שוב, ארה"ב דוחקת את רפאל

עסקת טילי הספייק של רפאל מול הודו כבר הייתה 'בכיס' בהיקף של כ-3 מיליארדי דולרים - ואז הגיעה ארה"ב. כמו בפולין עם מערכת ההגנה האווירית, גם בהודו, ארה"ב פועלת לדחיקה החוצה של ההצעה הישראלית לטובת טיל הג'אבלין. אבל זה רק קצה הקרחון. אם הסכם המסגרת לשת"פ ביטחוני בין ארה"ב להודו יצא לפועל, תעשיית הביטחון הישראלית צפויה לתחרות עזה (בלשון המעטה) מול הידידה הכי טובה של ישראל

צ'אק הייגל, שר ההגנה של ארה"ב בביקור בהודו השבוע - DoD photo by Petty Officer

האם תרחיש רפאל-פולין יחזור שוב בהודו עם טיל הספייק? לפי אתר economictimes.indiatimes.com, ארה"ב מתכוונת ללכת 'עד הסוף' כדי לזכות בעסקת טילי נ"ט בהיקף של כ-3 מיליארדי דולרים על חשבון רפאל הישראלית. לאחר שהודו בחנה והתכוונה לרכוש את טיל הספייק הישראלי סוף שנה שעברה, הצליח הממשל האמריקאי להפוך את הקערה על פיה עם טיל ה-FGM-148 Javelin ("כידון"). האם משרד הביטחון הישראלי יתקפל גם הפעם?

לעת עתה, נראה לפחות שידה של ארה"ב על העליונה. לאחר שקודם לכן נדחתה הצעת ארה"ב על ידי הודו בגלל שהממשל לא הסכים להעברה מלאה של הטכנולוגיה (TOT), ארה"ב כעת מבטיחה "ייצור משותף" של הדור השלישי של הג'אבלין, אלא גם "פיתוח משותף" של הדור הרביעי.

"זו הצעה חסרת תקדים שעשינו רק להודו, ולא אף אחד אחר", אמר שר הגנה האמריקאי צ'אק הייגל במהלך ביקור בהודו ביום שבת האחרון. על השולחן של ממשלת הודו יש מעל ל-12 הצעות כאלו מארה"ב על השולחן, החל מטיל הג'אבלין, מסוקי ה-MH-60, פרויקטי סייבר וביג דאטה, מל"טים, מערכות לפיזור מוקשים וספינות מלחמה. כל ההצעות הן חלק מהיוזמה להגנה דו צדדית למסחר וטכנולוגיה (DTTI) בין המדינות.

על הפרק עומדת גם עסקה בסך של 1.4 מיליארד דולרים לרכישת 22 מסוקי אפאצ'י ו-15 מסוקי צ'ינוק (CH-47 Chinook). ארה"ב גם סגרה בחודש שעבר עסקה בהיקף 885 מיליוני דולרים למכירת 145 תותחי M-777 להודו בכסף סיוע (FMS). בנוסף, ארה"ב מציעה להודו גם קטפולקות מגנטיות (magnetic catapults), טכנולוגיה חדשה לשיגור מטוסים מנושאת מטוסים וגם טילי הוק (מקור). עוד עסקה בכספי סיוע היא עסקת טילי הרפון לצוללות של הודו (UGM-84L Harpoon Block II) בשווי 200 מליוני דולרים (מקור).

הצורך הדחוף בטילי כתף מונחים (ATGMs) מדור שלישי שהם "שגר ושכח" ל-1.13 מיליון חיילים בצבא הודו, נובע מהמחסור העצום במלאי הצבא. לפי הדיווח, יש מחסור עצום של 44,000 טילים כאלו מסוגים שונים, מחצית המלאי שהיה לו בעבר. שני האויבים הפוטנציאלים של הודו - פקיסטן וסין, הצטיידו בטילי דור שלישי, והן רחוק קדימה ביכולת לעצור ולהרוס התקפות משוריינות של האויב.

הצבא ההודי משתמש כיום בטילי מילאן (טווח 2 ק"מ) והקונקורס (4 ק"מ) מדור השני, המיוצרים על ידי Dynamics Bharat PSU תחת רישיון מחברות צרפתיות ורוסיות. "אלו טילים מונחי כבל, והם צריכים להיות מכוונים ליעד. הם לא טילי 'שגר ושכח'", אמר קצין בצבא הודו לאתר.

יתר על כן, טיל דור שלישי - ה-Nag, שיכול להיות רכוב על רכב ומסוק עם טווח של 4 ק"מ, עדיין לא מבצעי, למרות היותו בפיתוח במשך 20 שנים. הצבא כבר בצע הזמנה ראשונית ל-443 טילי נאג ו-13 Namicas (נושאי טילי נאג).

קצת היסטוריה

הרומן בין תעשיות הנשק של ארה"ב והודו החל ב-2005 עם הסכם מסגרת לשיתוף פעולה טכנולוגי שהיה תקף ב- 10 שנים האחרונות (הודעת הבית הלבן בנושא) - הסכם שמסתיים השנה וצפוי להתחדש השנה. זו הסיבה להצעות הנדיבות מצד ארה"ב והביקורים רמי הדרג של הייגל' קרי ופריצקר בהודו (מקור). צריך לזכור כי ב-2008 סך מכירות הנשק של ארה"ב להודו הסתכמו ב-0 ובשנת 2013 הגיעו ל-9 מיליארדי דולרים (לצורך השוואה, בין השנים 2003-2013 רוסיה ייצאה להודו נשק בהיקף של 21 מיליארדי דולרים. עד היום היא נחשבת לספק הנשק העיקרי של הודו. ישראל שניה).

עסקת טילי הספייק עם הודו קיבלה את אישורו של א.ק אנטוני כבר באפריל 2013, אבל עוכבה ל'בחינה טכנולוגית' בגלל מצב של ספק יחיד. המטרה של משרד ההגנה ההודי הייתה לציד כל גדוד חי"ר ב-8 משגרי טילים, כל אחד עם 12 טילים עד סוף 2017. גדודי החי"ר שמוצבים באזור הררי צפויים לקבל 2 משגרים (מקור). ההתערבות האמריקאית בפרויקט החלה באזור ספטמבר 2013 תחת המעטה של תכנית defense trade initiative.

מנגנון פיקוח למניעת תחרות

ראוי לשים לב כיצד ארה"ב משתמשת במנגנון הפיקוח על ייצוא הנשק כדי לחסום תחרות. על פניו, ניתן לחשוב שהתרבות האמריקאית שמעודדת תחרות עסקית על פני היווצרות מונופולים, תיושם על ידי הממשל גם בעסקאות נשק בעולם, אך לא כך הדבר. כדי למכור נשק, צריך לשתף טכנולוגיה (TOT). כדי לשתף טכנולוגיה, צריך להתאים את מנגנון הפיקוח על ייצוא הנשק שיאפשר זאת. וזה בדיוק מה שעשה הנשיא אובמה בהסכם עם הודו ב-2005. הסכם שמאפשר לו היום לשתף טכנולוגיה עם הודו ולדחוק מתחרים החוצה.

עוד חלק בהסבר קשור לשיתוף הטכנולוגיה והייצור המשותף. הימים של מכירת מוצר עברו מעולם עסקאות הנשק בין מדינות. כל מדינה כיום שרוכשת מערכת נשק רוצה לדאוג לתעשיות הביטחוניות שלה (אם יש כאלו) ולשוק העבודה. לכן, כל עסקה כזו כוללת העברה של טכנולוגיה ברמה מסוימת וייצור משותף במדינה הרוכשת. כך גם בהודו. זו הסיבה שארה"ב מוכנה 'לפתוח' את הטכנולוגיה של טיל הג'אבלין לגמרי, כולל פיתוח דור 4 על אדמת הודו.

מעבר לשיתוף טכנולוגי, ארה"ב מציעה גם השקעה ישירה בתעשיית הנשק ההודית. ארה"ב נותנת להודו סיוע ביטחוני, בדומה לישראל ודוגמאות לכך אפשר למצוא בעסקת תותחי ה-M777 וטילי ההרפון. יתרה מכך, לתעשיות האמריקאיות יש כסף להשקיע בתעשיות מקומיות והודו מחפשת השקעות כאלו. הודו מכנה זאת "מדיניות השקעות חוץ" (FDI policy), והממשלה החדשה של מודי נרנדרה הגדילה את האפשרות של חברות חוץ להחזיק ב-49 אחוזים מהבעלות בחברה הודית, במקום 29 אחוזים כפי שהיה נהוג בעבר (מקור). זה כמובן מאפשר לחברות אמריקאיות להשקיע בצורה ישירה בתעשיית הנשק ההודית.

איפה ישראל?

ובכן, כל עוד תעשיות הנשק האמריקאיות מכרו 80 אחוזים לצבא ארה"ב ורק 20 אחוזים הלכו לייצוא, לישראל לא הייתה בעיה לתפוס פוזיציה בשוק ההודי. התעשיות הישראליות נחשבות למובילות בעולם בפיתוח והשבחת אמצעי לחימה בים, אוויר, יבשה וחלל. גם בתחום הלוחמה האלקטרונית והסייבר התעשיות הישראליות מהוות יריב שווה ערך (לעיתים אף יותר טוב) מאלו בארה"ב ואירופה.

הבעיה התחילה כאשר ארה"ב החליטה לצמצם את תקציב הביטחון. מאותו רגע, התעשיות האמריקאיות חוו את אותה טראומה שחוו התעשיות הישראליות בשנות ה-80 - הן הבינו שהעתיד טמון בייצוא ולא בשוק המקומי. יתרה מכך, לשיתוף פעולה עם תעשייה ביטחונית במדינה זרה יש יתרון עצום בעיני התעשיות האריקאיות, והוא קשור לכיבוד חוזים עם מדינות זרות. 'הקונץ' טמון בהיבט המשפטי - אם אתה חותם על שת"פ ארוך טווח שחלקו במימון אמריקאי, הממשל לא יכול לגעת בתקציב הזה כל עוד הפרויקט חי. בצורה כזו, תעשיות הנשק האמריקאיות מסנדלות את הממשל כאשר הוא רוצה לקצץ בתקציב הביטחון.

ההבנה הזו של התעשיות האמריקאיות החלה להשפיע על ישראל. ראינו זאת בעסקת מערכת ההגנה האווירית בפולין שרפאל איבדה למעשה חוזה בהיקף של 13 מיליארדי דולרים, ואנו רואים זאת כעת כאשר היא עומדת לאבד חוזה בהיקף של כ-3 מיליארדי דולרים סביב טיל הספייק. וכנראה יש עוד עסקאות על הפרק שבגינן צפויה לתעשיות הישראליות תחרות קשה. בארה"ב מי שעושה את העסקה הוא שר ההגנה או שר החוץ, או שניהם יחד, בישראל אלו הם אנשי המכירות. אולי המנכ"ל והיו"ר של החברה אם מדובר בעסקה ממש חשובה. אבל זה לא אותו דרג. בארץ, ראש הממשלה, שר הביטחון, החוץ או הנשיא לא מקדמים עסקאות נשק. מקורות שונים אמרו שמדובר בהחלטה לא כתובה, אבל קיימת.

בארה"ב הממשל גם דוחף את כל התעשיות יחד. כאשר הייגל סוגר עם נרנדרה הסכם מסגרת רב שנתי, הוא למעשה מייצג את כל התעשיות. בארץ זה לא קורה. כל תעשייה עובדת לבד. למה? לא יודע. אין בישראל תאגיד ביטחוני לשיווק משותף (ולא, סיב"ט היא לא כוונת הכותב). אולי יש בזה היגיון, אבל במצב הנוכחי של שוק הנשק העולמי קשה לראות אותו.

התעשייה הישראלית מתמודדת גם עם הסכם ITAR, שהוא למעשה הפיקוח על הייצוא מטעם ארה"ב. בהפשטה, כל מערכת שיש בה מרכיבים שמגיעים מארה"ב היא תחת הסכם זה, וכל מכירה למדינה זרה מחייבת קבלת אישור מראש מארה"ב. למעשה ה-ITAR יכול לשמש את ארה"ב ככלי לחץ פוליטי על ממשלת ישראל, וגם לשמש אותה כמנגנון להגבלת התחרות מול חברות אמריקאיות. לקידמה הטכנולוגית יש כנראה בכל זאת מחיר.

לסיכום, אין ספק כי הפעילות של ארה"ב בימים אלו בהודו יכולה להעיד על שינוי לרעה עבור תעשיות הנשק הישראליות. לארה"ב יש טכנולוגיה, כסף, השפעה פוליטית ופוליטיקאים שמוכרים נשק. בישראל יש טכנולוגיה. זה טוב מאד, אבל לא מצוין בהיבט המכירה. האם ישראל תתעשת? ייתכן. בארץ מי שאחראי רשמית על קידום מכירות נשק בחו"ל הוא אגף סיב"ט במשרד הביטחון. אבל הוא לא יכול לנצח לבד את ארה"ב הגדולה. בשביל זה, צריך התגייסות ממשלה, כולל כל הזרועות שלה (כלכלה, חוץ, מדע) וגם הירתמות של התעשיות ליצירת גוף שיווק מאוחד. לאלו שחושבים שזה לא אפשרי, אני אומר: תסתכלו על ארה"ב.

You might be interested also