המהומות במצרים: תסריט ידוע מראש
המהומות במצרים: תסריט ידוע מראש
ד"ר מרדכי קידר
| 19/05/2011
אחת מאבני היסוד של דמוקרטיה היא ההסכמה הכללית על כך שסכסוכים חייבים להיות נפתרים בדרכי שלום, לא באלימות. סכסוכים יכולים להיות אישיים או קבוצתיים, על רקע פוליטי, אידיאולוגי, דתי, כלכלי, מקצועי או כל רקע אחר. מי שנוקט באלימות, החברה שמה אותו מאחורי הסורגים, כדי להרחיק מעצמה את השיטות הלא מקובלות שהוא נוקט בהן.
חברה דמוקרטית מפתחת מנגנונים חברתיים שונים מגוונים לניהול פתרון סכסוכים: מפגש, גישור, פישור, דו שיח, רב שיח, שולחן עגול, דיון תקשורתי, דיון בפרלמנט או דיון משפטי. גם הפגנה היא סוג של אמירה ציבורית, שהצד האחר רואה, שומע ולוקח בחשבון. הצד השווה בכל המנגנונים הללו הוא שהם מבוססים על כללי משחק מקובלים בחברה, והכלל הבסיסי ביותר הוא שאף צד איננו נוקט באלימות.
כל המנגנונים הללו, הקיימים בחברה דמוקרטית, אינם קיימים בחברה דיקטטורית. זו מנוהלת באמצעות תכתיב (דיקטט) מלמעלה למטה, ללא מנגנונים חברתיים לטיפול בסכסוכים, ללא דיון ציבורי, ללא תקשורת המבטאת את צדדי הסכסוך, ובמקרים רבים השלטון נוקט באלימות כדי להכריח את האוכלוסייה להישמע לתכתיביו. כתוצאה מכך, לא מתפתחת באוכלוסייה תודעת אי-אלימות, ואנשים וקבוצות הנמצאים בסכסוך נוטים להפעיל אמצעים אלימים זה על זה, כי זה מה שהם הורגלו אליו בסביבה הדיקטטורית.ברגע שהדיקטטור מסולק, כולם נושמים לרווחה וכל גוף מנסה להוביל את החברה בכיוון הרצוי והראוי לו. אך מכיוון שהגופים רבים ושונים וכל אחד הוא בעל אג'נדה שונה, הסכסוכים מתגלעים במהרה מבלי שבחברה קיימים מנגנונים לגיטימיים לניהול סכסוכים.
במצב זה הנטייה לנקוט באלימות היא מיידית, שכן האלימות היא הכלל היחיד ששרר בחברה במהלך תקופת הדיקטטורה. החברה עוברת שנים של סבל בגלל האלימות ההדדית בין חלקיה, ורק מתוך הסבל, שיכול להמשך שנים, היא מפתחת את המנגנונים הלגיטימיים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום.זה התהליך שעבר על עיראק החל משנת 2003, עת סולק צדאם באבחת חרב אמריקנית, והסכסוכים בעיראק התדרדרו עד מהרה לאלימות נוראה ואיומה שהפילה אלפי הרוגים באין ספור פעולות טרור נגד אזרחים תמימים.
עיראק נזקקה לשש שנות מרחץ דמים עד שהקבוצות האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות החלו לנהל את הסכסוכים ביניהן בדרכי שלום, ועד היום התהליך איננו מושלם: עדיין מידי פעם מבוצעות בעיראק פעולות טרור המפילות חללים רבים.לוב פוסעת בנתיב דומה: השבטים שהצליחו לחסל את קדאפי ושלטונו מתקוטטים ביניהם בימים אלה על "חלוקת עור הדוב", וכבר נפלו הרוגים ופצועים בסכסוכים שפרצו בין קבוצות על עמדות ההשפעה, הכוח והכסף בשלטון העתידי של לוב.
מצרים נמצאת בתוך ביצת האלימות מאז שמובארק סולק בפברואר השנה. האלימות פרצה מידי פעם ברחובות, וכיכר אל-תחריר ראתה בעשרת החדשים האחרונים התנגשויות אלימות רבות. ההמונים פורצים מידי פעם למוסדות שלטון, לשגרירויות זרות (לא רק של ישראל), לתחנות משטרה, ובעיקר בכל פעם שמשהו איננו מוצא חן בעיניהם. האווירה בימים אלה במצרים מתחממת לקראת הבחירות לפרלמנט האמורות להתקיים בסוף החודש.
יש כמה עניינים בוערים הנמצאים בסכסוך ציבורי שטרם הגיעו לפתרון: מעמד הצבא לאחר הבחירות:הצבא רוצה להשאיר את עצמו מעל המערכת הפוליטית ולקבל תקציב ללא קשר עם החלטות הדרג המדיני. הציבור, ובפרט הרוב הדתי של האוכלוסייה, חושש שהצבא – אם יהיה בן חורין להחליט על פעולותיו – עלול להיכנס לסכסוך עם "האחים המוסלמים" ולטפל בהם באופן שהוא עשה תחת מובארק. האפשרות הזו יוצרת התנגדות רחבה בעם, שכן לא בשביל זה הם יצאו למהפכה, ולא הקריבו אלף הרוגים כדי להחליף את השלטון הצבאי של מובארק בשלטון הצבאי של טנטאוי.
מעמד האיסלאם במדינה: הרוב הדתי של האוכלוסייה רוצה לראות חוקה חדשה המשתיתה את חוק המדינה על השריעה האסלאמית. הצבא, יחד עם קבוצות חילוניות וקופטיות, רוצים לראות חוקה אזרחית, לא דתית. צדדי המאבק חשים שהם נמצאים ברגע האמת, עכשיו או לעולם לא, שכן אם תתקבל חוקה שתנקוט צד אחד בוויכוח היא עלולה (או עשויה, תלוי את מי שואלים) להיות קבועה לזמן ארוך.
בעיה נוספת היא שכל צד במשוואה מפולג לקיצונים וקיצונים יותר, ולכן הצדדים מתקשים להגיע לנוסח מוסכם על כל דבר כמעט. והתוצאה ההכרחית של היעדר מנגנונים חברתיים לניהול סכסוכים היא ההרוגים והפצועים שראינו בימים האחרונים, ונמשיך למרבה הצער לראות בתקופה הקרובה, העלולה להימשך שנים לא מעטות.האבטלה המגיעה כיום לכחמישים אחוזים, הרעב וההזנחה שגדלו לאחרונה בקצב מבהיל, מוסיפים שמן על מדורת האלימות, ויש רק לקוות שהאלימות לא תבריח מצרים רבים מידיי אלינו.
הסודאנים והאריתראים כבר הסיקו מסקנות, והם מסכנים את חייהם במעבר דרך סיני לישראל. ארבעת אלפים מהם הסתננו לישראל בחודש האחרון, וככל שהמצב במצרים יתדרדר, מספרם של המנסים להגיע לישראל יעלה.
המאמר פורסם במלואו ב"מקור ראשון"
אחת מאבני היסוד של דמוקרטיה היא ההסכמה הכללית על כך שסכסוכים חייבים להיות נפתרים בדרכי שלום, לא באלימות. סכסוכים יכולים להיות אישיים או קבוצתיים, על רקע פוליטי, אידיאולוגי, דתי, כלכלי, מקצועי או כל רקע אחר. מי שנוקט באלימות, החברה שמה אותו מאחורי הסורגים, כדי להרחיק מעצמה את השיטות הלא מקובלות שהוא נוקט בהן.
חברה דמוקרטית מפתחת מנגנונים חברתיים שונים מגוונים לניהול פתרון סכסוכים: מפגש, גישור, פישור, דו שיח, רב שיח, שולחן עגול, דיון תקשורתי, דיון בפרלמנט או דיון משפטי. גם הפגנה היא סוג של אמירה ציבורית, שהצד האחר רואה, שומע ולוקח בחשבון. הצד השווה בכל המנגנונים הללו הוא שהם מבוססים על כללי משחק מקובלים בחברה, והכלל הבסיסי ביותר הוא שאף צד איננו נוקט באלימות.
כל המנגנונים הללו, הקיימים בחברה דמוקרטית, אינם קיימים בחברה דיקטטורית. זו מנוהלת באמצעות תכתיב (דיקטט) מלמעלה למטה, ללא מנגנונים חברתיים לטיפול בסכסוכים, ללא דיון ציבורי, ללא תקשורת המבטאת את צדדי הסכסוך, ובמקרים רבים השלטון נוקט באלימות כדי להכריח את האוכלוסייה להישמע לתכתיביו. כתוצאה מכך, לא מתפתחת באוכלוסייה תודעת אי-אלימות, ואנשים וקבוצות הנמצאים בסכסוך נוטים להפעיל אמצעים אלימים זה על זה, כי זה מה שהם הורגלו אליו בסביבה הדיקטטורית.ברגע שהדיקטטור מסולק, כולם נושמים לרווחה וכל גוף מנסה להוביל את החברה בכיוון הרצוי והראוי לו. אך מכיוון שהגופים רבים ושונים וכל אחד הוא בעל אג'נדה שונה, הסכסוכים מתגלעים במהרה מבלי שבחברה קיימים מנגנונים לגיטימיים לניהול סכסוכים.
במצב זה הנטייה לנקוט באלימות היא מיידית, שכן האלימות היא הכלל היחיד ששרר בחברה במהלך תקופת הדיקטטורה. החברה עוברת שנים של סבל בגלל האלימות ההדדית בין חלקיה, ורק מתוך הסבל, שיכול להמשך שנים, היא מפתחת את המנגנונים הלגיטימיים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום.זה התהליך שעבר על עיראק החל משנת 2003, עת סולק צדאם באבחת חרב אמריקנית, והסכסוכים בעיראק התדרדרו עד מהרה לאלימות נוראה ואיומה שהפילה אלפי הרוגים באין ספור פעולות טרור נגד אזרחים תמימים.
עיראק נזקקה לשש שנות מרחץ דמים עד שהקבוצות האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות החלו לנהל את הסכסוכים ביניהן בדרכי שלום, ועד היום התהליך איננו מושלם: עדיין מידי פעם מבוצעות בעיראק פעולות טרור המפילות חללים רבים.לוב פוסעת בנתיב דומה: השבטים שהצליחו לחסל את קדאפי ושלטונו מתקוטטים ביניהם בימים אלה על "חלוקת עור הדוב", וכבר נפלו הרוגים ופצועים בסכסוכים שפרצו בין קבוצות על עמדות ההשפעה, הכוח והכסף בשלטון העתידי של לוב.
מצרים נמצאת בתוך ביצת האלימות מאז שמובארק סולק בפברואר השנה. האלימות פרצה מידי פעם ברחובות, וכיכר אל-תחריר ראתה בעשרת החדשים האחרונים התנגשויות אלימות רבות. ההמונים פורצים מידי פעם למוסדות שלטון, לשגרירויות זרות (לא רק של ישראל), לתחנות משטרה, ובעיקר בכל פעם שמשהו איננו מוצא חן בעיניהם. האווירה בימים אלה במצרים מתחממת לקראת הבחירות לפרלמנט האמורות להתקיים בסוף החודש.
יש כמה עניינים בוערים הנמצאים בסכסוך ציבורי שטרם הגיעו לפתרון: מעמד הצבא לאחר הבחירות:הצבא רוצה להשאיר את עצמו מעל המערכת הפוליטית ולקבל תקציב ללא קשר עם החלטות הדרג המדיני. הציבור, ובפרט הרוב הדתי של האוכלוסייה, חושש שהצבא – אם יהיה בן חורין להחליט על פעולותיו – עלול להיכנס לסכסוך עם "האחים המוסלמים" ולטפל בהם באופן שהוא עשה תחת מובארק. האפשרות הזו יוצרת התנגדות רחבה בעם, שכן לא בשביל זה הם יצאו למהפכה, ולא הקריבו אלף הרוגים כדי להחליף את השלטון הצבאי של מובארק בשלטון הצבאי של טנטאוי.
מעמד האיסלאם במדינה: הרוב הדתי של האוכלוסייה רוצה לראות חוקה חדשה המשתיתה את חוק המדינה על השריעה האסלאמית. הצבא, יחד עם קבוצות חילוניות וקופטיות, רוצים לראות חוקה אזרחית, לא דתית. צדדי המאבק חשים שהם נמצאים ברגע האמת, עכשיו או לעולם לא, שכן אם תתקבל חוקה שתנקוט צד אחד בוויכוח היא עלולה (או עשויה, תלוי את מי שואלים) להיות קבועה לזמן ארוך.
בעיה נוספת היא שכל צד במשוואה מפולג לקיצונים וקיצונים יותר, ולכן הצדדים מתקשים להגיע לנוסח מוסכם על כל דבר כמעט. והתוצאה ההכרחית של היעדר מנגנונים חברתיים לניהול סכסוכים היא ההרוגים והפצועים שראינו בימים האחרונים, ונמשיך למרבה הצער לראות בתקופה הקרובה, העלולה להימשך שנים לא מעטות.האבטלה המגיעה כיום לכחמישים אחוזים, הרעב וההזנחה שגדלו לאחרונה בקצב מבהיל, מוסיפים שמן על מדורת האלימות, ויש רק לקוות שהאלימות לא תבריח מצרים רבים מידיי אלינו.
הסודאנים והאריתראים כבר הסיקו מסקנות, והם מסכנים את חייהם במעבר דרך סיני לישראל. ארבעת אלפים מהם הסתננו לישראל בחודש האחרון, וככל שהמצב במצרים יתדרדר, מספרם של המנסים להגיע לישראל יעלה.
המאמר פורסם במלואו ב"מקור ראשון"
