הסכם השלום עם מצרים לא יחזיק מעמד
הסכם השלום עם מצרים יתפוגג או ישנה צורה, ברק ופאנטה מדברים בארבע עיניים (כנראה) על איראן; טורקיה מחוללת מהומה גם בין המוסד למשרד החוץ; מהלומות בין האוצר למשרד ביטחון ורק הנוער מוכיח שהוא נפלא. תובנות משבוע דרמטי אך גם שגרתי במזרח התיכון הבלתי יציב, בטור השבועי על עמיר רפפורט, בכל יום חמישי ב-14
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
מי שמייחס מקריות לתדירות המפגשים בין שר הביטחון, אהוד ברק, ובין שר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, הוא כנראה נאיבי. רק לפני פחות מחודש היה פאנטה בישראל. השבוע ברק ופאנטה נפגשו שוב, בוושינגטון. הפגישות מתחילות תמיד בארבע עיניים. בלי מזכירות, בלי פרוטוקולים. מה נאמר בשלב הזה של המפגשים? אם הדברים לא ייכתבו בספרי זכרונות אישיים, הדבר לא יוודע לעולם.
לאחר 15-20 דקות של שיחה אינטימית נוהגים העוזרים להצטרף למפגש. 2-3 מכל צד, אז גם נרשמים הדברים ומוקלטים. גם בלי לקחת חלק בשום שלב של המפגשים, זה לא יהיה הימור פרוע לנחש כי הנושא הבוער בסדרת המפגשים של אהוד ברק ובין ליאון פאנטה הוא פרויקט הגרעין האיראני.
ברק ביטא השבוע בראיון טלוויזיה בארצות הברית הערכה מקובלת במערכת הביטחון הישראלית, לפיה בתוך שנה פרויקט הגרעין האיראני יגיע לנקודה כזו שלא תהיה יותר יכולת לעצור ואף לא לעכב אותו. הימים גורליים.
אי אפשר לייחס מקריות גם לעובדה שארצות הברית, בריטניה וקנדה, שלוש המדינות שנכללו במסע הדילוגים האחרון של ברק, הן אלה שהכריזו השבוע על החמרה משמעותית בסנקציות הכלכליות על טהרן. כבר שנים שרי ביטחון נוהגים לנסוע למפגשים בחו"ל כשהם מצויידים במידע מודיעיני מפליל כנגד תכנית הגרעין האיראני, מידע כזה שניתן לחשוף גם לעיניים זרות.
האם הדברים שאמר ברק לעמיתיו שיכנעו בצורך מיידי להחמיר את הסנקציות? כנראה שכן. האם החמרת הסנקציות תביא לעצירת תכניתה גרעין האיראנית? כנראה שלא.
מצרים
למרות הבהילות של הנושא האיראני, יש נושא בהול יותר, מסתבר: הדרמה המתחוללת בימים אלה במצרים. אי אפשר להמעיט בשום דרך במשמעות הגורלית של המתרחש שם בימים אלה, מבחינת ביטחון ישראל כמובן.
בטור זה נכתב לא פעם בחודשים האחרונים על ההתראה האסטרטגית שנתן המודיעין הישראלי בעקבות נפילת שלטון חוסני מובראק לפני כשנה- לפיה החזית המצרית עלולה להתעורר מחדש מבחינת ישראל בתוך כמה שנים. השבוע נראה היה כי לוחות הזמנים מתקצרים. לא בטוח שמדובר בטווח של שנים. 
התרחישים הפסימיים מתגשמים: "האחים המוסלמים" מנצלים את ההפיכה כדי להשתלט על השלטון במצרים במסגרת תכנית שלבים שתתחיל בבחירות לפרלמנט בשבוע הבא. איראן וגורמים הקשורים לג'יהאד העולמי בוחשים חזק בנעשה בשכנה הקורסת שלנו מדרום. המהפכנים הצעירים החילוניים של מצרים עוד עלולים לגמור כמו מחוללי המהפיכה שהעלתה את חומייני לשלטון באיראן לפני 33 שנה: אחרי שהצעירים באיראן הביאו למהפיכה, הם גילו כי היא לא בדיוק הובילה אותם למקום שאליו כיוונו.
כל זה לא אומר שמצרים עומדת להיות מהדורה חדשה של איראן, אבל כל מי שמנהל סיכונים יודע שההגנה מפני מצב מאוד בלתי יציב (כמו שנתניהו הגדיר את המצב האיזורי השבוע) הוא סוג של ביטוח. האם ישראל מבטחת את עצמה מפני האפשרות הלא דמיונית שהסכם השלום יבוטל ? נכון לעכשיו, לא ממש.
ופרדוקס ראוי לציון בנושא המצרי: ככל שמתערערת שליטת הכת הצבאית בראשות גנרל טנטאווי במצרים, כך משתפרים היחסים בינינו ובין השכנה הדרומית. לישראל יש עניין ברור בשרידות השלטון המכבד בעיקרון את הסכם השלום, ומנסה בכוחותיו הדלים להילחם בחוליות הטרור המסתובבות בסיני - כל זאת בלי לגרום לו להיראות משתף פעולה עם ישראל או עם ארצות הברית, בעיני דעת הקהל המצרית.
הוויכוח על התקציב חוזר
התכנית הרב שנתית של צה"ל לשנים הבאות תקועה, כל עוד לא הוכרע הוויכוח על תקציב הביטחון בשנים הבאות, והדיון על התקציב לא ינוהל בצורה רצינית כי ככה זה בישראל. השבוע נתן שר האוצר, יובל שטייניץ, הופעה לא רעה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבה האשים את מערכת הביטחון, בכך שהיא לא עומדת ביעדי ההתייעלות בתקציב הביטחון, בהתאם להתחייבותה במסגרת מתווה דו"ח ועדת ברודט.
אבל הוויכוח שמתנהל בין משרד האוצר ובין משרד הביטחון על התקציב שעבר, הוא כמו משא ומתן שני אנשים שעומדים מתנצחים כל כך הרבה זמן מבלי לשים לב שהמציאות סביבם השתנתה מן היסוד, עד שצריכים להתחיל לנהל את הדיון מההתחלה. ואת הדיון על תקציב הביטחון בשנים הקרובות צריך להתחיל מהצרכים הביטחוניים של ישראל בשנים הקרובות ולא מקרבות של כלכלנים בשני הצדדים.
כך או כך, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו כבר הכריע, לכאורה, בעד קיצוץ של כשלושה מילארד שקלים בתקציב היבטחון בשנים הקרובות, הוא צפוי לפתוח בדצמבר סיבוב חדש בוויכוח בין הביטחון לאוצר, כך שלא נאמרה עדיין המילה האחרונה.
כשלון דיפלומטי
ועוד מדינה במזרח התיכון שנשטפת בגל האיסלאמיסטי היא כמובן טורקיה, שהכותרות על העימות החזיתי איתה פינו את מקומן בימים האחרונים לידיעות מוצנעות בעמודים פנימיים של העיתונים - אודות אוניות סיוע שישראל שולחת לעם הטורקי בעקבות אסונות הטבע שפקדו את המדינה באחרונה.
הידיעות לא יכולות לכסות, לא על העובדה שהמשבר בין ישראל לטורקיה עדיין עמוק (טורקיה אף מסייעת ככל יכולה לאיראן כדי להילחץ מסנקציות כלכליות עולמיות, לדברי מקורות ישראליים) וגם לא על המשבר העמוק בין משרד החוץ למוסד, שנחשף לראשונה בידיעות אחרונות. .jpg)
ראש הממשלה נתניהו, על פי הפרסומים, אילץ את הצדדים לעשות סולחה, אבל שורש הרע נותר בעינו: משרד החוץ אינו יכול להשלים עם העובדה שאינספור גורמים מתעסקים לו מתחת לאף בסוגיה של בת הברית האסטרטגית לשעבר מצפון. הזעם האחרון במשרד החוץ התפרץ בעקבות פעילותו של איש המוסד לשעבר דוד מידן, כצוות של איש אחד, שמנסה לשפר את היחסים עם מצרים, לאחר הצלחתו להביא לעסקה עם החמאס, שבה הוחזר גלעד שליט. מידן הוא איש מוסד שנראה אפור, אך אישיותו מרתקת. בארגון הוא מכונה בדרך כלל בשם נעוריו "פרימו", אבל פעילותו היא רק דוגמא לדרך הלא עקבית שישראל מנסה לנהל את יחסיה הטעונים עם טורקיה.
בבסיס הדברים, ההרעה החמורה ביחסים עם טורקיה נובעת מסיבות פנימיות שם, ומהתחזקות הגוש האיסלאמי, אבל המצב היה יכול להיות הרבה פחות גרוע. עוצמת המשבר ביחסי ישראל-טורקיה היא כישלון דיפלומטי מהדהד, שתחילתו בזובור המטומטם שעשה סגן החוץ, דני איילון, לעיני מצלמות, לשגריר הטורקי, נמשך בניסיון תמוה של המזכירות הצבאית במשרד ראש הממשלה לטפל במשבר ה"מרמרה" בשנת 2010 באמצעות קשר ישיר עם שגריר טורקיה בארצות הברית (מבקר המדינה בודק מהלך תמוה זה) ונמשך בחוסר העקביות המתנדנד בין הנכונות של מערכת הביטחון להתנצל בפני הטורקים על ארועי המשט כדי לפתוח דף חדש, לעומת עמדת השר לעניינים אסרטגיים, משה יעלון, ששלל התנצלות מכל וכל, וכעת נסיונות הפשרה של "פרימו".
ליברמן כשר חוץ מיליטאנטי אינו יכול להועיל במאומה לשיפור היחסים עם טורקיה. בשורה התחתונה נחלה הדיפלומטיה הישראלית כישלון חרוץ.
נוער, נוער, נוער
לפני סיום, הערה על גיוס נובמבר שהתחיל השבוע: גם הגיוס הזה ממשיך מגמה מהשנים האחרונות שמוכיחה כי בניגוד לכל הקיטורים על הדור הצעיר, יש בישראל נוער מצויין. הבעיה היא לא עם הנוער, אלא עם ההשתטות החרדית ההמונית, שצריך להמשיך את הפעילות שהחלה במטרה לצמצם אותה.
***
תמונות:
המהומות בכיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)
הפגנות בטורקיה (צילום: AP)
לכל הטורים של עמיר רפפורט
מי שמייחס מקריות לתדירות המפגשים בין שר הביטחון, אהוד ברק, ובין שר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, הוא כנראה נאיבי. רק לפני פחות מחודש היה פאנטה בישראל. השבוע ברק ופאנטה נפגשו שוב, בוושינגטון. הפגישות מתחילות תמיד בארבע עיניים. בלי מזכירות, בלי פרוטוקולים. מה נאמר בשלב הזה של המפגשים? אם הדברים לא ייכתבו בספרי זכרונות אישיים, הדבר לא יוודע לעולם.
לאחר 15-20 דקות של שיחה אינטימית נוהגים העוזרים להצטרף למפגש. 2-3 מכל צד, אז גם נרשמים הדברים ומוקלטים. גם בלי לקחת חלק בשום שלב של המפגשים, זה לא יהיה הימור פרוע לנחש כי הנושא הבוער בסדרת המפגשים של אהוד ברק ובין ליאון פאנטה הוא פרויקט הגרעין האיראני.
ברק ביטא השבוע בראיון טלוויזיה בארצות הברית הערכה מקובלת במערכת הביטחון הישראלית, לפיה בתוך שנה פרויקט הגרעין האיראני יגיע לנקודה כזו שלא תהיה יותר יכולת לעצור ואף לא לעכב אותו. הימים גורליים.
אי אפשר לייחס מקריות גם לעובדה שארצות הברית, בריטניה וקנדה, שלוש המדינות שנכללו במסע הדילוגים האחרון של ברק, הן אלה שהכריזו השבוע על החמרה משמעותית בסנקציות הכלכליות על טהרן. כבר שנים שרי ביטחון נוהגים לנסוע למפגשים בחו"ל כשהם מצויידים במידע מודיעיני מפליל כנגד תכנית הגרעין האיראני, מידע כזה שניתן לחשוף גם לעיניים זרות.
האם הדברים שאמר ברק לעמיתיו שיכנעו בצורך מיידי להחמיר את הסנקציות? כנראה שכן. האם החמרת הסנקציות תביא לעצירת תכניתה גרעין האיראנית? כנראה שלא.
מצרים
למרות הבהילות של הנושא האיראני, יש נושא בהול יותר, מסתבר: הדרמה המתחוללת בימים אלה במצרים. אי אפשר להמעיט בשום דרך במשמעות הגורלית של המתרחש שם בימים אלה, מבחינת ביטחון ישראל כמובן.
בטור זה נכתב לא פעם בחודשים האחרונים על ההתראה האסטרטגית שנתן המודיעין הישראלי בעקבות נפילת שלטון חוסני מובראק לפני כשנה- לפיה החזית המצרית עלולה להתעורר מחדש מבחינת ישראל בתוך כמה שנים. השבוע נראה היה כי לוחות הזמנים מתקצרים. לא בטוח שמדובר בטווח של שנים.
התרחישים הפסימיים מתגשמים: "האחים המוסלמים" מנצלים את ההפיכה כדי להשתלט על השלטון במצרים במסגרת תכנית שלבים שתתחיל בבחירות לפרלמנט בשבוע הבא. איראן וגורמים הקשורים לג'יהאד העולמי בוחשים חזק בנעשה בשכנה הקורסת שלנו מדרום. המהפכנים הצעירים החילוניים של מצרים עוד עלולים לגמור כמו מחוללי המהפיכה שהעלתה את חומייני לשלטון באיראן לפני 33 שנה: אחרי שהצעירים באיראן הביאו למהפיכה, הם גילו כי היא לא בדיוק הובילה אותם למקום שאליו כיוונו.
כל זה לא אומר שמצרים עומדת להיות מהדורה חדשה של איראן, אבל כל מי שמנהל סיכונים יודע שההגנה מפני מצב מאוד בלתי יציב (כמו שנתניהו הגדיר את המצב האיזורי השבוע) הוא סוג של ביטוח. האם ישראל מבטחת את עצמה מפני האפשרות הלא דמיונית שהסכם השלום יבוטל ? נכון לעכשיו, לא ממש.
ופרדוקס ראוי לציון בנושא המצרי: ככל שמתערערת שליטת הכת הצבאית בראשות גנרל טנטאווי במצרים, כך משתפרים היחסים בינינו ובין השכנה הדרומית. לישראל יש עניין ברור בשרידות השלטון המכבד בעיקרון את הסכם השלום, ומנסה בכוחותיו הדלים להילחם בחוליות הטרור המסתובבות בסיני - כל זאת בלי לגרום לו להיראות משתף פעולה עם ישראל או עם ארצות הברית, בעיני דעת הקהל המצרית.
הוויכוח על התקציב חוזר
התכנית הרב שנתית של צה"ל לשנים הבאות תקועה, כל עוד לא הוכרע הוויכוח על תקציב הביטחון בשנים הבאות, והדיון על התקציב לא ינוהל בצורה רצינית כי ככה זה בישראל. השבוע נתן שר האוצר, יובל שטייניץ, הופעה לא רעה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבה האשים את מערכת הביטחון, בכך שהיא לא עומדת ביעדי ההתייעלות בתקציב הביטחון, בהתאם להתחייבותה במסגרת מתווה דו"ח ועדת ברודט.
אבל הוויכוח שמתנהל בין משרד האוצר ובין משרד הביטחון על התקציב שעבר, הוא כמו משא ומתן שני אנשים שעומדים מתנצחים כל כך הרבה זמן מבלי לשים לב שהמציאות סביבם השתנתה מן היסוד, עד שצריכים להתחיל לנהל את הדיון מההתחלה. ואת הדיון על תקציב הביטחון בשנים הקרובות צריך להתחיל מהצרכים הביטחוניים של ישראל בשנים הקרובות ולא מקרבות של כלכלנים בשני הצדדים.
כך או כך, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו כבר הכריע, לכאורה, בעד קיצוץ של כשלושה מילארד שקלים בתקציב היבטחון בשנים הקרובות, הוא צפוי לפתוח בדצמבר סיבוב חדש בוויכוח בין הביטחון לאוצר, כך שלא נאמרה עדיין המילה האחרונה.
כשלון דיפלומטי
ועוד מדינה במזרח התיכון שנשטפת בגל האיסלאמיסטי היא כמובן טורקיה, שהכותרות על העימות החזיתי איתה פינו את מקומן בימים האחרונים לידיעות מוצנעות בעמודים פנימיים של העיתונים - אודות אוניות סיוע שישראל שולחת לעם הטורקי בעקבות אסונות הטבע שפקדו את המדינה באחרונה.
הידיעות לא יכולות לכסות, לא על העובדה שהמשבר בין ישראל לטורקיה עדיין עמוק (טורקיה אף מסייעת ככל יכולה לאיראן כדי להילחץ מסנקציות כלכליות עולמיות, לדברי מקורות ישראליים) וגם לא על המשבר העמוק בין משרד החוץ למוסד, שנחשף לראשונה בידיעות אחרונות.
ראש הממשלה נתניהו, על פי הפרסומים, אילץ את הצדדים לעשות סולחה, אבל שורש הרע נותר בעינו: משרד החוץ אינו יכול להשלים עם העובדה שאינספור גורמים מתעסקים לו מתחת לאף בסוגיה של בת הברית האסטרטגית לשעבר מצפון. הזעם האחרון במשרד החוץ התפרץ בעקבות פעילותו של איש המוסד לשעבר דוד מידן, כצוות של איש אחד, שמנסה לשפר את היחסים עם מצרים, לאחר הצלחתו להביא לעסקה עם החמאס, שבה הוחזר גלעד שליט. מידן הוא איש מוסד שנראה אפור, אך אישיותו מרתקת. בארגון הוא מכונה בדרך כלל בשם נעוריו "פרימו", אבל פעילותו היא רק דוגמא לדרך הלא עקבית שישראל מנסה לנהל את יחסיה הטעונים עם טורקיה.
בבסיס הדברים, ההרעה החמורה ביחסים עם טורקיה נובעת מסיבות פנימיות שם, ומהתחזקות הגוש האיסלאמי, אבל המצב היה יכול להיות הרבה פחות גרוע. עוצמת המשבר ביחסי ישראל-טורקיה היא כישלון דיפלומטי מהדהד, שתחילתו בזובור המטומטם שעשה סגן החוץ, דני איילון, לעיני מצלמות, לשגריר הטורקי, נמשך בניסיון תמוה של המזכירות הצבאית במשרד ראש הממשלה לטפל במשבר ה"מרמרה" בשנת 2010 באמצעות קשר ישיר עם שגריר טורקיה בארצות הברית (מבקר המדינה בודק מהלך תמוה זה) ונמשך בחוסר העקביות המתנדנד בין הנכונות של מערכת הביטחון להתנצל בפני הטורקים על ארועי המשט כדי לפתוח דף חדש, לעומת עמדת השר לעניינים אסרטגיים, משה יעלון, ששלל התנצלות מכל וכל, וכעת נסיונות הפשרה של "פרימו".
ליברמן כשר חוץ מיליטאנטי אינו יכול להועיל במאומה לשיפור היחסים עם טורקיה. בשורה התחתונה נחלה הדיפלומטיה הישראלית כישלון חרוץ.
נוער, נוער, נוער
לפני סיום, הערה על גיוס נובמבר שהתחיל השבוע: גם הגיוס הזה ממשיך מגמה מהשנים האחרונות שמוכיחה כי בניגוד לכל הקיטורים על הדור הצעיר, יש בישראל נוער מצויין. הבעיה היא לא עם הנוער, אלא עם ההשתטות החרדית ההמונית, שצריך להמשיך את הפעילות שהחלה במטרה לצמצם אותה.
***
תמונות:
המהומות בכיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)
הפגנות בטורקיה (צילום: AP)
לכל הטורים של עמיר רפפורט
