60 שנה: גילויים ב"עסק הביש"

הברית הסודית עם האחים המוסלמים ומסמך מפרשת "עסק הביש" שנחשף כאן בראשונה (באדיבות ארכיון צה"ל): סא"ל מיל' גדעון מיטשניק על הפרשה שהתפוצצה בקהיר

מימין לשמאל: רוברט דסה, פיליפ נתנזון (לוחץ יד הנשיא), מרסל ניניו עם הנשיא זלמן שזר (קרדיט: מל"מ)

האירוניה של ההיסטוריה: 60 שנה בדיוק לפני המו"מ על סיום "צוק איתן" בקהיר, התרחש במצרים פיצוץ שהביא לחשיפת הפרשה המכונה "עסק הביש".

זה קרה ב-23 ביולי 1954 באלכסנדריה. בכיסו של פיליפ נתנסון, חבר הרשת היהודית במצרים, שגויסה על ידי יחידה 131 של אמ"ן, התפוצץ מטען, בשל תקלה. נתנסון נחשף, ואחריו נעצרו בתוך מספר ימים רוב חברי הרשת, למעט המפקד, אברי אלעד.

"הפרשה", שהחלה להתגלגל מיד לאחר מכן, הכילה את כל המרכיבים של סיפור מסעיר: הקרבה, ציונות, שרלטנות, יומרה, חובבנות, כשל מבצעי, בגידה באדם, בגידה במדינה, שקרים ונטישה, מוות וטרגדיות אישיות של רבים ושל מדינה שלמה, זיופים ותככים, מערכות יחסים קשות בקהילת המודיעין ובמערכת הפוליטית, התחמקות מאחריות, הדחות, וועדות חקירה ומשפט, חשאיות לצד הפקרת חיילים בכלא, פיטורי שר בטחון, חזרה והתפטרות של ראש ממשלה, אנשים טובים ותמימים. אברי אלעד הואשם אפילו במסירת מידע לאויב.

יחידה 131 של אמ"ן

גם אז עמדה במוקד הדברים מערכת יחסים משולשת – בין ישראל, מצרים וארצות הברית. הרעיון שעמד מאחורי יוזמת ישראל לבצע פיגועים באתרים המזוהים עם ארה"ב במצרים, היה לפגוע ביחסים שבין הארצות. מאז, עברו הרבה מים בנילוס והברית המשולשת מנסה לייצב את המצב ברצועת עזה.

כעבור שישה עשורים, מצאה ישראל את עצמה תלויה בניסיונותיה של מצרים לכפות הפסקת אש על תנועת החמאס בעזה, שנולדה מתוך ארגון האחים המוסלמים במצרים. מסמך של אמ"ן, שנחשף כאן לראשונה, מטיל אור חדש על האופן שבו בקושי התייחסו לחברי הרשת בזמן שנמקו בכלא המצרי, ואילו אחד מהגיבורים שנותרו עדיין בחיים חושף ברית מפתיעה, דווקא עם האחים המוסלמים.

אבל, עוד לפני הברית, את הסיפור יש להתחיל בקיץ 1951, אז הוקמה הרשת המצרית על ידי רב סרן אברהם דר, איש יחידה 131 של אמ"ן. דר נשלח למצרים בזהות בדויה של איש עסקים בריטי בשם ג'ון דארלינג, כדי להקים את בסיס הפעילות במצרים. הוא גייס קבוצת יהודים מצריים, הקים שני תאים, בקהיר ובאלכסנדריה, חזר לארץ והתנתק מהמבצע עד שלבים מאוחרים הרבה יותר. אחריו, הופקד על הרשת אברי אלעד.

מעצרו של נתנסון, לאחר פיצוץ המטען בכיסו, מוטט את הרשת כמו מגדל קלפים. לאחר כשישה חדשים של עינויים בכלא בקהיר (בתקופה זו התאבד מקס מאיר בינט שנעצר עם חברי הרשת למרות שלא היה קשור אליה, בשל מידור לקוי), התקיים המשפט שבו הוחלט על הוצאתם להורג של שני ראשי התאים בקהיר ובאלכסנדריה: ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר. גזר הדין בוצע ב-31 ינואר 1955. על שישה מחברי הרשת נגזרו עונשי מאסר עם עבודת פרך: ויקטור לוי, פיליפ נתנזון , רוברט דסה, מרסל ניניו, מאיר זפרן ומאיר מיוחס.

14 שנה ננטשו השישה בכלא המצרי. הם ומשפחותיהם אמנם קיבלו סיוע כספי מידי חודש אך ניתן להתרשם כי מדינת ישראל עשתה כמעט הכל כדי שיישארו שם ושהעשן "עסק הביש" לא יגיע לתל אביב. וכך, למרות שאלפי חיילים וקצינים מצרים נפלו בשבי ושוחררו, גורלם של "נידוני קהיר" לא עלה כלל על שולחן הדיונים לאחר מבצע קדש ב-1956 וגם לא לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 . למעשה, עד כהונתו של האלוף מאיר עמית כראש המוסד, איש לא נעמד על רגליו האחוריות למען שחרורם. הוא עשה זאת לאחר מלחמת ששת הימים.

המסמך

על פרשת "עסק הביש" פורסמו ספרים, שרובם התמקדו בשאלה "מי נתן את ההוראה?". (הספר ה"טרי" ביותר, יצא השנה על ידי ידי ד"ר יוסף מרזוק, אחיו של עולה הגרדום משה ז"ל). המסמך מאותם ימים, שנחשף כאן בראשונה (באדיבות ארכיון צה"ל), הוא מיום ה-20 ינואר 1957, שנתיים לאחר המשפט, כאשר חמשת הגברים נמקו בכלא טורה בתנאים קשים של עבודת פרך, ואילו מרסל ניניו הייתה בכלא הנשים בקהיר.

המסמך נשלח אל יחידה 131, שבשלב הזה ניסתה להבין מה מצבם. חתום על המסמך איש היחידה עזריאל הראל,  הראל השתמש בתואר "אסירי ציון במצרים" ולמרבה הפליאה טען שגזר הדין (שניתן ב-ינואר 1955) ניתן ב-1954.


על המצב בבית הכלא טורה, שבו הוחזקו הגברים. כתב בין השאר: "לאסירי ציון מעמד של אסירים פליליים ובהתאם לכך זכויותיהם מוגבלות. הם מועסקים בפרך במחצבות...שלטונות בית הסוהר מתייחסים לאסירים באכזריות ושוללים מהם זכויות אלמנטאריות..." כמו כן נטען שלמרסל היו תנאים נוחים יותר.

במסמך מצוין כי משפחות האסירים חיות בפחד מתמשך מרדיפת השלטונות . הכותב מציין כי לכל אחד מהאסירים הגברים מועברת לכלא קצבה ממדינת ישראל בסך 3 לירות מצריות לחודש ולמרסל 10 לירות ובמקביל- לכל אחת ממשפחות האסירים במצרים מועברת תמיכה של 10 לירות לחודש. כן נטען במסמך כי "נעשים כל המאמצים להקל על האסירים תקופת מעצרם", אך מיד גם מצוינת האמת המרה: "זה זמן רב שאין לנו ידיעות על שלום האסירים וכל הניסיונות לקיים עימם מגע כלשהו העלו חרס".

געגועים לאחים המוסלמים?

60 שנה אחרי, נותרו בחיים מ"אסירי קהיר" (שכולם קיבלו דרגות קצונה) רק שלושה: מרסל ניניו (האישה היחידה ברשת), רוברט דסה ומאיר זפרן. מאיר זעפרן, בן ה-87 מתגורר בחיפה. מרסל ניניו, האישה היחידה ברשת, כבר בת 85, ולדבריה זיכרונות בית הכלא המצרי מלווים אותה בסיוטי לילה עד עצם הימים האלה. סרן בדימוס רוברט דסה, בן 81, חושף בשיחה במלאת 60 שנה ל"פרשה" ברית מפתיעה בכלא המצרי - עם האחים המוסלמים.

"בארץ התעסקו עם השאלה הלא נכונה: מי נתן את ההוראה?", אומר דסה . "השאלה האמיתית הייתה צריכה להיות: איזה הוראה ניתנה? שכן אותנו הכינו לריגול, לאיסוף מודיעין. לא לפעולות חבלה..." . דסה מספר על החברים המפתיעים שפגש בכלא המצרי: "עד שנכנסתי לבית הכלא לא נתקלתי באחים המוסלמים. הם היו פעילים, אך לא הייתה מצידם התנכלות של ממש כלפי יהודים.

"הפעם ראשונה שבה פגשתי אותם באופן אישי הייתה בתקופת המעצר וההמתנה למשפט בכלא הצבאי. באותה תקופה נעצרו מאות אנשי האחים המוסלמים בעקבות ניסיון התנקשות בנשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר.

"כמו שעינו אותנו, כך עינו גם אותם. למזלי, הייתי חולה, היה לי חום גבוה ועשו לי טובה: יכולתי לצאת מתא הכלא ולקחו אותי לסייע בהגשת האוכל (מהדלי) לתאים, ואחד הסוהרים לקח אותי לעזור בטיפול באסירים. באותה תקופה הוצאתי רבים מאנשי 'האחים', כולל המנהיגים שלהם, מהתאים בהם שכבו עם דם מלוכלכים וסובלים על רצפת התא, לנקות את הדם, לטפל בפצעים ולהסתובב מעט בחוץ. לא הפריע לי שהם אינם אוהבים אותנו. זה היה טיפול אנושי לאדם במצוקה.

"הם שאלו אותי לשמי והבינו שאני יהודי ועל מה אני יושב. לאט לאט נודע שמי כמי שאחראי לסייע להם. בין השאר, טיפלתי גם במנהיגים שלהם דוגמת סייד קוטוב, הודייבי ועוד רבים אחרים, שחלקם ניתלו למוות מאוחר יותר. לאט לאט, בתנועת האחים המוסלמים למדו להעריך את היחס שנתתי לאנשיהם. כך, באחד הימים, בכלא טורה, שם התנאים היו מאד קשים ועם עבודת פרך, באו אלי ושאלו אותי: 'אתה רוברט?'. התברר לי, שידעו עלי ושהנהגת האחים המוסלמים נתנה הנחיה למאות אנשיה להתייחס לאסירים היהודיים כאילו היו חלק מהם ונתנו להם הטבות בחלוקת סיגריות ומזון מהקנטינה ושמרו עליהם".

דסה מספר עוד כי במסגרת יחסי האחווה, התנהלו בינו וחבריו לבין מנהיגי האחים המוסלמים שיחות רבות והוא גם אירגן פעילויות תרבות וספורט משותפות כמו קבוצת כדורסל משותפת בכלא שהיו בה גם יהודים לצד חברי 'האחים'. הקבוצה אפילו זכתה בגביע בטורניר ארצי של בתי הכלא שהתקיים פעם בשנה. בין בני השיח של דסה היה סייד קוטוב, מייסד האחים המוסלמים, שלדבריו הביע הערכה רבה ליישוב היהודי על אופן התמודדותו עם המנדט הבריטי. מממנו הבין דסה במאחים המוסלמים ראו במאבק היהודי בארץ ישראל מודל לחיקוי.

לצד העינויים הפיזיים, שאותם לא מעונין דסה לפרט, היה לשלטונות בית הכלא עינוי מקורי לאחים המסלמים: "מידי יום הם השמיעו להם ברמקולים בקולי קולות שיר של אום כולתום על הינצלות נאצר מנסיון ההתנקשות בחייו ...". האידיליה עם הסתיימה כאשר הכריזו מנהיגי האחים המוסלמים על שביתת רעב במטרה לשפר זכויותיהם. המחאה הסתיימה בטבח.

"באותו יום הייתי חולה ולא יצאתי לעבודה", מספר רוברט דסה. "נשארתי בכלא וראיתי איך נכנסים שוטרים לתאים ויורים בכל אנשי האחים המוסלמים ששבתו רעב. אחר כך זרקו את כל החפצים מהתאים כדי ליצור מראית עין של התקוממות אלימה שהיה צריך לדכא". את מי שנותר בחיים העבירו לכלא אחר וכך הסתיים לו הרומן בין האחים המוסלמים ובין אסירי ציון בכלא בקהיר. את 14 השנים שריצה בכלא ניצל רוברט דסה גם לציור רישומים שמנציחים תמונות שונות בכלא ואותם הצליח להבריח מהכלא וגם פירסם בספר "בחזרה לקהיר".

-איך הברחת? "היו לי כל מיני שיטות", הוא מגיב. גם 60 שנה אחרי דסה אינו מוכן לחשוף את הכל.

הבטחות הממסד הישראלי

יש לדסה תרעומת קשה, ככל חבריו, על הממסד ועל ה"התחמקות מאחריות" ובעיקר על המחיר היקר והסבל שבני המשפחות שלהם שילמו. "לא ציפיתי לכך". הוא אומר ומציין שכאשר עלו בני המשפחה שלו לארץ, (הוא עדיין היה בכלא המצרי), אמר להם: "כשתגיעו, יש לנו חברים טובים והם יטפלו בכם.." אך ה"חברים" לא חיכו ולא טיפלו ובהקשר זה הוא מזכיר תגובה דוד של בן גוריון לאסירי הפרשה, שנפגשו עימו והלינו : "מכרו אתכם..." לצד זאת, מדגיש דסה, שהוא "מעדיף להסתכל על הצד החיובי של חבורת אנשים שנותנת מעצמה למען המדינה". לדבריו, "למרות הכל כשחזרנו לארץ, חזרנו עם שמחה".

מאז עלה לארץ ב-1968 היה רוברט דסה במשך עשרות שנים עיתונאי ואף שימש בין השאר ככתב הטלויזיה הישראלית לענייני ערבים. "עשיתי הרבה כתבות על מצרים על מנת להביא זוויות אחרות על החיים שם חוץ מהסרטים של יום שישי לישראלים" הוא פרש לגמלאות ב-1994.

בניגוד לחלק מאסירי "עסק הביש", כשעלה לארץ נותרו שם כמה מבני משפחתו והיה חשוב לו לחזור למצרים לפגוש אותם. לאחר שהחלו שיחות השלום עם מצרים ב-1977 ביקש לצאת ככתב אך לדבריו, המוסד מנע ממנו. הוא ניצל הזדמנות כאשר ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל טס לשיחות האוטונומיה באלכסנדריה. בגין איפשר לו להתלוות אליו, ואילו סאדאת איפשר לו להיפגש עם בני משפחתו ואף להתארח בארמון באלכסנדריה ואף איפשר להם לטוס לביקור בישראל".

הייתה זו מחווה יוצאת דופן של סאדאת וחוויה מרגשת עבור כולנו", הוא מספר ומעיד שנסע מספר פעמים למצרים יחד עם ילדיו ופעם אחת גם הצטלם לסרט ליד חומות הכלא בקהיר". מבחינתו, רצח סאדאת היה "רצח של השלום" ומאז גם השתנה היחס ונסיעותיו למצרים הצטמצמו ובהקשר זה הוא מעיד כאיש מקצוע על "ידידיו לשעבר" מהאחים המוסלמים. "כל ההיסטוריה שלהם זה רצח או ניסיונות רצח של מנהיגים. כך זה היה מאז 1928 ורוב הזמן הם מצאו עצמם מחוץ לחוק".

על המו"מ עם החמאס בקהיר הוא אומר: "אני אופטימי לגבי היכולת של מצרים להצליח מול החמאס. הם לא עושים זאת בגללנו ולמעננו. הם עושים זאת לשם חיזוק מעמדם מבית ובעולם הערבי, והם יצליחו".

סא"ל מיל' גדעון מיצ'ניק היה ממונה על המורשת באגף המודיעין. עמיר רפפורט הוא הפרשן הצבאי של מקור ראשון ואנרג'י.

You might be interested also