כיצד השתנה היחס בחברה הישראלית לנפגעים מפעילות צבאית?

לציבור נמאס ל"שלם את המחיר"

החברה היהודית בארץ ישראל נושאת בנטל הקיום הפיזי עוד מלפני קום המדינה ובוודאי ביתר שאת ממלחמת העצמאות ומלחמות ישראל עד היום. המאבק לא תם והוא כרוך באבידות בנפש – חיילים ואזרחים – בפעילות מלחמתית, בביטחון שוטף, מפעולות איבה ואף נפגעים במסגרת השרות הצבאי, חובה, קבע, מילואים. היחס לנפגעים – חללים, פצועים, נכים, שבויים, נעדרים – לבש צורות שונות במהלך השנים בממדים החברתיים והתרבותיים.

בשנים הראשונות למדינה הייתה ההתייחסות לחללים חיילים עטופה במעין קדושה,ההקרבה נתפסה כ"מחיר" ראוי ומוערך. למשפחת השכול יוחס סטטוס מועדף על שום ההקרבה האולטימטיבית. הנופלים היו חלק מהאתוס הלאומי הקולקטיבי וה"מחיר" נתפס כמחיר לאומי כללי יותר מאשר אישי. בעיני הציבור בארץ אז היה יחס של כבוד , הערכה ורגישות למשפחות השכולות ובנפרד גם היתה הערכה מיוחדת לנכי צה"ל והתחשבות בסיוע המגיע להם בתחומים רבים.

היחס המיוחד למשפחות השכולות היה מלווה במאמץ לאומי להנצחה, לטיפוח בתי העלמין הצבאיים והקמת אנדרטאות קבוצתיות (לא פרטניות) ברחבי הארץ. בשנים אלה עוצב הזיכרון הלאומי על ידי פעולות ומעשים אשר מיסדו את מקומם של החללים באתוס הלאומי : יום הזיכרון לחללי צה"ל, תפילת יזכור לחללי צה"ל, עיצוב בול שנתי, הפקת "גווילי אש" מיצירות הנופלים והקמת בתי "יד לבנים" ברחבי הארץ.

בסוף שנות השמונים, וביתר שאת בשנות התשעים, כחלק משינויים חברתיים ותרבותיים, חל שינוי גם בדפוסי ההנצחה – השכול הפך מנושא לאומי – קולקטיבי לעניין פרטי-אישי. המשפחות החלו לתבוע שינויים בכיתוב האחיד על המצבות שבמרכזם העמדת הגדרתם הפרטית את השכול. שוב אין הכיתוב האחיד על המצבה מקודש, יש רצון להבלטת השונה, מוקמים מפעלי הנצחה ייחודיים ויצירתיים לחללים שונים, אינדיבידואליזציה של הנופלים ופלורליזם בדפוסי ההנצחה: פרסים על שם, מרוצי ספורט, צעדות, כתיבת ספרי תורה , הוצאת ספרים לזכרם ועוד ועוד.

במהלך שנות השמונים, שנות הלחימה בדרום לבנון, התחיל גם כרסום בנכונות של הציבור הישראלי לשאת במחיר הנפגעים. השהות בלבנון נתפסה כחסרת תוחלת ואופק מדיני. טראומת המחיר במונחי חללים של שנות השהייה בלבנון באה לביטוי בשיח הציבורי הישראלי בכל התקופה ולשיא בא לביטוי עם הקמת החוג של "ארבע אמהות" בעקבות אסון המסוקים בפברואר 1997.

חוג זה היה פעיל מאד במקומות שונים בארץ, קיבל רוח גבית אוהדת מאד מהתקשורת והוכיח כי פעולה חוץ ממשלתית ופרלמנטרית יכולה להביא לשינוי במדיניות, הא ראייה : התגבשה אוירה ציבורית שנרעשה מכל נפגע נוסף והגיעה להישג של ממש בבחירות של שנת 1999 כאשר אהוד ברק שם את יציאת צה"ל מלבנון כיעד ראשון במעלה ועמד, כראש ממשלה נבחר, בהבטחתו בפינוי הסופי מלבנון במאי 2000.

בהקשר זה ראוי לציין כי החברה הדתית-לאומית, הנושאת בעשורים האחרונים הרבה יותר בנטל הביטחון (כמו שהיה בעבר בתנועה הקיבוצית) וכך גם במספר הנפגעים, "מקבלת" את הנפגעים כקורבן המתחייב מהלחימה לעצמאות המדינה. במגזר הדתי-לאומי חלו תמורות בדפוסי השרות הצבאי וכתוצאה גם עלייה במספר הנפגעים מקרבם. בולט אצל הדתיים-לאומיים השוני בהתייחסות לנפגעים, דומה יותר לאופן שבו נתפס בקרב החברה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה.

החשש מנפגעים בקרב חיילי צה"ל הכביד על קבלת החלטות במלחמה, כפי שבא לביטוי בולט במלחמת לבנון השנייה. במלחמה זו בלט השוני ביחס החברה: "מקבלת" את חללי הטרור האזרחים, אך בלתי סובלנית לחללים חיילים. הבחנה זו אמנם התקיימה קודם לכן בשנות העימות המתמשך באזור עזה, שבו היו יותר נפגעים אזרחים מחיילים, אך מבחינה ציבורית נתפסה כל פגיעה בחייל צה"ל כבלתי נסבלת וגררה תגובה קשה.

בכל המלחמות ישנם גם חללים הנפגעים מכוחותינו. הדבר מגביר את הביקורת על הצבא שלא עושה די להגן על החיילים ואולי, לדעת המבקרים, זה סימן לתפקוד לקוי של הצבא גם בתחומים אחרים. כך הדבר גם לנפגעים בתאונות באימונים בשגרה. פגיעה של חיילים מאש כוחותינו החלה להתקבל במידה רבה יותר של ביקורת מבעבר. היתה דרישה להגביר את הפיקוח האזרחי על הצבא ולהוציא את חקירת התאונות מידי צה"ל.

פעילות ציבורית מסיבית של משפחות שכולות בנוגע לתאונות אימונים בשנות השמונים הביאה לשינוי בדרך החקירה של הצבא את התאונות ואף, בלי קשר ועם קשר לאווירה הציבורית, להקטנת מספר הנפגעים בתחום זה.

בשנות השבעים עם תחילת גל הטרור הפלסטיני נוספים חללים אזרחים רבים. הם זוכים ליחס שונה, נחות יותר בזכרון הלאומי. אינם זוכים לקבורה ממלכתית ולא לשאר סימני הסטטוס של חללי צה"ל. אמנם בהקשר הכלכלי הם נתונים לטיפול הביטוח הלאומי כמו חללי צה"ל, אך היחס השונה הוליד מאבק ציבורי שלהם שהביא להכרה כי לחללי פעולות איבה בנו אנדרטה בהר הרצל ומציינים ביום הזיכרון השנתי, ערב יום העצמאות, גם את זכרם של האזרחים נפגעי פעולות האיבה בטקס ממלכתי. מהלך זה היה כרוך בהתנגדות של ארגון "יד לבנים", אשר רצה לשמר ייחוד ביום זה רק לחללי צה"ל.

גם היחס לנכי צה"ל השתנה. הרוב המכריע של הנכים אינו עוד מפעילות מלחמתית, התפתח יחס שונה לנכים השונים. המאבק הציבורי של נכי צה"ל להטבות לווה בדיון על קביעת דרוג שונה לזכויות לנכים מפעילות קרבית לבין האחרים. במלחמות היו גם שבויים ונעדרים. המדינה השקיעה, ומשקיעה עד היום, מאמץ רב לאיתור נעדרים והחזרת שבויים.

המקרה של גלעד שליט, חמש שנים בשבי חמאס, עורר ויכוח ציבורי קשה לגבי המחיר הנדרש על ידי האויב – שחרור מחבלים-שפוטים עם "דם על הידיים". הנווט הנעדר רון ארד מאז 1986 היה נתון משך שנים בתודעת החברה הישראלית הרבה יותר מנעדרים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים.

לסיכום, היחס של החברה הישראלית לנפגעים עבר תמורות רבות שעיקרן – חוסר השלמה עם "המחיר" שאנו נתבעים לשלם לטובת ביטחון המדינה, חללים, פצועים, שבויים ונעדרים.

You might be interested also

M1117 armored vehicles in Kosovo. Photo: U.S. Embassy Pristina

US donates M1117 armored vehicles to Kosovo's Army

According to the defense minister of Kosovo, it was not the last delivery of the vehicles. The Southeastern European country reportedly intends to purchase weapons from the U.S. under the American military sales program