לא אנו נשפוט את מובארק, אבל היכן החמלה?
לא אנו נשפוט את מובארק, אבל היכן החמלה?
שמעון חפץ
| 19/05/2011
בימים אלה, עומד במשפט ההשפלה נשיא מצרים, חוסני מובראק, כאחרון הפרעונים. נשיא שהיה במרום הפירמידה – נמצא כעת על מיטת חוליו בקהיר. כן, זה אותו מנהיג ששלט ללא פחד 30 שנה כמנהיג האומה הערבית הגדולה באזורנו. כן, זה המנהיג שהיה לצידו של הנשיא המנוח, אנואר סאדאת, והחליט להמשיך ולהיות נאמן אסטרטגי לשלום, מי שהקפיד לשמר את הסכם השלום - על כל מרכיביו.
לצד עמידתו האיתנה של מובארק כמצביא וכמדינאי, היה בו גם את הצד ההומניטארי בכל הנוגע ליחסו לחיפוש נעדרי צה"ל שנפלו במערכות ובזירות הלחימה של יום הכיפורים. בשנת 1994 ערך נשיא המדינה המנוח מר עזר ויצמן ביקור נשיאותי בקהיר על פי הזמנתו של הנשיא חוסני מובארק. ויצמן ומובארק התיידדו במהלך שיחות השלום ולאחר החתימה על ההסכם בקמפ- דיויד בשנת 1979. מובארק, היה קשוב לכאב משפחות נעדרי וחללי צה"ל שנפלו במלחמה במרחבי סיני.
אחד מהנושאים המרכזיים שעלו באותו ביקור נשיאותי הייתה פניית הנשיא ויצמן לקבלת אישור לביצוע חיפוש אחר נעדרי צה"ל במרחבי סיני, כולל בעומק מצרים בשטחי הלחימה בזירות הים והיבשה. הנשיא מובארק, כאיש צבא בכל רמ"ח אבריו, הבין את הפנייה והרגישות האנושית הקיימת בישראל, וביהדות בכלל, להביא את חלליה לקבר ישראל באשר הם נמצאים. הנשיא מובארק אישר את החיפוש, כאקט של מחווה אנושית אישית למשפחות. מדובר היה במחווה מהמעלה העליונה.
מובארק הורה לכל שרשרת הפיקוד הצבאית לסייע לאנשי מחלקת הנעדרים באכ"א ,להלך חופשי לאתרים בהם נפלו חיילינו. אנו מצידנו הקפדנו לשמור על פרופיל נמוך על מנת לא להכביד על האוכלוסייה בשטח. פעילות זו נעשתה מתוקף הנספח הצבאי להסכם השלום בין המדינות, אך רוח המפקד- מובארק – היא זו שנתנה את הדחיפה למימוש ולהשגת המטרה.
הנשיא ויצמן, ביקר במהלך כהונתו במצרים – יותר מכל ארץ אחרת. מטרתו הייתה לקדם את השלום והבטיחון באזורנו. עם הנשיא מובארק שמר ויצמן על "קו חם" במישרין וללא מתווכים. כמי שהיה מנהיג העולם הערבי, מובארק הבין, יותר מכל אחר, את התמורות והתפניות המערביות שעוברות על מצרים מבחינה ביטחונית וכלכלית, וגם על כל המזרח התיכון. במאי 2000 ארגן הנשיא מובארק פרידה נשיאותית ממקבילו הישראלי ויצמן. במעמד זה הייתה בי "החוצפה" לבקש מהנשיא מובראק לתת בידי ויצמן, כמתנת פרידה, את ספר התורה שנלקח בשבי עם לוחמים ממוצב "המזח". הספר הוצג לראווה במוזיאון המלחמה בקהיר, ולי היה הרצון להשיבו כפדיון שבוי לישראל.
הנשיא מובארק, שהופתע מהפניה, העביר את המשאלה לשר ההגנה טנטאווי (שעומד כיום בראש המועצה הצבאית העליונה המנהלת את מצרים). הנ"ל השיב מיידית בחיוב ומובארק הורה בו במקום לתאם ביני לבין שר ההגנה ולהעביר את ספר התורה בהקדם. כעבור 10 ימים קיבלנו את ספר התורה. בשל קדושתו הוא נארז במארז מיוחד ומפואר שנבנה למידותיו. בסמוך להגעת ספר התורה, ערך הנשיא ויצמן טקס בהשתתפות כל חיילי מוצב "המזח" שהיו בשבי. זה היה מאורע מרגש עם אמונה שספר זה, שהחזיק את רוחם של הלוחמים בלחימה במוצב המזח עד לנפילתם בשבי המצרי, חזר אף הוא לידי צבא ההגנה לישראל. מדובר היה בעוד סגירת מעגל.
אלו הם מקצת המעשים הקטנים שהפכו לגדולים בתוך שדה השלום, אותו הוביל בנחישות, בהכרה ובאומץ – מנהיג אמיתי.
הנשיא מובארק הבין יותר מכולם את מהות "פירמידת השלום"-מחויבות להסכם, המגובה בקבלת סיוע כספי לכלכלתה ובטחונה של מצרים ממעצמת העל ארה"ב. היותו של מובארק איש מפתח להמשך הסכמי השלום עם הפלשתינים בראשות ערפאת ויורשיו בהמשך, והמלחמה בטרור, ובאיסלאם הקיצוני הרדיקלי העולמי במיוחד, אינו דבר של מה בכך.
על עמידתו למשפט היום כמי שעמד בראש השלטון במצרים כ-30 שנה, לא עלינו לשפוט, אך היכן החמלה?
בימים אלה, עומד במשפט ההשפלה נשיא מצרים, חוסני מובראק, כאחרון הפרעונים. נשיא שהיה במרום הפירמידה – נמצא כעת על מיטת חוליו בקהיר. כן, זה אותו מנהיג ששלט ללא פחד 30 שנה כמנהיג האומה הערבית הגדולה באזורנו. כן, זה המנהיג שהיה לצידו של הנשיא המנוח, אנואר סאדאת, והחליט להמשיך ולהיות נאמן אסטרטגי לשלום, מי שהקפיד לשמר את הסכם השלום - על כל מרכיביו.
לצד עמידתו האיתנה של מובארק כמצביא וכמדינאי, היה בו גם את הצד ההומניטארי בכל הנוגע ליחסו לחיפוש נעדרי צה"ל שנפלו במערכות ובזירות הלחימה של יום הכיפורים. בשנת 1994 ערך נשיא המדינה המנוח מר עזר ויצמן ביקור נשיאותי בקהיר על פי הזמנתו של הנשיא חוסני מובארק. ויצמן ומובארק התיידדו במהלך שיחות השלום ולאחר החתימה על ההסכם בקמפ- דיויד בשנת 1979. מובארק, היה קשוב לכאב משפחות נעדרי וחללי צה"ל שנפלו במלחמה במרחבי סיני.
אחד מהנושאים המרכזיים שעלו באותו ביקור נשיאותי הייתה פניית הנשיא ויצמן לקבלת אישור לביצוע חיפוש אחר נעדרי צה"ל במרחבי סיני, כולל בעומק מצרים בשטחי הלחימה בזירות הים והיבשה. הנשיא מובארק, כאיש צבא בכל רמ"ח אבריו, הבין את הפנייה והרגישות האנושית הקיימת בישראל, וביהדות בכלל, להביא את חלליה לקבר ישראל באשר הם נמצאים. הנשיא מובארק אישר את החיפוש, כאקט של מחווה אנושית אישית למשפחות. מדובר היה במחווה מהמעלה העליונה.
מובארק הורה לכל שרשרת הפיקוד הצבאית לסייע לאנשי מחלקת הנעדרים באכ"א ,להלך חופשי לאתרים בהם נפלו חיילינו. אנו מצידנו הקפדנו לשמור על פרופיל נמוך על מנת לא להכביד על האוכלוסייה בשטח. פעילות זו נעשתה מתוקף הנספח הצבאי להסכם השלום בין המדינות, אך רוח המפקד- מובארק – היא זו שנתנה את הדחיפה למימוש ולהשגת המטרה.
הנשיא ויצמן, ביקר במהלך כהונתו במצרים – יותר מכל ארץ אחרת. מטרתו הייתה לקדם את השלום והבטיחון באזורנו. עם הנשיא מובארק שמר ויצמן על "קו חם" במישרין וללא מתווכים. כמי שהיה מנהיג העולם הערבי, מובארק הבין, יותר מכל אחר, את התמורות והתפניות המערביות שעוברות על מצרים מבחינה ביטחונית וכלכלית, וגם על כל המזרח התיכון. במאי 2000 ארגן הנשיא מובארק פרידה נשיאותית ממקבילו הישראלי ויצמן. במעמד זה הייתה בי "החוצפה" לבקש מהנשיא מובראק לתת בידי ויצמן, כמתנת פרידה, את ספר התורה שנלקח בשבי עם לוחמים ממוצב "המזח". הספר הוצג לראווה במוזיאון המלחמה בקהיר, ולי היה הרצון להשיבו כפדיון שבוי לישראל.
הנשיא מובארק, שהופתע מהפניה, העביר את המשאלה לשר ההגנה טנטאווי (שעומד כיום בראש המועצה הצבאית העליונה המנהלת את מצרים). הנ"ל השיב מיידית בחיוב ומובארק הורה בו במקום לתאם ביני לבין שר ההגנה ולהעביר את ספר התורה בהקדם. כעבור 10 ימים קיבלנו את ספר התורה. בשל קדושתו הוא נארז במארז מיוחד ומפואר שנבנה למידותיו. בסמוך להגעת ספר התורה, ערך הנשיא ויצמן טקס בהשתתפות כל חיילי מוצב "המזח" שהיו בשבי. זה היה מאורע מרגש עם אמונה שספר זה, שהחזיק את רוחם של הלוחמים בלחימה במוצב המזח עד לנפילתם בשבי המצרי, חזר אף הוא לידי צבא ההגנה לישראל. מדובר היה בעוד סגירת מעגל.
אלו הם מקצת המעשים הקטנים שהפכו לגדולים בתוך שדה השלום, אותו הוביל בנחישות, בהכרה ובאומץ – מנהיג אמיתי.
הנשיא מובארק הבין יותר מכולם את מהות "פירמידת השלום"-מחויבות להסכם, המגובה בקבלת סיוע כספי לכלכלתה ובטחונה של מצרים ממעצמת העל ארה"ב. היותו של מובארק איש מפתח להמשך הסכמי השלום עם הפלשתינים בראשות ערפאת ויורשיו בהמשך, והמלחמה בטרור, ובאיסלאם הקיצוני הרדיקלי העולמי במיוחד, אינו דבר של מה בכך.
על עמידתו למשפט היום כמי שעמד בראש השלטון במצרים כ-30 שנה, לא עלינו לשפוט, אך היכן החמלה?
