צלחו את הגיהנום

במלחמת יום הכיפורים, גדוד 486 נלחם בצורה עיקשת בגזרה הצפונית של חצי האי סיני. זהו סיפורן של סוללות הגדוד שהצליחו להדוף את המצרים בגבורה

מכמ"ת 486 הוקם בשלהי מלחמת ההתשה בחודש יולי 1970. סוללות הגדוד קובצו מבין סוללות דגם ד' של גדודי חרמ"ש השייכים לחטיבות משוריינות: סוללות א' ו ב' הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים על בסיס חיילים מוסבים מחיל אוויר וחיילי שלב ב', סוללה ג' הייתה סוללה סדירה של גדוד 9 מחטיבה 7 וסוללה ד' נלקחה מגדוד 25 מחטיבה 45. הגדוד התגייס במוצאי שבת והחל לנוע ביום ראשון בלילה לסיני לכיוון טסה, כאשר בדרך שונה היעד שלהם לבלוזה ת"פ חטיבה 275. סוללה ד' המשיכה לטסה כדי להצטרף ל"כוח אלי" בפיקודו של אלי הורוביץ ז"ל, לימים מנכ"ל "טבע", כסמג"ד.

הפריסה הראשונה מול המארב המצרי למעוז "בודפשט" נערכה בערב יום שני 8 באוקטובר 1973, והייתה מבורברת מלכתחילה, בשל פריסת תמק"א (תצפית מטרה קו אפס) במקום פריסה סדורה. לקח שעה וחצי עד שהקנים הוצבו באק"א (אזימוט קו אפס) נכון. שלושת הסוללות ירו על מחסום הקומנדו המצרי, שחסם ממזרח את הגעת תגבורת למעוז "בודפשט". העמדה על ציר הפלסטיק "זגוגית" לא אפשרה לחוליית הקס"מ למדוד עמדה ולחוליית הקנ"א לבצע ירי גדודי, לכן ירו הסוללות ירי סוללתי ברשת עצמית.

"לקראת ערב נכנסנו לפריסה על הכביש. ירינו 150 פצצות בסיוע לטנקים שתקפו את כוח הקומנדו, פלוגת הטנקים נהדפה לאחר השמדת 2 או 3 טנקים", מספר קע"ת א' גדי לייבריידר. "ישבנו כל הלילה. למחרת אחר הצהריים קבלתי פקודה לירות כמה שיותר. ירינו כ-5-4 שעות כ-2400 פצצות, ונכנסנו ללילה. ירינו כך עד 23:30, לקראת אור ראשון הסתערו שוב הטנקים על הקומנדו ואז התברר להם שלא נותר שם אף מצרי חי אחד. הם ברחו".
 
"ב- 8.10.73 התפרסנו באזור בלוזה והמתנו להנחיות", אלי פלדמן מפקד צוות 3 בסוללה א' מספר. "מיד עם הגעתנו ספגנו מאש תותחים ארוכי טווח מצריים, התחפרנו בעמדות אישיות או בכל מחסה שהזדמן, היבטנו לשמים וראינו את השובלים הלבנים של טילי הנ"מ המצריים הפוגעים במטוסינו כמו זבובים. קיבלנו פקודה לנוע קדימה על ציר הפלסטיק לכיוון 'בודפשט', התנועה התנהלה ברצועה צרה באזור ביצות, ומיד עם ההתמקמות בעמדות ביצענו ירי לא מוצלח. לאחר תיקון ירי נוסף נצפו פגיעות מדויקות במטרות והקומנדו המצרי רותק במקומו. בערב ספגנו אש נ"ס ועברנו לעמדה אחורית להתארגנות חדשה". למחרת, ה-9 באוקטובר, בוצע איגוד של שלושת סוללות הגדוד. במהלך הירי הייתה הזנה כפולה באחת המכמ"תים וכתוצאה מכך נהרג הרגם דוד יעקובס ז"ל. הזחל"ם בער ופגזים בתוכו החלו להתפוצץ. על פי הוראת הקע"ת הובא טרקטור והזחל"מ הבוער כוסה בחול על תכולתו, כדי שלא ישמש נקודת טיווח לאש נ"ס מן הסוללות המצריות בפורט פואד.

נתוני הירי של הגדוד באותו ערב – 2,400 פגזים – מהווים שיא צה"לי של ירי תחמושת 120 באירוע אחד. יש לציין את קצין החימוש של חטיבה 275 על דחיפת כל התחמושת הזאת בהתמדה ורציפות בכל שעות הלחימה, ואת הלוחמים שפרקו והכינו את התחמושת לירי. המצרים עבדו מול כוחותינו בנק"ל עם אמצעי ראיית לילה וכמות גדולה של טילי נ"ט "סאגר". הם לא אפשרו לשריון שלנו להתקרב, ריתקו את כוחות החי"ר שלנו אל החול החשוף בטווחי נק"ל אפקטיביים ולא אפשרו להם להסתער קדימה או לסגת. כמות הנפגעים באותו ערב הייתה גדולה. לפיקוד לא היה בפועל שום אמצעי קרקעי להתמודד עם המארב הזה חוץ מאשר "לשפוך" עליו ארטילריה בכמויות שיא, אלא שהתחמושת של ה-120 לא כוללת רסיק אויר, ופצצות הנפיץ/זרחן מאבדות בחול כ-75% מיעילותן בהשוואה לשטחים "קשים" (מרעומי "חתן-כלה" הוכנסו לשימוש רק אחרי המלחמה).

הכלים היחידים שהיו מסוגלים לסייע ביעילות בלחימה מול המארב המצרי על "בודפשט" היו תותחי 155 מגד' 404 בציר "עלקת", אלא שהסוללה לא הוקצתה כסיוע באותו אירוע. האויב המצרי היה גדוד קומנדו בפיקוד עקיד (מקביל לאלוף משנה) שלפי דיווחי המודיעין, לאחר הלחימה, התאמן על המשימה של כיתור "בודפשט" במשך שנתיים. הגדוד המצרי הזה חזר על החסימה הזו עוד פעמיים בין ה-10 וה-14 באוקטובר, על אף האבידות הקשות שספג בלחימה. בבוקר יום רביעי 10 באוקטובר, עלה מטוס סיור לאוויר וזיהה שוחות ריקות. והדרך למעוז נפתחה. לאחר שחרור מעוז "בודפשט" פרסו שלושת הסוללות בעמדות הבאות: סוללה א' בתעוז "יורם", סוללה ב' ב"מימקה" - עלקת, 3 ק"מ מזרחית ל"בודפשט" ומדרום לכביש, סוללה ג' על ציר הפלסטיק "זגוגית 50", והמפג"ד מערבית לבלוזה.

לייבריידר ממשיך לספר כי "בערב הורה לי הסמג"ד להעביר סוללה ל'יורם'. נתנו לי מרגמה נוספת ואמרו לי 'סע'. יחד איתי נכנסו 35 צנחנים כדי לשמור עלינו ועוד 3 טנקי 'שרמן'. נכנסנו לשם בלילה והתברר שהמצרים החלו להתקדם ונסוגו. עם כניסתנו החלו יריות, אנחנו עם המרגמות והם עם תותחים. כל פגיעה שלהם הייתה 'בול', כיוון שהסוללה הקודמת בעמדה טווחה, וכשהם לא ירו ירינו עליהם "הטרדה". כך זה נמשך עד יום שבת ה-13 באוקטובר. כמה פעמים הודעתי למס"ח שאנחנו מטווחים גם על ידי תותחים וגם על ידי טנקים והוא הודיע שאי אפשר לדלג לעמדת חליפין בגלל חוליות קומנדו מצריות.

עם שחר יום א' החלה ההסתערות שלהם". בשעות הבוקר המוקדמות של 14 לאוקטובר החלה התקפת חי"ר משוריין מצרי על תעוז "יורם". ההתקפה נערכה במסגרת מאמץ מצרי שנערך במקביל, באותו יום, בכל הגזרות להבקיע את מוצבי הקו השני שלנו. עם תחילת המתקפה הרגלית המצרית, אשר לוותה ע”י פלוגת טנקים T 34, החלה הסוללה לירות על "לסטים 59" (ציר רוחב העובר צפונית לתעוז "יורם" ומגיע לתעלה דרומית למעוז "כתובה"), תחת אש נ”ס מצרית כבדה. במקביל רוכזה אש ארטילרית של רסיק אוויר 155 מ”מ על המטרות שהועסקו על ידי הסוללה. ריכוז האש הארטילרית למטרה קרובה – 500 מטר מכוחותינו, הביא לפיזור החי”ר ונסיגתו לפני שיצר קשר של ירי נק”ל עם כוחות הח”יר שלנו אשר הגנו על המוצב. במקביל לעצירת המתקפה הרגלית על המוצב התרבו הפגיעות באנשי הסוללה אשר הפעילו את המרגמות תחת אש נ"ס מצרית כבדה באומץ ובהקרבה עילאיים.

קנה אחר קנה הושבת עקב פגיעות באנשי הצוות עד שמפקד הסוללה סגן גדי ליבריידר הודיע בקשר על הפסקת ירי עקב השמדת הכלים. עם נסיגת עיקר הכוח המצרי, חדלה האש המצרית על המוצב וההתקפה הסתיימה. במהלך הירי נהרגו 3 מחיילי הסוללה: יוסף מלכה, ראובן האוזר ויוחנן גדרון, זכרם לברכה. לסוללה היו 21 פצועים, אשר פונו לתאג”ד על ציר "עלקת", ציר הכביש הצפוני של סיני, סמוך לבלוזה, ושארית הסוללה התפנתה לעמדה אחורית כ-2 ק”מ מזרחה מן המוצב, לדיונה, שהפכה למקום מושבה הקבוע עד סוף המלחמה בפברואר 74. ציון בן שושן, שנפצע, נפטר מפצעיו ב-26 בדצמבר 1973. אלי פלדמן מתאר את שהתרחש: "השבנו אש לעבר הכוח המצרי תחת הפגזה כבדה עם פגיעות ואבדות בנפש, עד שנאלצנו להפסיק את הירי בעקבות השבתת הכלים שלנו לאחר ירי טווח אפס. הכוח המצרי נעצר ועם נסיגת הכוח המצרי חדלה האש על המוצב. בסוף הקרב לסוללה היו 21 פצועים ו–4 הרוגים, כאשר אחד הפצועים נפטר בבית החולים.

לאחר כחודש שארית הסוללה פנתה לאחור לבט"ש עד סוף המלחמה כמובן עם עוד מספר פעולות הטרדה ותזוזה למקום חדש, בגלל ההצפה של המצרים". גדי לייבריידר מסכם: "יצוין כי בתדרוכים נאמר לי שמולי עומדים 32 סוללות אויב. שמרתי את זה לעצמי ולא סיפרתי לסוללה. לפני ההסתערות היה ריכוך עם ארטילריה וטנקים שעמדו באגף וירו עלינו, כשאנו חשופים. ירו עלינו מכל כלי אפשרי. כשהם התחילו להסתער עמדנו בחוץ וירינו ואז החלו המרגמות להיפגע ויותר נכון האנשים נפגעו זה אחרי זה. כשלא היו תותחנים הצבתי אפסנאים על המרגמות. את הפצועים וההרוגים פינינו "לבונקרים". נלחמנו עד שנגמרו האנשים. דקה לפני שנגמרו האנשים שלנו המצרים נשברו. כוח העמידה שלנו היה רציני לו ידעו מה קורה איתנו לא היו נשברים. כשהחלו לירות עלינו ביקשתי סיוע אווירי. אחרי ששני סקייהוקים ופנטום הופלו מטילי נ"מ (ראיתי 12 טילים עולים) הפסקתי לבקש סיוע. חבל על החיים שלהם. הדבר היחיד שפחדתי זה שניפול בשבי, לכן נלחמנו. נהרגו לנו בסך הכל 5 אנשים (אחד הפצועים מת מפצעיו), נפצעו 27 ו-3 לקו בנפשם ואושפזו בבאר יעקב".

הסוללה פעלה באומץ ובהקרבה תחת האש המצרית. שארית הסוללה דילגה לעמדת חליפין אחורית, שנמדדה מראש. תוך כדי הדילוג ירו המצרים אש נ"ס אל הכלים הנעים לעמדת החליפין. מאוחר יותר התברר שקת"ק מצרי ישב על דיונה קרוב לעמדת החליפין וטיווח את הסוללה. "האירוע של הקרב ביום 14.10 הוא סיפור גבורה אילם של מפקד אמיץ וצוותי "גיזרים" שפעלו עד כלות – כך פשוטו כמשמעו. דמעות עולות בעיני כשאני נזכר באירועי אותו היום", מספר דניאל יופה, קת"ק סוללה א'.

"אני לא הייתי שם בין הלוחמים האמיצים האלה, שפרקו בידיהם את הפצצות, מסרו אותן מאיש לרעהו, לזחל"מים ולטענים שהחליקו אותם חשופים אל פי המרגמות. אני הייתי מלפנים בעמדה חפורה ומשוכפצת וצפיתי אל האויב והטנקים שלו המתקדמים לעברנו. כשגדי המפקד הודיע לי בקול יבש שכל הקנים שלו יצאו משימוש והוא אינו יכול לסייע לי יותר – לא הבנתי ולא תיארתי לעצמי מאיזה גיהינום הוא מדבר. אחר כך, כשירדתי אל בין העמדות וראיתי את הזחל"מים העזובים כמו לאחר סערת הוריקן, את המכתשים האפורים והמניפות הסרוקות על פני העפר של רסס הפגזים, את השכפ"צים המדממים ואת חמרי החבישה המפוזרים - הבנתי הכול, אך לא ירדתי אז, ברגע ההוא, לעומק הנחישות והגבורה של החיילים האלה, שירו דקות ארוכות חשופים תחת אש תופת. אני יכול רק לדמיין את הרגעים הנוראים האלה, חזור ודמיין, כבר 40 שנה. היום אני יודע.

היה זה, כנראה, המקרה המתועד היחיד של סוללת 120 שנחשפה לאש נ"ס כל כך כבדה בעוצמה של גדוד 122 מ"מ קצר (18 או 24 קנים), במשך קרב של 20 עד 30 דקות, וחדלה במקומה משום שכל אנשיה נפגעו. "השאלה המפורסמת – מתי סוללת חת"מ רשאית לדלג לעמדת חליפין – מקבלת באירוע הזה משמעות טראגית. החיל לדורותיו התחבט רבות בשאלה הזו. והיא נשארה רלוונטית עד היום. מי יכול לקבל את ההחלטה – אני הקע"ת שחוטף אש וחיילי נפגעים, או אני הקש"א שצריך את האש וחיילי נפגעים? של מי הדם אדום יותר? מהו כוח עמידה? מהי נחישות? מהי גבורה? מתי היא במקומה? מתי היא נדרשת משום שהיא מחפה על היעדר שיקול דעת ועבודה לא מקצועית? ומה עושה את ההבדל בין השניים?", יופה מהרהר.

הסוללה ניסתה לירות פצצות עם מטען הודף רקטי כדי להשיג טווח, אך ללא הואיל. הסוללה דילגה לעמדת חליפין קדמית, ביצעה תאום כוונות ונכנסה לשגרת חיים כולל ביצוע ירי. בכל ערב ירו תאורה להטרדה על המצרים. בשעה 22:10 נכנסה לתוקף הפסקת האש. לסוללה ב' צורפה מחלקת חרמ"ש לצורך אבטחה מפני פשיטת הקומנדו המצרי, עובדה שאפשרה לחיילי הסוללה לישון קצת יותר בשקט בלילה. "באחד הימים נגמרו המים בסוללה ב'", מספר דני דקל, קע"ת הסוללה. "לא היה במפג"ד מי שיעז לנסוע למלא את עוקב המים. שנים התנדבו הרס"ג אריה עצמוני וחייל חרדי בנימין קלוגר, ספרן בספריה הלאומית. רתמו את העוקב לנ"נ מקרטע, והביאו מים לסוללה צמאה ממקום שלא היה מי שיעז לנסוע לאחר רדת החשכה". היו ניסיונות הפגזה לכיוון סוללה ג', ללא פגיעה. סוללות ב' וג' החליפו את עמדותיהן, לאחר ההחלפה הייתה התקפה נוספת על מוצב "בודפשט" וסוללה ג' השתתפה בהגנה על המוצב. בסיום הקרב היה לסוללה פצוע מרסיס בבטנו. למחרת שוב החליפו הסוללות עמדות – סוללה ב' חזרה לשפת הים וסוללה ג' פרסה בעמדה מזרחית לתל פלוסיון, עיר קדומה בסיני על הדרך בין עזה למצרים. ב-22 באוקטובר הייתה הערכות לקראת פריצה של קווי המצרים לאורך הים התיכון במטרה להגיע לצפון תעלת סואץ.

כהכנה לפריצה בוצעה הפגזה על מוצבים מצריים מערבית ל"בודפשט" ומטוסי חיל האוויר תקפו את מיכלי הדלק צפונית לתעלה. סוללה ב' הייתה צריכה להיות הסוללה הקדמית שתנוע עם הכוחות, אך עם כניסת הפסקת האש בוטלה הפעולה וסוללה ב' שבה למקומה. אלי פלדמן ציין מספר אירועים חשובים שהתרחשו במהלך הפסקת האש: חיסול חולית מודיעין בדצמבר, חתונתו ב-11/12/1973, שאורגנה ללא ידיעתו על ידי הקע"ת ליבריידר, והצפה יזומה של המצרים באמצעות משאבות, שכמעט והובילה לעזיבת העמדה. "ההצפה של הביצה תפסה את סוללה ב' באמצע הופעה של צוות יוצאי להקת גיסות השריון", הקע"ת דני דקל נזכר. "השומר הקיצוני לכיוון דרום מערב הבחין במים המתקדמים מזרחה. תוך כמה שעות הוצפה העמדה, הסוללה עלתה עם הכלים על הכביש ולמחרת הוכנסה למוצב 'בודפשט' שבו נשארה עד השחרור. משאית זיל עמוסת פצצות, שחנתה בעומק השטח, נשארה בביצה עד סוף החורף".

גדוד 486 הוסב בשנת 1975 לתותחים מתנייעים M109 יחד עם כל יחידות אגד 215, וקיבל מספר חדש. במתכונתו זו, נטל חלק במלחמת של”ג בשנת 1982 בגזרת אגם קרעון, ועומד לשירות עם ישראל עד עצם היום הזה. יופה, קת"ק סוללה א', סיכם כי "החלק היחידי שאינו עשוי מברזל הוא האנשים. כל החיילים אשר שירתו במלחמת יום הכיפורים שוחררו ממילואים זה מכבר. חלק מן הניסיון הקרבי שצברו במלחמות ישראל הוטמע וודאי בתורת הלחימה של צה”ל. חלקו האחר - נקווה שלא ילמד מחדש בעתיד, על ידי בנינו".

בגיליון "תמיד תותחן" 56, היוצא לאור בימים אלה, תפורסם המשך הכתבה שתעסוק ב"כוח אלי" ומפקדת הסיוע

***
מתוך אתר תמיד תותחן. לאתר לחצו על הקישור

You might be interested also

The heads of the NATO member states on Monday in Brussels. Photo: Jacques Witt/Pool ABACAPRESS.COM 

NATO increases efforts to eliminate cybercrime

At a summit held one day the G7 one, it was decided to adopt a comprehensive new policy on the issue, and discussions were held regarding the invocation of NATO's Article 5, under which the alliance treats an attack on one member state as an attack on all