כך בוטל הממשל הצבאי

אנו עדים בכל עת של עימות צבאי עם שכנינו להתעוררות לאומנית בקרב ערביי ישראל, תזכורת על השיפור העצום שהיה למגזר הערבי בביטול הממשל הצבאי לפני כמעט יובל שנים

מקום המדינה ועד 1966 היה קיים בישראל ממשל צבאי מלא על ערביי ישראל. משטר זה הגביל במידה רבה את חופש התנועה של ערביי ישראל ואת זכויות הקניין שלהם. הגבלות אלה לא חלו על זכותם של ערביי ישראל לבחור ולהיבחר לכנסת, ויתר על כן הערבית הוכרה כשפה רשמית לצד העברית.

הממשל הצבאי הוקם רשמית ב־21 באוקטובר 1948 על בסיס "תקנות ההגנה (שעת חירום)" מתקופת המנדט הבריטי בשנת 1945. עם הקמת המדינה הוחלט להשאיר בתוקף את כל חוקי המנדט (למעט תקנות "הספר הלבן"), וכך נותרו בתוקף גם "תקנות ההגנה (שעת חירום)". הממשל הצבאי הופעל לגבי האוכלוסייה הערבית בארץ בשלושה מרחבים - הגליל, המשולש הקטן והנגב. הוא הוחל ברובו המכריע על כפרים ועל הערים רמלה, לוד ומגדל-אשקלון. בערים המעורבות חיפה ויפו בוטל הממשל הצבאי כבר ביולי 1949. תחילה פעל הגוף הממשלתי במקביל ל"משרד המיעוטים", שהיה אחראי על הנושאים ההומניטריים של ערביי ישראל. משרד זה בוטל ב־1949, והממשל הצבאי, יחידה צבאית, נשאר הגורם כמעט יחיד לטיפול באוכלוסייה הערבית, תוך שהוא מונע ממשרדי הממשלה השונים מגע ישיר עמה.

הגורם הממלכתי האזרחי הנוסף היה לשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. בשנים הראשונות ראו בממשל הצבאי רע הכרחי בשל תמיכתם של ערביי ישראל בזמן מלחמת העצמאות במדינות ערב. מאמצע שנות החמישים, וביתר שאת לאחר טבח כפר קאסם ב-1956, גברו הקריאות לביטולו. בשנת 1955 המליצה ועדת חקירה, בראשות יוחנן רטנר, כי אין מנוס מהמשך הממשל הצבאי כדי למנוע חזרת פליטים.

הדו"ח שיקף תמונה חד ממדית שאפיינה את הצמרת הביטחונית והמדינית של ישראל באותן שנים: הערבים הם יסוד לא נאמן, "גיס חמישי", ועל כן ממשל צבאי הוא הגורם היחיד היכול להתמודד עם סיכון זה. ב-1958 המליצה וועדת שרים בראשות שר המשפטים רוזן ברוב של שלושה מול שניים לבטל את הממשל הצבאי. ראש הממשלה בן-גוריון דחה את מסקנות הוועדה, על פי המלצות ראשי מערכת הביטחון.

משימתו המרכזית של מנגנון הממשל היתה דווקא אזרחית: פיקוח מיוחד על המיעוט הערבי, שהתמקד במניעת חופש תנועה והגבלות על תעסוקה. בראש הממשל הצבאי במטכ"ל ובמשרד הביטחון עמד אותו אדם – קצין בדרגת אלוף משנה. בתפקידו הצבאי היה כפוף לרמטכ"ל ובתפקידו האזרחי – לשר הביטחון. שנות הששים היו השנים האחרונות לקיומו של הממשל הצבאי לגבי ערביי ישראל.

ב-17 השנים בהן הוחל חשו ערביי ישראל כי מצבם הפוליטי והחברתי עגום מאד. שלב ראשון בהקלות על האוכלוסייה הערבית החל עוד ב-1954 בתקופת שר הביטחון פנחס לבון. דווקא מפלגת "חרות" בראשות מנחם בגין תבעה כבר ב-1962 להסיר את הממשל הצבאי בטיעון כי במדינה דמוקרטית הצבא אינו רשאי למשול באזרחים. עם כניסתו של לוי אשכול הוא המשיך בהקלות. במשא ומתן הקואליציוני ב- 1965 דרשו מפ"ם ואחדות העבודה לבטל את הממשל הצבאי, ואשכול התחייב לבטלו תוך שנה. בחורף 1966 החליט אשכול חרף התנגדותם של מפקדי צה"ל לדבוק בהתחייבותו.

ראשי מערכת הביטחון וצה"ל בתקופת הרמטכ"ל יצחק רבין התריעו על הסכנות הצפויות למדינה אם יתבטל הממשל. לדברי ותיקים השב"כ תמך בהמלצה לבטל את הממשל הצבאי כחלק ממגמת ההתמסדות של ישראל כמדינה דמוקרטית. הנושא הפך אז מעניין בטחוני לעניין פוליטי מובהק. המתנגדת העיקרית לתוכנית היתה מפלגת רפ"י בהשראת בן-גוריון, אשר ראה בסוגיה זו כלי ניגוח נגד ראש הממשלה אשכול.

הממשל הצבאי על ערביי ישראל הוסר סופית ב-6 בנובמבר 1966.

You might be interested also