ניהול המערכה בעימותים מוגבלים

מיוחד, מאת אלוף מיל' דוד עברי: עוד ירבו לנתח את הליכי קבלת ההחלטות וניהול הלחימה במבצע "צוק איתן", אבל יש להתחיל עם שינוי יסודי של מילון המושגים שלנו, בכל הקשור להרתעה והכרעה. ניתוח מיוחד

בעוד העימותים המוגבלים והא-סימטריים הפכו להיות השגרה, המלחמות הכוללות בין ישויות מדינתיות בהן שני הצדדים משקיעים את כל המשאבים הלאומיים להשגת הכרעה, הפכו פחות ופחות רלוונטים. תורות הלחימה, או תורות ניהול המערכה, שנדונו ונלמדו עשרות בשנים כגון תורתו של קלאוזוביץ או המשולש הבן-גוריוני: הרתעה, אתרעה, הכרעה, נשארו נכונות למצבי העבר, למלחמות הכוללות, אך אינן מתאימות למצב השגרתי החדש. מאידך, רבים משתמשים בתורות אלה בניתוח והערכת המהלכים הצבאיים והמדיניים במצב החדש.

ההרתעה המתייחסת למלחמה הכוללת, נשארת רלוונטית אך באותה מידה שאנחנו משיגים הרתעה כנגד מלחמה כוללת, אנחנו יכולים לאבד הרתעה כנגד שיגור רקטות בגזרה מסוימת. בנושא האתרעה, הרי ניתן להכין מערך מודיעיני למלחמה כוללת. ניתן להכין רשימת סימנים מתריעים אשר יבהירו בוודאות על כוונה לפתיחת מלחמה על ידי הצד השני, אך המערך המודיעיני הזה והסימנים המתריעים הם אינם רלוונטים לטרור התאבדות. לפי קלאוזוביץ' ההכרעה מביאה את המפסיד למו"מ על תנאי הכניעה. לכן חייבים לשמר אלמנט שלטוני בצד המפסיד אשר יממש את תנאי הכניעה.

אלה הטוענים שמושגת הכרעה מסוימת בעימותים מוגבלים, מתכוונים שמושג ניצחון צבאי מקומי, אפילו הוא מאוד משמעותי, אך אין מושגת הכרעה. מושגות שיחות בהנהגה בינלאומית או מעצמתית להשגת הסכמי הפסקת אש, או נוצר מצב שהאינטרס של שני הצדדים הוא להפסיק את האש כשכל צד טוען להישגים מדיניים מסויימים, אך בדרך כלל הקונפליקט בבסיסו לא נגמר.

במלחמת עיראק האחרונה, כוחות האו"ם בהנהגת ארה"ב הכריעו את צבא עיראק כל עוד נלחמו בין "מדינות". מאחר והושמד כל הממשל העיראקי, לא נשארה יישות שלטונית לממש את המשך השלטון. המשך התהליך חייב את הכוחות המנצחים לשהות במדינה והם נכנסו לעימות א-סימטרי עם גופי טרור, מאבק שאין לו סוף ואין בו הכרעה. במלחמת לבנון השנייה, הנצחון הצבאי לא היה ברור, אך בוודאי לא הושגה הכרעה. המכה על שכונת דאחייה והשמדת הטילים ארוכי הטווח היו הישג משמעותי, אולם גם ביום האחרון לפני הפסקת האש שוגרו כ-250 רקטות לעבר ישראל למרות שכוחות היבשה נכנסו לדרום לבנון. כמות שיגורים זו היתה אולי השיא של כל המערכה.

בראיה הלבנונית, החיזבאללה הכריז על נצחון והשתלט על השלטון בלבנון. מכאן הושגה ההרתעה שעומדת כבר מ-2006, כיום כ-8 שנים. זאת לא בגלל המכה הצבאית הישראלית, אלא משום שחיזבאללה חושש לאבד את הישגיו המדיניים בלבנון במקרה של עימות נוסף עם ישראל. עם זאת הוא מכין כוחות ציוד ואמל"ח למלחמה עתידית. ההרתעה של 8 השנים האחרונות הושגה לא בגלל ההישג הצבאי הישראלי. ההרתעה הושגה בגלל אינטרסים אחרים שהתפתחו ואשר לנו לא היתה שליטה או השפעה עליהם, מה גם שבשלוש השנים האחרונות חיזבאללה נתון במלחמה בסוריה ואיננו מעונין בחימום הגבול עם ישראל. אולי נכון להדגיש שמלחמת לבנון השנייה גרמה לאובדן הרתעה בתחום הרקטות, וזה מה שדירבן את ההצטיידות המאסיבית ברצועת עזה. עצם כניסת כוחות יבשה לשטח לבנון ב-2006 לא הפסיקה את שיגור הרקטות והמכה של היום האחרון הייתה הוכחה לאבדן ההרתעה.

מה שהחזיר חלקית את ההרתעה כנגד הרקטות זו "כיפת ברזל", גם ב"עמוד ענן" ובוודאי ב"צוק איתן". דווקא פעולה הגנתית יצרה מצב של חוסר יעילות במערך הרקטות והוציאה את העוקץ מההשקעה העצומה שנעשתה בתחום זה. הבעיה הראשונה בה פתחתי היא שאנחנו משתמשים במושגים ובתורות לא מתאימים בקונפליקטים הקיימים, דבר שגורם לוויכוחים אינסופיים בנושא השגת הרתעה או הכרעה. המסקנה המתבקשת היא שנכין מושגים, תורות לחימה ותורות הפעלת כוח התואמים את המצב של העימותים בהם אנחנו חיים ונבחן עצמנו לפיהם.

במצבים החדשים גם ניצחון צבאי מזהיר יכול להביא לכישלון מדיני או לנזק מדיני. לעיתים ניתן להשיג את ההרתעה גם ללא כוח צבאי. אקדח טעון מאיים יותר מאקדח מעשן. זאת על ידי יצירת מצב שהצדדים אינם מעוניינים בעימות צבאי כי כל צד יפסיד משהו. בעימותים המוגבלים והא-סימטרים קיימת המגבלה של שימוש בכוח מהסיבות המאוד מוכרות כיום: התקשורת והצילום הטלוויזיוני המצויים בתוך שדה הקרב ומשדרים בזמן כמעט אמת. בנוסף, הצורך בקונצנזוס לאומי פנימי. הצורך בשכנוע עצמי שהפעלת הצבא הוא הכרחי. הצורך בגיבוי בינלאומי, לפחות ממעצמות מסוימות. עוצמת הגיבוי מכתיבה את משך הלחימה ומידתיות הפעלת הכוח. גם הרגישות לאבידות בלתי מעורבים, לאבידותינו בקרב האזרחיים והרגישות לאבידות בקרב כוחותינו. לפיכך, בתנאים אלה אין ניתן להגיע להכרעה צבאית. ניתן להגיע לניצחון מידתי בהתאם למצבנו בפרמטרים הנ"ל. בין אם צילומים קשים או טעות מבצעית או צמצום גיבוי בינלאומי או שילוב של פרמטרים, מביא למצב שיש להפסיק לחימה.

עורף מוגן – צבא מוכן

הלקחים בתחום בניין הכוח הם מאוד משמעותיים. יש להשקיע בהגנה אקטיבית ופסיבית כך שיאפשרו שיקול דעת נבון על הפעילות הצבאית ההתקפית, כלומר ככל שהעורף ירגיש יותר מוגן, ניגרר פחות לפעילות בלתי שקולה או ללא הכנה מספקת. בתורת הפעלת הכוח רצוי לשאוף לעימותים קצרים בני ימים בודדים. בכך נשיג אפקטיביות גדולה של כוח האש החזק שבידינו ואפקט פסיכולוגי חזק זמני שיכול להתקהות עם הזמן. הגיבוי המדיני הבינלאומי יחזיק מעמד כל עוד ההשפעה של צילומי ההרס לא הוטמעו.

פרמטר האבידות עדיין בתחום הנחשב מידתי. מאחר והכוונה היא להשיג הישג מדיני, הפעולה הצבאית היא רק אמצעי לכך. המקום שבו אנחנו צריכים לשאוף להפסקת הלחימה הוא ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו מתחילים להפסיד מדינית. נכון שלא רק תלוי בנו, אך אנחנו יכולים גם להכריז על הפסקת אש חד-צדדית, כך שהיוזמה תהיה בידינו מחד, ומאידך הסיכוי להשיג שוב גיבוי מדיני סביר בהחלט. באופן סכמתי, ניהול המלחמה איננו חייב להיות בפעילות צבאית רציפה. יש לעקוב כל הזמן על המגמות של הפרמטרים אותם מנינו. בכל עימות פרמטרים אחרים הופכים דומיננטיים.

לעיתים פרמטר אבידותינו, לעיתים זו דעת קהל פנימית, ברוב המקרים מידת הגיבוי המדיני החיצוני היא שתשפיע מאד על התהליך, אך לעיתים גם טעות מבצעית או מקומו של הקונפליקט בתוך אירועים בינלאומיים אחרים. אם מראש נחליט שאין חייבים בפעילות צבאית רציפה, נוכל להגדיר יותר מדויק ובר השגה את המטרות של המבצעים הצבאיים. נוכל לעבור שלבים או מדרגות של עצימות העימות בצורה מבוקרת, כך שלא נקלע למצבים של אובדן יוזמה מצידנו וכורח לבצע מהלכים לא נבונים. השגת ההרתעה איננה חזות הכול.

האינטרס הלאומי-בטחוני הוא מעל ההרתעה. למשל, במלחמת המפרץ הראשונה, מדינת ישראל – בהנהגתו של ראש הממשלה שמיר- לא הגיבה על ירי הטילים מעירק ובכך טענו רבים שאיבדנו הרתעה. אך האינטרסים האסטרטגיים הלאומיים האחרים שהשגנו היו חשובים יותר, כלומר ההרתעה איננה היעד האסטרטגי הדומיננטי, דבר שהוא בתחום ההחלטה המדינית הטהורה ולא בתחום הצבאי. בנוסף, חשוב להבין שלא תמיד משיגים הרתעה על ידי מכה צבאית קשה, אלא על ידי יצירת אינטרסים ששני הצדדים מעוניינים לשמר או חוששים מלאבד.

You might be interested also