איראן – מבט אחר
הסוגייה האיראנית מעסיקה את העולם
שמואל גורדון
| 19/05/2011
רגע ההכרעה אינו חד וברור. היכולת האיראנית כבר קיימת, רק הכוונה, או ההחלטה, לייצר נשק גרעיני עדיין לוטה בערפל. קשה ביותר להשיג ולוודא מידע על כוונות היריב לכן ההחלטה לתקוף כל כך קשה וכרוכה בהערכות יותר מאשר בעובדות ישראל אינה מרכז העולם, הסוגייה האיראנית מעסיקה לא רק אותנו אלא מדינות רבות וטובות. סקירה קצרה ותמציתית של כל הגורמים המעוניינים עשויה לפתוח את מערכת השיקולים האסטרטגיים.
ארבעה אתגרים טכנולוגיים עומדים בפני מדינה השואפת לנשק גרעיני: השגת חומר בקיע בכמות הדרושה, הפיכת החומר הבקיע לפצצה גרעינית, בניית פצצה שאפשר להרכיב על טיל, ופיתוח וייצור טיל שיוכל להביא את הפצצה לטווח הדרוש. איראן כבר פיתחה טיל מתאים, רכשה את הידע הדרוש לייצור פצצה ולהרכבתה על טיל, וכנראה הצליחה להשיג את החומר הבקיע הדרוש עבור שתיים או שלוש פצצות.
בשלב זה של התפתחות האווירה הבינלאומית מול איראן נמצאים שני גופים בעלי יכולת התערבות בנעשה ברפובליקה האיסלאמית. ארה"ב ונאט"ו. ארה"ב עדיין תקועה בעיראק ובאפגניסטן וייקשה עליה לפתוח זירת מלחמה חדשה. בעוד שנה יתפנו רוב הכוחות האמריקאים מהאזור, גם הבחירות לנשיאות יהיו כבר מאחורינו וארה"ב תרגיש חופשית יותר. יותר להתערב. לעומת זאת, כל עוד יש לארה"ב אחיזה בשתי מדינות אלו, יש לה בסיסים יבשתיים איתנים ועמדות זינוק חשובות למתקפה נגד איראן. בסיסים שישמשו אותה לא רק למטוסי תקיפה ויירוט אלא גם למערכות לוחמה אלקטרונית, תקשורת ומודיעין מוטסות סביב השעון.
עלינו לזכור כי אסטרטגיה צבאית אמריקאית אינה חושבת במושגים של מכה קצרה בהפתעה אלא על מתקפה של כמה שבועות שלא תשאיר אבן על אבן בתשתיות הגרעיניות של איראן. אפשר להעריך כי מבחינת גורם הזמן, תהייה בארה"ב נכונות גדולה הרבה יותר מאשר כעת, להתערב באיראן.
מכאן לנאט"ו ולאיחוד האירופי. אל לנו לזלזל ביכולתו וברצונו לפעול; הוא נטל חלק במערכה ארוכה נגד שליט לוב והיה הגורם העיקרי להפלתו. היה ברור כי כל עוד יהיה מעורב בלוב אינו יכול להתערב באיראן (או בסוריה). כעת ניצבת בפניו דילמה היכן להתמקד בתקופה הקרובה, האם בסוריה שבה נרצחים אזרחים מדי יום ביומו, או באיראן שמכינה נשק השמדה המונית שיאיים על חלק מהמדינות החברות בברית ובאיחוד האירופי? יש יתרונות וחסרונות להתערבות מקדימה בסוריה: היא תעכב התערבות באיראן; היתרונות טמונים בכך סוריה מדינה קטנה יחסית, נאט"ו עשוי להכריע את השלטון הסורי בתוך זמן קצר יחסית, וכך לחזק את ביטחונו ביכולתו ונכונותו להתערב באיראן. הפלת אסד תפורר את ברית הרשע (איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס) ותבודד את איראן.
הדו"ח האחרון של סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) אינו מחדש דבר, לא למומחים, לא לאזרח הישראלי הממוצע, לא למנהיגי העולם הנאור, ואפילו לא למדינות האיסלאמיות, לרוסיה ולסין. חשוב להדגיש כי הדו"ח, כבר ברגע פרסומו, מפגר אחרי המציאות ומידת חומרתה. בפועל, ההתקדמות האיראנית לקראת נשק גרעיני גדולה יותר וקרובה יותר להשגת יעדיה. לא רק מדינות המערב מאויימות על ידי איראן.
ישנן מדינות נוספות בעלות אינטרס חיוני להשמיד את פוטנציאל הגרעין שלה. אחת מהן היא טורקיה; מדינה חשובה עקב המיקום הגיאו-אסטרטגי שלה. טורקיה נמצאת בבעיה: היא שואפת למעמד של מעצמה אזורית במזרח הים התיכון ובזירת מקורות הדלק של איראן-עיראק-נסיכויות המפרץ-סעודיה. איראן השכנה, גם היא שואפת להגמוניה ומתחרה בה; יתר על כן, איראן גרעינית מהווה איום ישיר על טורקיה. אין זו רק תחרות על הגמוניה באזור, אלא אובדן יכולת ההתמודדות הצבאית של טורקיה. ונוסף לכך, יש כאן כמובן יריבות גם על בסיס אתני ודתי (שיעה-סונה). לכן טורקיה עשויה להוות עוגן חשוב ותסייע לנאט"ו ולארה"ב במתקפה.
מדינות המפרץ וסעודיה רועדות מפחד השתלטות איראנית; אתר "ויקיליקס" כבר חשף את דרישתן לטפל באיראן. הן חלשות מבחינה צבאית אך בעלות עוצמה כלכלית ונפט אדירה. יש להן השפעה פוטנציאלית גדולה על מדיניות המערב. והן עשויות לשמש גיבוי לאספקת דלק חיוני במקום איראן, שוודאי תנסה לגרום לעלייה תלולה במחירי הדלק. ואסור לשכוח את האינטרסים הרוסיים החבויים היטב, למרות מדיניות התמיכה באיראן. רוסיה נמצאת בטווח הטילים האיראניים יותר מכל מדינה אחרת; אומנם היא סוברת שעוצמתה הגרעינית מחסנת אותה מפני תקיפה איראנית, אך ברגע האמת גם היא אינה בטוחה בהתנהלות הגיונית-מערבית של ההנהגה האיראנית.
תיאור זה של הסביבה הבינלאומית ושל האינטרסים המובהקים של כל המדינות המעורבות מעורר את השאלה: מדוע אין האינטרסים מתורגמים לפעילות מדינית וצבאית בתקיפות הנדרשת? המערכת הבינלאומית בדרך כלל פועלת לאט, לאט מדי, כאשר מולה ניצב אתגר רציני. וישנן דוגמאות מהמאה העשרים, שאך זה הסתיימה: מדוע לא פעלה מוקדם יותר נגד גרמניה הנאצית כאשר כבשה את צ'כוסולובקיה ואחר-כך את פולין, התעוררה רק עם נורבגיה ודנמרק, ובפועל החלה להילחם רק כאשר תקפה גרמניה את צרפת? אילולא למדה ארה"ב את הלקח והתערבה בקוריאה (1950) ואחר-כך בוייטנאם (1968), היו גם מדינות אלו מופקרות לגורלן.
אבל, בעשרים השנים האחרונות, מאז התערבות נאט"ו ביוגוסלביה לשעבר, הולכת וגדלה הנכונות להתערב באירועים שמסכנים את ביטחון העולם ואת הצדק הבסיסי. לוב היא הדוגמה האחרונה והמוצלחת. לא רבים האמינו שיש לנאט"ו, ללא ארה"ב, יכולת ונכונות מבצעית משמעותית. לכן בסיכום ביניים, יש מקום לאופטימיות; כי התערבות כזו או אחרת בוא תבוא; השאלה היא האם תגיע בזמן או שתאחר את המועד?
אנו מורגלים לקרוא דוחו"ת כמו דו"ח סבא"א כאלו הם בעלי תוקף ממושך. לא זה המקרה; הדו"ח החמור הנוכחי של סבא"א אינו אחרון. בתקופה הקרובה יופיעו דו"חות נוספים, חמורים יותר ומסוכנים יותר שיאלצו את ארה"ב, נאט"ו, והאיחוד האירופי, להוציא את הידיים מהכיסים ולפעול מדינית וצבאית להשמדת הפרויקט הגרעיני האיראני ואולי אף למגר את השלטון שלה שאין מסוכן ממנו. מהן המסקנות הנובעות מסקירת האינטרסים והמניעים של הסביבה הבינלאומית? האם המשמעות היא שישראל אמורה להסתפק בדרבון המדינות המעורבות לפעול במהירות? האם עליה להמתין עד אין קץ לפעולה צבאית רחבה? לא זו כוונת הכותב.
ישראל מהלכת על חבל דק. בכף מאזניים אחת מונחות כל ההעדפות לפעילות בין לאומית, ובכף השנייה מונחים החששות שהעולם המערבי יאחר בפעילותו ואירן תהפוך גרעינית. לישראל אסור לאחר ולכן כל עוד הכף נוטה לצד דחיפת ארה"ב ונאט"ו לפעול, כדאי לישראל להתאפק. אולם ככל שהכפות יתאזנו, ובמיוחד ברגע שהכפות ייטו לכיוון השני, לא תיוותר לישראל בררה. הרגע הזה, רגע ההכרעה אינו חד וברור. היכולת האיראנית כבר קיימת, רק הכוונה לייצר נשק גרעיני עדיין לוטה בערפל. קשה ביותר להשיג ולוודא מידע על כוונות היריב. לכן ההחלטה כל כך קשה וכרוכה בהערכות יותר מאשר בעובדות.
רגע ההכרעה אינו חד וברור. היכולת האיראנית כבר קיימת, רק הכוונה, או ההחלטה, לייצר נשק גרעיני עדיין לוטה בערפל. קשה ביותר להשיג ולוודא מידע על כוונות היריב לכן ההחלטה לתקוף כל כך קשה וכרוכה בהערכות יותר מאשר בעובדות ישראל אינה מרכז העולם, הסוגייה האיראנית מעסיקה לא רק אותנו אלא מדינות רבות וטובות. סקירה קצרה ותמציתית של כל הגורמים המעוניינים עשויה לפתוח את מערכת השיקולים האסטרטגיים.
ארבעה אתגרים טכנולוגיים עומדים בפני מדינה השואפת לנשק גרעיני: השגת חומר בקיע בכמות הדרושה, הפיכת החומר הבקיע לפצצה גרעינית, בניית פצצה שאפשר להרכיב על טיל, ופיתוח וייצור טיל שיוכל להביא את הפצצה לטווח הדרוש. איראן כבר פיתחה טיל מתאים, רכשה את הידע הדרוש לייצור פצצה ולהרכבתה על טיל, וכנראה הצליחה להשיג את החומר הבקיע הדרוש עבור שתיים או שלוש פצצות.
בשלב זה של התפתחות האווירה הבינלאומית מול איראן נמצאים שני גופים בעלי יכולת התערבות בנעשה ברפובליקה האיסלאמית. ארה"ב ונאט"ו. ארה"ב עדיין תקועה בעיראק ובאפגניסטן וייקשה עליה לפתוח זירת מלחמה חדשה. בעוד שנה יתפנו רוב הכוחות האמריקאים מהאזור, גם הבחירות לנשיאות יהיו כבר מאחורינו וארה"ב תרגיש חופשית יותר. יותר להתערב. לעומת זאת, כל עוד יש לארה"ב אחיזה בשתי מדינות אלו, יש לה בסיסים יבשתיים איתנים ועמדות זינוק חשובות למתקפה נגד איראן. בסיסים שישמשו אותה לא רק למטוסי תקיפה ויירוט אלא גם למערכות לוחמה אלקטרונית, תקשורת ומודיעין מוטסות סביב השעון.
עלינו לזכור כי אסטרטגיה צבאית אמריקאית אינה חושבת במושגים של מכה קצרה בהפתעה אלא על מתקפה של כמה שבועות שלא תשאיר אבן על אבן בתשתיות הגרעיניות של איראן. אפשר להעריך כי מבחינת גורם הזמן, תהייה בארה"ב נכונות גדולה הרבה יותר מאשר כעת, להתערב באיראן.
מכאן לנאט"ו ולאיחוד האירופי. אל לנו לזלזל ביכולתו וברצונו לפעול; הוא נטל חלק במערכה ארוכה נגד שליט לוב והיה הגורם העיקרי להפלתו. היה ברור כי כל עוד יהיה מעורב בלוב אינו יכול להתערב באיראן (או בסוריה). כעת ניצבת בפניו דילמה היכן להתמקד בתקופה הקרובה, האם בסוריה שבה נרצחים אזרחים מדי יום ביומו, או באיראן שמכינה נשק השמדה המונית שיאיים על חלק מהמדינות החברות בברית ובאיחוד האירופי? יש יתרונות וחסרונות להתערבות מקדימה בסוריה: היא תעכב התערבות באיראן; היתרונות טמונים בכך סוריה מדינה קטנה יחסית, נאט"ו עשוי להכריע את השלטון הסורי בתוך זמן קצר יחסית, וכך לחזק את ביטחונו ביכולתו ונכונותו להתערב באיראן. הפלת אסד תפורר את ברית הרשע (איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס) ותבודד את איראן.
הדו"ח האחרון של סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) אינו מחדש דבר, לא למומחים, לא לאזרח הישראלי הממוצע, לא למנהיגי העולם הנאור, ואפילו לא למדינות האיסלאמיות, לרוסיה ולסין. חשוב להדגיש כי הדו"ח, כבר ברגע פרסומו, מפגר אחרי המציאות ומידת חומרתה. בפועל, ההתקדמות האיראנית לקראת נשק גרעיני גדולה יותר וקרובה יותר להשגת יעדיה. לא רק מדינות המערב מאויימות על ידי איראן.
ישנן מדינות נוספות בעלות אינטרס חיוני להשמיד את פוטנציאל הגרעין שלה. אחת מהן היא טורקיה; מדינה חשובה עקב המיקום הגיאו-אסטרטגי שלה. טורקיה נמצאת בבעיה: היא שואפת למעמד של מעצמה אזורית במזרח הים התיכון ובזירת מקורות הדלק של איראן-עיראק-נסיכויות המפרץ-סעודיה. איראן השכנה, גם היא שואפת להגמוניה ומתחרה בה; יתר על כן, איראן גרעינית מהווה איום ישיר על טורקיה. אין זו רק תחרות על הגמוניה באזור, אלא אובדן יכולת ההתמודדות הצבאית של טורקיה. ונוסף לכך, יש כאן כמובן יריבות גם על בסיס אתני ודתי (שיעה-סונה). לכן טורקיה עשויה להוות עוגן חשוב ותסייע לנאט"ו ולארה"ב במתקפה.
מדינות המפרץ וסעודיה רועדות מפחד השתלטות איראנית; אתר "ויקיליקס" כבר חשף את דרישתן לטפל באיראן. הן חלשות מבחינה צבאית אך בעלות עוצמה כלכלית ונפט אדירה. יש להן השפעה פוטנציאלית גדולה על מדיניות המערב. והן עשויות לשמש גיבוי לאספקת דלק חיוני במקום איראן, שוודאי תנסה לגרום לעלייה תלולה במחירי הדלק. ואסור לשכוח את האינטרסים הרוסיים החבויים היטב, למרות מדיניות התמיכה באיראן. רוסיה נמצאת בטווח הטילים האיראניים יותר מכל מדינה אחרת; אומנם היא סוברת שעוצמתה הגרעינית מחסנת אותה מפני תקיפה איראנית, אך ברגע האמת גם היא אינה בטוחה בהתנהלות הגיונית-מערבית של ההנהגה האיראנית.
תיאור זה של הסביבה הבינלאומית ושל האינטרסים המובהקים של כל המדינות המעורבות מעורר את השאלה: מדוע אין האינטרסים מתורגמים לפעילות מדינית וצבאית בתקיפות הנדרשת? המערכת הבינלאומית בדרך כלל פועלת לאט, לאט מדי, כאשר מולה ניצב אתגר רציני. וישנן דוגמאות מהמאה העשרים, שאך זה הסתיימה: מדוע לא פעלה מוקדם יותר נגד גרמניה הנאצית כאשר כבשה את צ'כוסולובקיה ואחר-כך את פולין, התעוררה רק עם נורבגיה ודנמרק, ובפועל החלה להילחם רק כאשר תקפה גרמניה את צרפת? אילולא למדה ארה"ב את הלקח והתערבה בקוריאה (1950) ואחר-כך בוייטנאם (1968), היו גם מדינות אלו מופקרות לגורלן.
אבל, בעשרים השנים האחרונות, מאז התערבות נאט"ו ביוגוסלביה לשעבר, הולכת וגדלה הנכונות להתערב באירועים שמסכנים את ביטחון העולם ואת הצדק הבסיסי. לוב היא הדוגמה האחרונה והמוצלחת. לא רבים האמינו שיש לנאט"ו, ללא ארה"ב, יכולת ונכונות מבצעית משמעותית. לכן בסיכום ביניים, יש מקום לאופטימיות; כי התערבות כזו או אחרת בוא תבוא; השאלה היא האם תגיע בזמן או שתאחר את המועד?
אנו מורגלים לקרוא דוחו"ת כמו דו"ח סבא"א כאלו הם בעלי תוקף ממושך. לא זה המקרה; הדו"ח החמור הנוכחי של סבא"א אינו אחרון. בתקופה הקרובה יופיעו דו"חות נוספים, חמורים יותר ומסוכנים יותר שיאלצו את ארה"ב, נאט"ו, והאיחוד האירופי, להוציא את הידיים מהכיסים ולפעול מדינית וצבאית להשמדת הפרויקט הגרעיני האיראני ואולי אף למגר את השלטון שלה שאין מסוכן ממנו. מהן המסקנות הנובעות מסקירת האינטרסים והמניעים של הסביבה הבינלאומית? האם המשמעות היא שישראל אמורה להסתפק בדרבון המדינות המעורבות לפעול במהירות? האם עליה להמתין עד אין קץ לפעולה צבאית רחבה? לא זו כוונת הכותב.
ישראל מהלכת על חבל דק. בכף מאזניים אחת מונחות כל ההעדפות לפעילות בין לאומית, ובכף השנייה מונחים החששות שהעולם המערבי יאחר בפעילותו ואירן תהפוך גרעינית. לישראל אסור לאחר ולכן כל עוד הכף נוטה לצד דחיפת ארה"ב ונאט"ו לפעול, כדאי לישראל להתאפק. אולם ככל שהכפות יתאזנו, ובמיוחד ברגע שהכפות ייטו לכיוון השני, לא תיוותר לישראל בררה. הרגע הזה, רגע ההכרעה אינו חד וברור. היכולת האיראנית כבר קיימת, רק הכוונה לייצר נשק גרעיני עדיין לוטה בערפל. קשה ביותר להשיג ולוודא מידע על כוונות היריב. לכן ההחלטה כל כך קשה וכרוכה בהערכות יותר מאשר בעובדות.
