כל הטעויות, כל הספינים

המשא ומתן עם הפלסטינים בינתיים במבוי סתום, אבל האם זו הייתה בכלל המטרה? עמיר רפפורט מספק תשובות בטורו השבועי

ההערכה במערכת הביטחון לאורך כל השבוע הייתה שהאינטרס הפלסטיני הוא להמשיך את השיחות עם ישראל גם לאחר תום הזמן המקורי שהוקצה להן. מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'ון קרי, גם אם הוא "משיחי" כמו שאמר עליו שר הביטחון וגם אם לא, להוט להמשיך את המו"מ, ולפי עמדה ביטחונית עצם קיום השיחות הוא בהחלט אינטרס ישראלי במצב הנתון.

אז איך קרה שהשיחות שכולם רוצים להמשיך, הגיעו אל סף פיצוץ בסוף השבוע הזה עד כדי כך ש"מדינת פלסטין" פנתה לאו"ם ביום רביעי בבקשה להצטרף ל-15 אמנות חדשות, בניגוד להיגיון של המגעים? זה קרה בעיקר בגלל שעיקר האנרגיה הישראלית והפלסטינית הושקעה לא במציאת נוסחה לחידוש השיחות, אלא ביצירת סיפור כיסוי שיפיל את האשמה לכישלון השיחות על הצד השני. בדיוק כמו המאמץ הגדול בכיוון הזה בתום שיחות קמפ דיויד ביולי שנת 2000.

בדרג הביטחוני – מדיני יש ביקורת נוקבת על אופן ניהול המגעים בנושא המו"מ (על ידי דמות המפתח עו"ד דוד מולכו): הטענה העיקרית היא שישראל ממשיכה למכור עקרונות בסיסיים כמו אי שחרור מחבלים על דם על הידיים, ניתוק כל קשר בין הרשות הפלסטינית לערביי ישראל או הרעיון של "חילופי שטחים" - התנחלויות תמורת שטחים ממערב לקו הירוק (כל הנושאים האלה עלו לקראת חידוש המו"מ) ובעיסוק בחשבונאות - כמה מטרים וכמה מבנים יאושרו לבנייה גם בתקופת המו"מ.

נאמנות כפולה

שר הביטחון יעלון הוא הרבה יותר מחושב ופחות סובל מפליטות פה מכפי שזה נראה: האמירות שלו כנגד סיכויי המו"מ הם חלק מאג'נדה סדורה שבה הוא מאמין עוד מימין כרמטכ"ל - לפי תפיסתו צריך לערער על עצם מה שנראה כמובן מאליו – נכונות ישראלית לפינוי ישובים בקו הירוק, כחלק מטקטיקת המו"מ. גם האמירה שלו כנגד מזכיר המדינה קרי אינה חסרת תקדים - כשהיה רמטכ"ל הסתבך ב"פליטות פה" על שיקול דעתה של מזכירת המדינה אז, מדלן אולברייט, ונאלץ להתנצל.

האם יעלון הוא במידה רבה פרסונה נון גרטה בוושינגטון? כנראה שכן. בירושלים הוא עדיין שומר על קשר עם האמריקאים. יעלון השתתף השבוע בפגישות עם ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, הגנרל מרטין דמפסי, שהגיע כאורחו של הרמטכ"ל, רא"ל בניי גנץ, וגם בפגישה רבת משתתפים שאחד הנוכחים בה היה גם ג'ון קרי (יעלון וקרי לא החליפו מילה אבל גם לא שיגרו חצים זה על זה). הביקור של דמפסי בארץ, אגב, נערך שבעה חודשים בלבד אחרי ביקור קודם שלו בארץ.

תדירות הביקורים בארץ ממחישה כי האמריקאים ממשיכים לחבק את צה"ל חיבוק דב ולהיות מודאגים מהאפשרות שישראל נערכת לתקיפה חד צדדית של מתקני הגרעין באיראן (חודש אחרי ההשתלטות על ספינת הנשק האיראנית בחופי סודן, ניתן לקבוע חד משמעית כי הניסיון הישראלי לגלגל אשמה על איראן ולסבך אותה מדינית לא צלח. האיראנים ממשיכים לרקוד טנגו עם המערב ולפי התפיסה הישראלית גם להתקדם במקביל, לאט לאט, לעבר הפצצה הראשונה שלהם).

מאמצי ארה"ב אינם מסתכמים בשיגורו של דמפסי ובתדרוכים עם עיתונאים ופוליטיקאים: משלחת בכירה בראשות תומס פיקרינג תגיע בשבוע הבא לארץ, ותנסה גם כן להסביר למקבלי החלטות את השיקולים שמאחורי המגעים עם איראן.

אחת ההתפתחויות המוזרות של השבוע הייתה שילוב גורלו של יונתן פולארד בנושא הארכת המו"מ עם הפלסטינים: זו אינה פעם ראשונה, נתניהו ניסה לכרוך את שחרור פולארד עם הסכם וואי כבר בשנת 1997, אז ללא הצלחה. גם עכשיו עדיין לא ברור האם פולארד ישוחרר: הבעיה הגדולה שלו היא התנגדות עזה לשחרור של גורמי הריגול הנגדי בארה"ב. מבחינתם, גם אם לא נעים להודות בכך, היהודים הם חשודים תמידיים בנאמנות כפולה. זו הסיבה שכל יהודי דתי, בעיקר אם יש לו משפחה בישראל, מקבל באופן אוטומטי, סיווג ביטחוני מוגבל לפי הקריטריונים הנהוגים בארה"ב (זה די דומה לאופן שבו נותנים בישראל סיווג ביטחוני לערבים ישראלים).

ארה"ב מעצבנת את מערכת הביטחון גם בכך שהיא ממשיכה לעכב מתן אשרות כניסה (ויזות ) לבכירי המערכת, משיקולים שעדיין לא הערכת הוסברו רשמית (סוגיה שנחשפה בראשונה במעריב ובישראל דיפנס). הערכת מערכת הביטחון לקראת סוף השבוע הזה הייתה שאיכשהו תימצא הנוסחה להארכת השיחות.

לעומת זאת, ספק אם פולארד יחגוג את ליל הסדר בחופשי (אם כי בשלב מסוים יתרצו גם גורמי הביון בארה"ב ויסכימו לשחרר אותו, למרות שהוא מבחינתם הגורם שאמור להרתיע כל יהודי מפני נאמנות כפולה).

You might be interested also