המאבק על תקציב הביטחון

המאבק על תקציב הביטחון

המאבק על תקציב הביטחון חייב להתנהל על מדיניות הביטחון הלאומי ולא על התקציב, אך הדרג האזרחי מעולם לא קבע מה הוא רוצה ומה אינו רוצה בביטחון, ולכן צה"ל הוא זה המפרש את המצב ורוצה הכול. מה שהוא רוצה זה ביטחון מאה אחוז במקסימום התקציב שאפשר לקבל. בצה"ל תמיד יזהירו שאם לא יקבלו את התקציב - הביטחון לא יהיה שלם.

אין מאה אחוז ביטחון. כדי להגיע למצב זה – הכול, אבל הכול - צריך להיות מושקע בביטחון ועדיין יהיה חסר משהו. זה מה שצה"ל בטוח שצריך לקרות, כי הרי הוא ישלם אחר כך בראשו. גודלו והרכבו של תקציב הביטחון, והשימושים בו בכל התקופות, היו מושפעים בלעדית מצורכי היישוב בתחום "הרגשת אי הביטחון" הקולקטיבית של קברניטיו.

מ-1947 ועד 1954 שרר קונצנזוס כמעט מוחלט בתחומים אלו. מ-1954 (עסקת הנשק הצ'כית), חלה עליה תלולה בהרגשת "אי הביטחון", ומשנות ה-60 של המאה הקודמת, הואץ התהליך של השקעות בתעשיות הביטחון. קברניטי המדינה שמו דגש הולך וגדל על הצורך להיות "בלתי תלויים", או לפחות בלתי תלויים באותם כלי נשק עיקריים שקשה לרכוש אותם מסיבות פוליטיות.

הביטחון דרש מטוס, טנק וטיל תוצרת ישראל. מאז ירדנו והורידו אותנו מהעץ משיקולים שונים פוליטיים ומסחריים בתחרות ספקי הנשק בעולם.

מדיניות ביטחון לאומי אינה קיימת למעשה. במקומה, יש דבר הקרוי "תפיסת הביטחון", שכל פונקציונר מיניסטריאלי במערכת הפוליטית מגדיר אותה כרצונו, וגם פועל לפי "תפיסתו". גם אם באותה ממשלה יש פונקציונר אחר, הפועל בדיוק לכוון ההפוך, בשם "תפיסת הביטחון הלאומי" שלו, או של הגוש הפוליטי שהציב אותו "בממשלה הקואליציונית של האחדות הלאומית".

במצב שבו ראש הממשלה ושר הביטחון הם לא אותו אדם, אפילו אם הם מאותה מפלגה פוליטית, יתכן מצב שבו "תפיסות הביטחון" תהיינה שונות, עד כדי להיות הפוכות ב - 180 מעלות זו לזו. אשכול-דיין, גולדה-דיין, רבין-פרס, בגין-ויצמן, בגין-שרון, פרס-רבין, שמיר-רבין , ביבי –ברק.

כאשר זוגות אלו גרמו לכישלון בביצועי מערכת הביטחון, תמיד נמצא אשם רק המבצע - הצבא ומפקדו, שהסכים להתחלק אתם בסמכותו. הנסיונות להגדיר את מדיניות הביטחון הלאומי על ידי המועצה לביטחון נדחו על ידי שר הביטחון וצה"ל, מחקריהם הם רק בגדר המלצה.

במידה והרמטכ"ל חושב שאינו יכול לספק את הביטחון בתקציב שניתן לו, עליו לדרוש הנחיות ברורות מהדרג המדיני שייגזרו ממדיניות הביטחון הלאומי בראיה רחבה של כלל הצרכים במדינה באיזון בין כלכלה, חינוך, תשתיות וביטחון. בכך יהיה הדרג המדיני אחראי לסדר העדיפויות, ויתקשה להדיח רמטכ"ל כשהעסק לא עבד.

מיגון אבסולוטי פסיבי ואקטיבי כשלעצמו יכול לגמור את התקציב. אמר כבר מישהו "שאנחנו ממגנים עצמנו לדעת". הפירמידה מתהפכת, צבא שיש לו גם מדינה לדאוג לה. במצב זה יש לפעמים בלבול על מי צריך להגן על הצבא או על המדינה.