החלש הוא המכתיב את כללי המשחק לחזק
החלש הוא המכתיב את כללי המשחק לחזק
דוד עברי
| 19/05/2011
הרבה נכתב על מגבלות השימוש בכוח בעידן החדש. החזק איננו יכול למצות את מלוא כוחו ואת כל אמצעי הלחימה המצויים בידו בעימותים השונים בעשורים האחרונים.
נורמות הלחימה שהתפתחו מונעות שימוש במלוא העוצמה הקיימת עקב רגישות למדיה לפגיעה באזרחים או בלתי מעורבים, לאבידות בכלל ולקונצנזוס לאומי ובינלאומי. בעימותים שונים מידתיות של הרגישות שונה כמובן.
המידתיות הפכה לאחד השקלולים המשפיעים ביותר על תהליך קבלת ההחלטות להפעלה צבאית, להבדיל אלפי הבדלות ממלחמות העולם ה-1 וה-2, בהן מיצה כל צד את יכולותיו ללא מידתיות.
הנובע מכך שהצד החלש הוא המכתיב למעשה את כללי המשחק בעימות. הוא מאתגר את החזק עד לנקודה שאיננו יכול להפעיל את מלוא עוצמתו. מאידך, הוא מאתגר אותו בנקודות בהן מגבלות הפעלת הכוח קשות במיוחד לחזק.
שמענו את דברי נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה שלא ציפה לתגובה כה קשה של ישראל לחטיפת שני החיילים, כלומר הוא טעה ועבר את הגבול אותו תכנן באתגור הכוח החזק, או הגדיש את הסאה.
אולם, החשוב ביותר בשיקולי הפעלת הכוח החזק היא הגישה שהולכת ומקובלת יותר על-ידי הצד הפרובוקטיבי. הוא מוכן להפסיד צבאית במאבק הצבאי, אם יביא את החזק לחריגה ממידתיות סבירה. בכך ישיג הישגים מדיניים, שהם לפעמים מאד פשוטים כמו תשומת לב מדינית.
קלאוזוביץ קבע שהמלחמה היא עוד אמצעי להשגת יעדים מדיניים. הוא התכוון וגם ניתח זאת שהניצחון הצבאי צריך לסייע לקדם את האינטרסים המדיניים. מכאן, שעל המנצח להשאיר יישות מדינית עמה ניתן לנהל את תנאי הכניעה וכולי.
להערכתי, קלאוזוביץ לא חשב שהתבוסה הצבאית היא גם כן כלי להשגת יעדים מדיניים, אך בעשורים האחרונים נראה שנורמה זו מתפתחת, דבר המהווה שינוי מהותי בתפיסת הפעלת הכוח.
הצד החזק חייב לשקול היטב לפני הפעלת כוח צבאי כל שהוא, ואפילו הניצחון בפעולה מובטח מראש, האם הניצחון הצבאי מקדם את האינטרסים המדיניים. שאלה זו נכונה גם תוך כדי הלחימה. בכל שלב שבו התחזית להמשך הפעילות הצבאית יכולה לפגוע באינטרסים מדיניים, עדיף להפסיק את הלחימה.
הרבה נכתב על מגבלות השימוש בכוח בעידן החדש. החזק איננו יכול למצות את מלוא כוחו ואת כל אמצעי הלחימה המצויים בידו בעימותים השונים בעשורים האחרונים.
נורמות הלחימה שהתפתחו מונעות שימוש במלוא העוצמה הקיימת עקב רגישות למדיה לפגיעה באזרחים או בלתי מעורבים, לאבידות בכלל ולקונצנזוס לאומי ובינלאומי. בעימותים שונים מידתיות של הרגישות שונה כמובן.
המידתיות הפכה לאחד השקלולים המשפיעים ביותר על תהליך קבלת ההחלטות להפעלה צבאית, להבדיל אלפי הבדלות ממלחמות העולם ה-1 וה-2, בהן מיצה כל צד את יכולותיו ללא מידתיות.
הנובע מכך שהצד החלש הוא המכתיב למעשה את כללי המשחק בעימות. הוא מאתגר את החזק עד לנקודה שאיננו יכול להפעיל את מלוא עוצמתו. מאידך, הוא מאתגר אותו בנקודות בהן מגבלות הפעלת הכוח קשות במיוחד לחזק.
שמענו את דברי נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה שלא ציפה לתגובה כה קשה של ישראל לחטיפת שני החיילים, כלומר הוא טעה ועבר את הגבול אותו תכנן באתגור הכוח החזק, או הגדיש את הסאה.
אולם, החשוב ביותר בשיקולי הפעלת הכוח החזק היא הגישה שהולכת ומקובלת יותר על-ידי הצד הפרובוקטיבי. הוא מוכן להפסיד צבאית במאבק הצבאי, אם יביא את החזק לחריגה ממידתיות סבירה. בכך ישיג הישגים מדיניים, שהם לפעמים מאד פשוטים כמו תשומת לב מדינית.
קלאוזוביץ קבע שהמלחמה היא עוד אמצעי להשגת יעדים מדיניים. הוא התכוון וגם ניתח זאת שהניצחון הצבאי צריך לסייע לקדם את האינטרסים המדיניים. מכאן, שעל המנצח להשאיר יישות מדינית עמה ניתן לנהל את תנאי הכניעה וכולי.
להערכתי, קלאוזוביץ לא חשב שהתבוסה הצבאית היא גם כן כלי להשגת יעדים מדיניים, אך בעשורים האחרונים נראה שנורמה זו מתפתחת, דבר המהווה שינוי מהותי בתפיסת הפעלת הכוח.
הצד החזק חייב לשקול היטב לפני הפעלת כוח צבאי כל שהוא, ואפילו הניצחון בפעולה מובטח מראש, האם הניצחון הצבאי מקדם את האינטרסים המדיניים. שאלה זו נכונה גם תוך כדי הלחימה. בכל שלב שבו התחזית להמשך הפעילות הצבאית יכולה לפגוע באינטרסים מדיניים, עדיף להפסיק את הלחימה.
