על טכנולוגיה ואומץ לב

המגע בשדה הקרב מפנה את מקומו להתמודדות בין קרונות שליטה שרואים את האויב דרך סנסורים מטווחים ארוכים מאוד. תא"ל (מיל') אסף אגמון על הסכנה הטמונה בכךעל טכנולוגיה ואומץ לב

שדה הקרב של המאה ה-21 השתנה מאוד לעומת מה שהיה רק לפני מספר שנים. השתנות שדה הקרב והסביבה האסטרטגית והאופרטיבית של מדינת ישראל לא רק שאינה פוסקת – נהפוך הוא, היא מואצת ופניה משתנים מדי יום ביומו. ברצוני להתריע על מגמה מסוכנת המתרחשת בצה"ל (כמו גם בצבאות רבים אחרים ברחבי העולם).

אתגרי שדה הקרב מעצימים את הצורך לפתח ולהשתמש בטכנולוגיות מתקדמות במטרה למצוא פתרונות טובים יותר ממה שיש בידנו כיום, הן בתחום האמל"ח, והן בתחום הפיקוד, השליטה והאימונים. הפיתוח והשימוש בטכנולוגיות מתקדמות, כלים בלתי מאוישים ותחילת פיתוחים של מערכות אוטונומיות מביאים איתם השפעות ישירות ועקיפות. ה"חיכוך" של לוחמים בשדה הקרב הופך ל"אש מדויקת מנגד", המגע בשדה הקרב מפנה את מקומו להתמודדות בין קרונות שליטה שרואים את האויב דרך סנסורים מטווחים ארוכים מאוד.

החשיבה המבוססת על ביצועים טכנולוגיים תופסת את מקומה של החשיבה המבצעית. היכולות הטכנולוגיות המאפשרות שליטה מרחוק בזמן אמת וממגוון סנסורים מחזקים את תפיסת הריכוזיות ואת ההכרה שהמפקד "הבכיר" רואה את הכל והוא היחיד היודע ומבין את שדה הקרב והמערכה גם ברמה הטקטית ובוודאי ברמות שמעליה. תובנה זו תפסה מעמד איתן בקרב הפיקוד הבכיר ויתרה מכך, גם בפיקוד הבינוני והזוטר הנמצאים בשדה הקרב לא מערערים עליה.

בדרך זו אנחנו מפתחים שדרת פיקוד שבפעילות הביטחון השוטף בו הוא משתתף ובמערכה שבין המלחמות (מב"מ) המתקיימת יום יום, הוא מתרגל לשרשרת פיקוד קצרה ביותר בה ההוראות מגיעות אליו ישירות מהמפקד הבכיר ולו נותר רק לבצע, ובעיקר להפעיל את המערכות והאש לפי פקודות מפורטות.

ללא קשר להתפתחויות אלו עקב אילוצי התקציב, ויותר מכך עקב מאבק חסר כל רסן שהתחולל לאחרונה על חלוקתו, חל פיחות דרמטי במעמדו של איש הקבע. הביקורת חסרת האחריות גורמת לחיסול ערך הנתינה והשרות של משרתי הקבע ויצירת תהליך של "נבואה המגשימה את עצמה". פחות ופחות אנשים מוכשרים רוצים לראות את עתידם במסגרת אשר זוכה לקיתונות של ביקורת וחוסר הערכה. יתרה מכך, קיצוצי התקציב מעצימים את תהליכי הפיטורים ואנשי קבע רבים מוצאים את עצמם כמועמדים לפיטורים או שסיכוייהם להמשך שירות או קידום לוטים בערפל כבד.

מולם, "צבא המילואים" עובר תהליכי קיצוץ דרמטיים. חטיבות מילואים שלמות נסגרות. אנשי המילואים כמעט ואינם משתתפים בפעילות הבט"ש ותרומתם הסגולית יורדת. אנשי המילואים הביאו איתם תמיד את בגרותם וניסיונם ואת הנכונות לתרום לעניין שלא על מנת לקבל תגמול. עקב כך, היו הם תמיד אלו שעמדו ואמרו את דעתם המקצועית, המבצעית והאזרחית, ללא כל מטרה של נשיאת חן או רצון לקידום. הווקטורים של פיחות במעמדו של איש הקבע מחד וירידה בכמות ובחשיבות תרומתו של איש המילואים מאידך, מביאים אותנו לצבא בו ה"שיח" המבצעי, המקצועי, הערכי והאישי - רדוד עד לא קיים כלל. אתה מתהלך בגופים הטכנולוגיים הצבאיים והאזרחיים ורואה שהידע נמצא אצל הצעירים.

בקצבי ההשתנות האדירים של תקופתנו מי שלא מבין זאת לא מבין עד כמה הוא לא רלוונטי. לעומת זאת, בצה"ל של היום, וגם בחלק מהתעשיות הביטחוניות הגדולות, אין לצעירים ערוצים להשפיע, להביע דעה, ליזום ולנסות להגשים. לעומתם, המפקדים הבכירים רואים מניסיונם של קודמיהם כי ניסיון לגבות את פקודיהם , גם אם טעו, עלול לגרור אותם לתשלום יקר מאוד הן מהבחינה הציבורית והן מבחינת קידומם. הדרג הפוליטי מאז ומתמיד הרחיק עצמו מכישלונות וכך נותרנו עם גוף גדול מאוד המורכב מבני אנוש שיודעים כי אסור להם לטעות, לא בהתבטאות, לא במעשה, לא בלקיחת סיכון בתנאי אי וודאות. בקיצור: להיות עסוקים כל הזמן בלהקטין את הסיכון האישי שלהם. צבא של "אומרי הן" לא יוכל לנצח גם אם תהיינה בידיו המערכות המתוחכמות ביותר ושום טכנולוגיה לא תוכל להחליף אומץ לב שהוא הבסיס לכל עמידה מול אתגרים קיומיים.

You might be interested also