הסוגייה האיראנית מחייבת דיון ציבורי

הסוגייה האיראנית מחייבת דיון ציבורי

יש כרגע שאלה אחת לדיון והיא האם מותר לעשות דיון ציבורי בשאלה האם לתקוף את קונגלומרט הגרעין האיראני? אתמול פתח בני בגין פה שלא כהרגלו בשפה נמוכה שמעולם לא השתמש בה, הפקרות, 'טרוף', 'מגעיל', 'אינטרסים בזויים' וכדומה. המשיך דן מרידור, אדם שפוי גם הוא באומרו 'דבר מטורף'. הגדיל לעשות צחי הנגבי שאמר בראיון כי על כולם 'לסתום את הפה' והוסיף, 'ולסמוך על המנהיגים'.

כשאתה שומע דברים כאלו אתה מבין דבר אחד: אסור לסמוך על המנהיגים. שים לב להחלטות שקבעו המנהיגים שנמצאים כעת במוקד ההחלטה האם לתקוף: נתניהו החליט בזמנו על פתיחת המנהרה שגרמה לעשרות הרוגים מיותרים; רוב החלטותיו נקבעו תחת לחץ, ללא שיקול דעת, ופזילה פופוליסטית. אין אנו סומכים עליו שיפתור את סוגיית עובדי הקבלן בתהליך הוגן ונטות פניות, אז תקיפה באיראן? ושר הביטחון – ברק. זוכר כיצד קיבל רגלים קרות ברגע האחרון והחמיץ את הסכם השלום עם סוריה?.

היה שותף ל'עופרת יצוקה', ועוד החלטות איוולת, אנו מכירים היטב את תהליך קביעת ההחלטות, אילו השפעות שלא ממין העניין נכנסות לחדר, וכיצד כל אחד מהם חושב על מקומו בהיסטוריה ובבחירות הקרובות. לכן, אם אינך סומך על המחליטים, שומה עלייך לנסות להשפיע בדרכים שונות וביניהן גם בהשתתפות בדיון ציבורי.

כל שאלה שנוגעת לחיי האזרחים 'שווה' דיון ציבורי, וככל שהיא מכרעת יותר כך חשוב הדיון הציבורי. בניגוד להנחה שבדיונים פנימיים בצבא ובקבינט עולות כל הבעיות, ההשלכות, החלופות והתשובות, המצב אינו כזה. בדיון ציבורי צפיות ועולות סוגיות שלא נידונו בתהליכי קביעת ההחלטות.

לא סתם כך מקבצת מערכת הביטחון מדי יום, עבור קצינים ופקידים בכירים, קובץ עבה של מאמרים וראיונות בנושאי ביטחון. הדיון הוא נשמת אפה של מדינה דמוקרטית וחופשית; הממשלה חייבת ברוב המקרים לייצר דעת קהל חיובית לפחות בחלקה, כלפי מדיניותה הביטחונית, הכלכלית והחברתית. הדיון הציבורי עלול לגרום לנזקים כבדים במידה שיצביע על שיקולים מבצעיים לכאן ולכאן. לכן יש להגדיר את מסגרת הדיון.

מותר וחובה לדון בכל הנושאים הקשורים באירן עצמה ובפרויקט הגרעין שלה, אפשר לדון על הסכנות הנובעות מאירן גרעינית אם לא הושמד המערך הגרעיני, אפשר לדון במעורבות מעצמות ומדינות המערב, ולעסוק בהשלכות כלכליות של מבצע התקיפה (עליית מחיר הנפט, אינפלאציה גדולה). בקיצור יש רקמה שלמה של תובנות ושיקולים שאינם פוגעים בסיכויי ההצלחה של מתקפה.

יתרון נוסף הוא אפקט הרועה והזאבים אשר מרוב התראות איש לא התיחס לפעם האחת שבה הזאבים תקפו.יחד עם זאת, אסור לדון בסוגיות מבצעיות וטכנולוגיות שמסכנות את המבצע והמבצעים אותו. בשביל זה בדיוק קיימת הצנזורה. ייתכן שהיא אינה ממלאת את תפקידה כראוי, ייתכן שאינה מכירה את הנושא במידה מספקת וייתכן שהתרגלה לשחרר יותר מדי מידע; שגיאות כאלו חובה לתקן ומיד. בכל אופן המענה מה מותר ומה אסור נמצא בצנזורה ולא בהצהרות פומפוזיות של מנהיגים שאינם אוהבים ביקורת ובקרה על החלטותיהם.

בשנים האחרונות אני מתרכז במחקר קביעת החלטות אסטרטגיות במלחמות ישראל; בחנתי כבר שלוש מהן ונמצא באמצע הרביעית. יש שתי שורות תחתונות, האחת עם סימן קריאה והשניה עם סימן שאלה: שורה תחתונה אחת היא שבאופן שיטתי הקברניטים קבעו החלטות אסטרטגיות שגויות שסיכנו את ביטחון ישראל ואף את קיומה!!! שורה תחתונה שניה היא, הכיצד ישראל עדיין קיימת לאחר כה הרבה החלטות אסטרטגיות שגויות???

אתה הקורא כבר חסר סבלנות, "שייתן תשובה – לתקוף או לא לתקוף, זו השאלה". שקספיר לא נתן תשובה כפי שאתה זוכר, אז מה יגיד אזוב הקיר (אני כמובן)?

בימים הקרובים יתפרסם דו"ח סבא"א על מצבה הגרעיני של איראן, הוא יאשש את המידע שנמצא בידינו ויצבע בצבע וורוד עד אדום עז את מידת התקדמות הפרוייקט. ישראל חייבת לעשות מאמצים מדיניים ודיפלומטיים כדי ליצור קואליציה חזקה, כדי למנוע איראן גרעינית ללא תקיפה ישראלית. לשכנע את ארה"ב ונאט"ו לבודד אירן באופן מוחלט, להטיל אמברגו כלכלי חסר פשרות, לעודד הפיכה פנימית באיראן, לנקוט בפעולות שהשתיקה יפה להן, ולתקוף באין בררה.

משום מה נוטים אצלנו לזלזל בנאט"ו. ברם, המתקפה הארוכה נגד לוב (ללא המתקפה המורדים לא היו מורידים אלת קדאפי) מחייבת הערכה מחודשת. רק Last Resort תביא את ישראל למתקפה; סיפור מסובך – תשובה מסובכת.