ים של תקוות מול אטימות-לב של הבריטים

בטורו השבוע חוזר אפרים לפיד לתקופה "ההעפלה", בה עשרות אלפי עולים בלתי לגליים העפילו לישראל דרך הים

ההעפלה, או עלייה ב', היא אחת התופעות המסעירות ומעוררות הרגש במפעל הציוני. טוב להיזכר ולהעריך את גודל ההישג בשבוע בו אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. עלייה ב' מקפלת בתוכה סיפורי הצלחה על הצלת יהודים פליטי השואה בצד דרמות של טרגדיה ואימה. היא בוצעה בשנים 1948-1933, מלפני פרוץ המלחמה ועד הקמת המדינה ממש.

בשנים שלפני המלחמה הייתה פעילות מצומצמת ועיקר התנופה היה לאחר המלחמה. מפעל העלייה הוקם כאשר הבריטים החלו לצמצם את מספר העולים המורשים להגיע לארץ-ישראל (פלשתינה של אז). המכסה המוגבלת שקבעו הבריטים ("סרטיפיקטים") הייתה לפי מה שחשבו אז לגבי כושר הקליטה של הישוב היהודי. בשנת 1933 המתינו רבבות יהודים באירופה לעלות לארץ כאשר שאר ארצות העולם היו נעולים בפניהם. רק מספר זעום היה בר מזל לקבל רישיונות מהבריטים, ששלטו כאן בתוקף מנדט חבר הלאומים.

המסקנה של הנהגת הישוב בארץ הייתה להקים ארגון שיביא בדרכים לא-חוקיות ("עלייה בלתי-לגלית") את המוני היהודים. מקובל לראות את שתי ההפלגות הראשונות שארגנו אנשי "החלוץ" בפולין ב-1934 והפלגה נוספת של אנשי בית"ר בפולין באוגוסט 1934 כראשית המבצעית של ההעפלה. בתחילה היו העולים קבוצות אידיאולוגיות מהתנועות הציוניות ובהמשך נוספו אלפים שנסו על נפשם מפני הנאצים. בסוף 1938 הוקם על ידי ארגון "ההגנה" המוסד לעלייה ב'. מרכזו היה בפריז בראשות שאול מאירוב, נאמנו של בן-גוריון, עד פרוץ המלחמה הגיעו לארץ למעלה מ-17 אלף עולים בלתי-לגלים ב-50 הפלגות. אלה היו יותר ממחצית העולים בתקופה ההיא. מתוכם 12 אלף הועלו על ידי פעילים רביזיוניסטים ופרטיים ועוד כחמשת אלפים ע"י "החלוץ" והמוסד לעלייה ב'.

בתקופה ההיא נחלקו הדעות בקרב הנהגת הישוב בין הגישה המוסרית של הצלת חיי אדם לבין הגישה הפוליטית, אותה הוביל חיים וייצמן, מתוך רצון לשתף פעולה עם הבריטים לקידום מטרות ציוניות במישור המדיני. אלה קיוו להקים צבא יהודי שיילחם בהיטלר לצד בריטניה, ולא רצו להתכתש אתה. בן-גוריון ניסה ליישב את הסתירה באומרו כי "עלינו לעזור לצבא (הבריטי, על ידי עידוד התנדבות) כאילו לא היה 'ספר לבן' ולהילחם ב'ספר הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה".

המלחמה "תפסה" את שליחי המוסד לעלייה ב' על סף תכנון מפעל עלייה גדול היקף , אך אז נוצרו קשיים גדולים במימוש: היו קשיים בהשגת אוניות וציודן. מספטמבר 1939 עד מאי 1945 עלו לארץ באניות "הלא-לגליות" כ-50 אלף עולים. השיא של מפעל ההעפלה היה בשלוש השנים האחרונות 1948-1945 בו עלו למעלה מ-85 אלף מעפילים ב-64 ספינות.

נדרשה יכולת לרכוש כלי שיט, לציידן, לצוות ספנים יהודים, להתקין מערכות קשר חשאי ("הגדעונים") ועד מערכות מודיעין שידעו לטפל בקשיים מדיניים ועקיפת הבריטים במסעות הקשים של רבבות הנוסעים המותשים, פליטי השואה. במבצע זה נכללה גם תנועת "הבריחה" אשר אספה, בין היתר, מאות יתומים יהודים שהוחבאו במשפחות נוצריות ובמנזרים.

מאוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש מעפילים שהיו בדרכם לארץ למחנות מעצר בקפריסין. האוניה "אקסודוס" ("יציאת אירופה" תש"ז) עם 4515 ניצולי שואה על סיפונה הייתה השיא של הרשעות הבריטית. האוניה הגיעה לחופי הארץ ביולי 1947 וגורשה חזרה מחנות העקורים בגרמניה. לאחריה חדלו הבריטים להחזיר אוניות לאירופה. המוסד לעלייה ב' הצליח גם לארגן באוגוסט 1947 מבצע אווירי להעפלת יהודים מעיראק ("מבצע כנף").

ההעפלה הייתה גילוי מובהק של מרי עממי, שהבריטים התקשו להתמודד עמו. אין ספק כי גם ההעפלה הייתה אחד הגורמים שהביאו את הבריטים למאוס בהמשך שליטתם בארץ ישראל.

***
תא"ל (מיל') אפרים לפיד הוא איש תקשורת וחוקר היסטוריה של המודיעין באוניברסיטת בר-אילן. בעברו מילא שורה של תפקידים בכירים באגף המודיעין של צה"ל, היה דובר צה"ל, מפקד גלי צה"ל ודובר הסוכנות היהודית

You might be interested also