצין המוכשר לדין פלילי, אך נמנע מלהצביע על מקור האחריות לפגיעה באזרחים (לא רק בעשרים אלו אלא ב-360 האזרחים שנפגעו במבצע), פשוט מכיוון שגם לו יש חלק נכבד באחריות ועוד נרחיב על כך.
החיילים והמפקדים שקיבלו סדרת הוראות להיכנס לאזור האורבני בפאתי העיר עזה, ולהילחם שם, הוכנסו לסביבת לחימה שכרוכה בהכרח בפגיעה באזרחים שהתגוררו שם. תוצאה זו היתה ברורה לאלו שתכננו את המבצע, אלו שאספו וניתחו את המידע הנדרש ומעל לכולם, אלו המעטים, בדרג הצבאי העליון ובדרג המדיני. אותן שתי קבוצות קטנות שאישרו את התכניות ונתנו את ההוראות לביצוע התכנית הן אלו שאחראיות לתוצאות המרות.
קשה למצוא את מקורות האחריות במקרי כישלון. הדרך המהירה והישירה לכך היא זיהוי מקור הסמכות. היכן שנמצאת הסמכות לאשר תכניות ולתת הוראות שם נמצא גם מקור האחריות. אילן מלכא לא הורה על כניסה לפרברי עזה, הוא לא תכנן את "עופרת יצוקה". הוטל עליו לפעול כמיטב יכולתו למלא את משימותיו, לשמור על חיי חייליו, ולהפחית את מספר האזרחים הנפגעים בין תושבי העיר. פקודת המבצע "עופרת יצוקה" שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר כפתה עליו מסגרת פעולה בלתי אפשרית, גבולות הסמכות שלו היו צרים ביותר וכך גם גבולות אחריותו.
מדוע לפצ"ר יש חלק באחריות? הפרקליטות הייתה שותפה ונוכחת בשלבי התכנון והאישור של הפקודה המבצעית. יתרה מזאת היה ביכולתה להטיל ווטו משפטי וחוקי על החדירה לאזור האורבני ולא עשתה זאת. מותר לשאול מדוע הפרקליט הצבאי הקודם נמנע מהחלטה במשך זמן רב והעבירה למחליפו? התשובה פשוטה: הוא הבין היכן נמצא מקור האחריות לפגיעה באזרחים והבין כי הוא עצמו נטל חלק באחריות. יום יבוא ואחד הפרקליטים הבכירים יחשוף את חלקה של הפרקליטות באישור המבצע הכושל, לפחות מבחינה מוסרית.
בצה"ל מדברים על "גיבוי" לאל"מ מלכא מצד הפיקוד הגבוה. לא גיבוי דרוש כאן - אלא נטילת אחריות מצד הדרגים, המדיני והצבאי, העליונים. לתוצאות המערכה בכל התחומים (מדיני, דיפלומטי וצבאי) ובכללם להיבט המוסרי. אל"מ מלכא וחייליו אינם הכתובת.
שתי קבוצות קטנות - הדרג הצבאי העליון והדרג המדיני - שאישרו את תכנית מבצע "עופרת יצוקה" ונתנו את ההוראה לביצוע הן האחראיות לתוצאות המרות. הפרקליט הצבאי הראשי החליט לא להעמיד לדין את אל"מ אילן מלכא, על כך שאישר לחיל האוויר לתקוף מבנה שבו שהו כעשרים אזרחים. התוצאה הייתה נוראה, זאת אין טעם ורצון להכחיש, והשאלה הקשה היא על מי מוטלת האחריות לארוע?
האם למח"ט שלא סופק לו מידע כי ישנם בבניין אזרחים? האם לטייסים שפגעו במטרה? האם לקמ"ן שלא וידא שהמבנה ריק? מעצם השאלה מובן כי לא המח"ט, לא הטייסים ולא הקמ"ן אחראים לארוע. ישנה כתובת ברורה לאחריות אשר במקרים כאלו, כולם בורחים ממנה. כמקובל במקומותינו מעבירים את ההחלטה לידי הגורמים האמונים על החוק ואכיפתו ובמקרה זה לפרקליטות הצבאית והעומד בראשה – הפרקליט הצבאי הראשי. אולם הוא אמון על סוגיות של חוקיות ושל אשמה, ואין לו שום סמכות בשאלות של אחריות.
במקרה הנוכחי נדרשה חוות דעת בדבר אחריותו של אל"מ מלכא לפני שאלת חפותו או אשמתו. וכאן, הפצ"ר החליט, ובצדק, שאין כאן אשמה ואין להעמיד את הקצין המוכשר לדין פלילי, אך נמנע מלהצביע על מקור האחריות לפגיעה באזרחים (לא רק בעשרים אלו אלא ב-360 האזרחים שנפגעו במבצע), פשוט מכיוון שגם לו יש חלק נכבד באחריות ועוד נרחיב על כך.
החיילים והמפקדים שקיבלו סדרת הוראות להיכנס לאזור האורבני בפאתי העיר עזה, ולהילחם שם, הוכנסו לסביבת לחימה שכרוכה בהכרח בפגיעה באזרחים שהתגוררו שם. תוצאה זו היתה ברורה לאלו שתכננו את המבצע, אלו שאספו וניתחו את המידע הנדרש ומעל לכולם, אלו המעטים, בדרג הצבאי העליון ובדרג המדיני. אותן שתי קבוצות קטנות שאישרו את התכניות ונתנו את ההוראות לביצוע התכנית הן אלו שאחראיות לתוצאות המרות.
קשה למצוא את מקורות האחריות במקרי כישלון. הדרך המהירה והישירה לכך היא זיהוי מקור הסמכות. היכן שנמצאת הסמכות לאשר תכניות ולתת הוראות שם נמצא גם מקור האחריות. אילן מלכא לא הורה על כניסה לפרברי עזה, הוא לא תכנן את "עופרת יצוקה". הוטל עליו לפעול כמיטב יכולתו למלא את משימותיו, לשמור על חיי חייליו, ולהפחית את מספר האזרחים הנפגעים בין תושבי העיר. פקודת המבצע "עופרת יצוקה" שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר כפתה עליו מסגרת פעולה בלתי אפשרית, גבולות הסמכות שלו היו צרים ביותר וכך גם גבולות אחריותו.
מדוע לפצ"ר יש חלק באחריות? הפרקליטות הייתה שותפה ונוכחת בשלבי התכנון והאישור של הפקודה המבצעית. יתרה מזאת היה ביכולתה להטיל ווטו משפטי וחוקי על החדירה לאזור האורבני ולא עשתה זאת. מותר לשאול מדוע הפרקליט הצבאי הקודם נמנע מהחלטה במשך זמן רב והעבירה למחליפו? התשובה פשוטה: הוא הבין היכן נמצא מקור האחריות לפגיעה באזרחים והבין כי הוא עצמו נטל חלק באחריות. יום יבוא ואחד הפרקליטים הבכירים יחשוף את חלקה של הפרקליטות באישור המבצע הכושל, לפחות מבחינה מוסרית.
בצה"ל מדברים על "גיבוי" לאל"מ מלכא מצד הפיקוד הגבוה. לא גיבוי דרוש כאן - אלא נטילת אחריות מצד הדרגים, המדיני והצבאי, העליונים. לתוצאות המערכה בכל התחומים (מדיני, דיפלומטי וצבאי) ובכללם להיבט המוסרי. אל"מ מלכא וחייליו אינם הכתובת.
